רשמים מסיור בעוטף עזה. חלק ב’

 

מילה על הסיור ביישובי עוטף עזה
יצאנו בבוקר ממשרד החוץ בירושלים והגענו לשדרות, שנראית כמו עיר רפאים, והתכונה היחידה שניכרה בה, היו ההכנות לביקורו של מייק פנס, סגן נשיא ארה”ב לשעבר, שלכבודו הכינו מצגת קטנה באתר שפעם הייתה בו תחנת משטרת שדרות, וכיום יש במקומה מגרש ריק שהפך לאתר זיכרון, עם חנוכיית ענק שהוקמה במקום, דגלים, ומספר שלטים, ונרות נשמה.

למרות שהאיצו בנו למהר, כי הוא עוד מעט מגיע, זכינו לפגוש את אנשי שדרות, שהפכו לדוברים המספרים על אירועי השבת השחורה, וכשאתה רואה את הסרטונים של מחבלים פלסטינים יורים באזרחים, שאת חלקם כבר ראית בטלוויזיה וברשת, אבל אתה רואה אותם במרכז התקשורת הלאומי ובמוקד העירייה בשדרות, ובליווי הסברים מאנשי שדרות ונציגת המוקד, זה שונה ואתה מבין באמת, את מה שחשבת שאתה מבין.

במוקד העירוני פגשנו גם באישה צעירה ואמיצה, שסיפרה לנו מה עבר עליה ועל ביתה בת הארבע, שעוד נושאות עימן את “החוויות” ממבצע “שומר החומות” ונפשן צולקה שוב במתקפת הטרור הרצחנית של השבת השחורה, ולשמוע את סיפורה האישי, מטלטל את השומעים שנשמתם נעתקת וליבם יוצא אל הצעירה האמיצה וביתה הקטנה.

 

משם המשכנו לנחל עוז, ופגשנו במנהל הקהילה, שלקח אותנו לסיור בקיבוץ, ומספר לנו על רקע המראות שלנחל עוז היה מזל ונהרגו בו “רק 16 איש, רק כי במקרה הגיע כח יס”מ לישון במתקן מגורי חיילים קטן הנמצא בסמוך למכון החליבה, ועצם נוכחותם וקרב הגבורה של אנשי המשטרה ושל אנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ, ושיתוף הפעולה ביניהם, שאנשי הקיבוץ העבירו לאנשי היס”מ מידע מחברי הקיבוץ על מיקום המחבלים, ואלה העבירו את המידע לחבריהם במכשירי הקשר המשטרתיים.

מנחל עוז היינו אמורים להגיע לקיבוץ כפר עזה, אבל שוב סגן הנשיא לשעבר פנס שינה לנו תוכניות, והודיעו לנו לדחות את הגעתנו, אז נסענו לחניון רעים, לאתר ההנצחה של פסטיבל נובה, בו נטבחו מאות אזרחים שבאו לבלות בפסטיבל מוזיקה. חלאות ארגוני הטרור הפלסטינים שפלשו מרצועת עזה, ירו ברובים, זרקו רימונים, ירו פצצות RPG, דקרו, שחטו, כרתו איברים, אנסו, התעללו ושרפו את המבלים התמימים. החלאות חסרי צלם אנוש מארגוני הטרור הפלסטינים, רצחו 364 אזרחים, פצעו מאות וחטפו לעזה 40 אזרחים.

 

אתר המסיבה של פסטיבל נובה, הפך אתר ההנצחה לפיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה, ותמונות הנרצחים על עמודים הממחישות את היקף הזוועה, משאירות רושם עז על המבקרים במקום, ואודה על האמת, ואומר שבזמן שאחד מחברי הקבוצה של היהודים האמריקאים תקע בשופר לזכר הנרצחים, היה לי אישית, אחד הרגעים המרגשים והמשאירים זיכרון חרוט עמוק.
לצערי, בסופו של דבר לא הגענו מאתר ההנצחה לפסטיבל נובה, אל האתר אליו הביאו את המכוניות נקובות הכדורים, השרופות, והמפוצצות של קורבנות השבת השחורה מרחבי העוטף, היות וקיבלנו שיחת טלפון שמחכים לנו בקיבוץ כפר עזה, כי מייק פנס עומד לסיים את ביקורו, אז נסענו לכפר עזה.

הגענו לכפר עזה, ונאלצנו להתעכב מעט, כי פנס נשאר עוד זמן נוסף מעבר למתוכנן, ולאחר שנכנס לרכב השרד ויצא לדרכו, התאפשר לנו להתחיל את הסיור המודרך, שאותו העבירו לנו נציגת דו”צ באנגלית ודובר המשטרה באנגלית, שסיפרו לנו ברגש על מה שקרה ומה אנחנו רואים בקיבוץ.

 

ניכר היה שהם מדברים מדם ליבם, ובעיני השומעים עלו דמעות, ולעיתים היה נדמה שדמעה מבצבצת מזווית עינם. מה שבטוח, שהדברים נגעו בלב חברי הקבוצות שמולם, והחיבור בין המראות של הבתים, תמונות הנרצחים והחטופים, לבין ההסברים שמקבלים מהדוברים שליוו אותנו, מעביר לא רק את המסר, אלא גם את הרגש.

במקרה פגשנו גם בחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, שהסכים לדבר איתנו וסיפר לנו ליד שרידי ביתו השרוף של ניצן ליבשטיין, אחד הנרצחים הצעירים בקיבוץ, מעט מסיפורו האישי של ניצן ז”ל, ואומר לכם שאישית, זה היה מצמרר לשמוע את הבחור הצעיר מספר לנו על חברו שנרצח, שדקות קודם לכן, עצרנו ליד ביתו של אביו, ראש מועצת שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז”ל, שנרצח גם הוא בפתח ביתו בקיבוץ, וקיבלנו מהדוברים שליוו אותנו הסברים על שאירע בבוקר השבת השחורה.

 

מצמרר לא פחות היה לראות בשבילי הקיבוץ, את שלטי הבחירות הנושאים את תמונתו ושמו של אופיר ליבשטיין ז”ל, שהתמודד על כהונה נוספת לתפקיד ראש המועצה, עדות נוספת יחד עם הסוכות שאיש לא הספיק לפרקן לאחר החג, לכך שהזמן עצר מלכת בקיבוץ כפר עזה, ובשאר יישובי העוטף.

כשמבקרים בימים אלה בישובי חוטף עזה, כבר לא מריחים את ריח המוות שאפף אותם במשך שבועות, כתזכורת מפקחת לזוועה של השבת השחורה, והיכה במבקרים שהבינו שהם הגיעו לאתר בו חלאות חסרי צלם אנוש, מחבלים פלסטינים באו לרצוח ולחטוף, ועל הדרך לאנוס, לכרות איברים, של אנשי שלום שרבים מהם עזרו לחלאות מעזה ולבני משפחותיהם, ולהרוס את בתיהם ועמל חייהם.

אבל היה ריח אחר שליווה את אותנו, ריח של פירות הדר נרקבים על העצים בגינות סביב בתי תושבי המקום שאינם, ונושרים על האדמה, הדשא והשיחים שסביבם. והפירות המרקיבים על העצים, הם עוד עדות לזמן שקפא בישובי חוטף עזה, בזמן שהעולם ממשיך את חייו. פירות ההדר נרקבים על העצים ליד הבתים כי אין מי שיקטוף אותם, הם נרצחו או נחטפו, או שרדו את הזוועה ונעקרו מביתם.

 

סיכום
מבחינתי האישית, על אף המעורבות האישית והרגשית, על אף שהייתי בלוויות בני משפחה שנרצחו, בניחום אבלים של קרובי נרצחים נוספים, ועל אף שיחות רבות עם מפונים מכמה וכמה יישובים, כולל בני משפחה מקיבוץ בארי ומושב ישע, וחברים מישובים אחרים, ועל אף שמצאתי עצמי מעורב בפעילות שונה ומשונה למען תושבי העוטף ולמען ההסברה הישראלית בקרב על התודעה והמאבק על דעת הקהל העולמית, החוויה שחוויתי בסיור בחוטף עזה ביום חמישי האחרון, הייתה חוויה מטלטלת ומעצימה כאחד.

 

כשהלכתי בשבילי העוטף-חוטף, ראיתי במו עיני את המראות ולא בתמונות וסרטונים, והרחתי את ריח הפרי הנרקב, שמעתי את ההסברים, שחיברו אותי לאירועי הזוועה של השבת השחורה, וליבי יוצא אל התושבים ששרדו, מתמלא עצב על הנרצחים, ונצבט כשאני מנסה למצוא שביב תקווה להחזרת החטופים, הבנתי ביתר עוצמה את השליחות שמניעה אותי לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור בפעילויות השונות בהן אני מעורב.

אספר לכם שלא פעם התחלתי לכתוב לכם מעט על מה שקרה ומה שקורה מאז השבת השחורה, מעט ממה שאני עושה וממה שעבר עלי אישית, אבל רוב הדברים נמחקו או נגנזו.
הפעם, על אף שלא היה קל לי לכתוב לכם, ולאחר לא מעט מחיקות ושינויים, החלטתי לפרסם את הדברים.

וזה הזמן לומר תודה לאנשי משרד החוץ ממערך ההסברה והדיפלומטיה הציבורית, לשגריר בדימוס קידר,
לגיתית המקסימה משדרות, לדין, דובר המשטרה לתקשורת הזרה, למיה, ממערך דובר צה”ל באנגלית, וכמובן לכל האנשים הטובים שעושים כה רבות למען ההסברה הישראלית, שפועלים בזירת מלחמת התודעה המתנהלת נגד ישראל, ובמאבק על דעת הקהל העולמית.

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון        קרדיט לתמונות: אביעד- בעל ערוץ הטלגרם