איראן: סיפור על ילדה שביקשה טורבן וורוד, וסרט בשם זהה

רציתי לספר לכם על סרט דוקומנטרי איראני שנקרא “טורבן וורוד “, שעלה לרשת בימים האחרונים, ותופס תאוצה ואפילו עלה גם ליוטיוב.

מדובר בסרטו החדש של הבמאי והיוצר התיעודי חוסין שמגדרי (حسین شمقدری = Hossein Shamaghdari) הבן של ג’וואד שמגדרי (جواد شمقدری) שהיה יועץ של אחמדינג’אד, וגם סגן לענייני קולנוע של שר התרבות.

הסרט מלווה את חוסיין ספארי (حسین صفری = Hossein Safari) יליד העיר משהד, שבין היתר הוא איש דת (חוג’ת אל-אסלאם), שלוקח אותנו לסיבוב באיראן, בו הוא פוגש את האיראנים והאיראניות ברחוב מקשיב מה יש להם לומר, שימו לב שיש אנשים שמטשטשים את פניהם ומעוותים את קולם, ויש נשים היו מוכנות להצטלם לסרט תיעודי, כשהן ללא חיג’אב ובפנים גלויות, ומצד שני הוא גם מלווה את המשטרה בעבודתה.

 

בסרט תוכלו לראות את ספארי מגיע למקומות שונים, כולל אתרים דתיים, ואפילו מכניס אותנו לביתו, וגם לוקח אותנו לשכונות בהם תראו איראנים שלא חווים את הקשיים הכלכליים שנובעים מהרס הכלכלה ע”י משטר המולות, ולא ממש מתרגשים מחוקי הרפובליקה האסלאמית, ובאיראן של המולות, באזורים כאלה, גם לא באמת יש אכיפה, ושהאנשים באזורים אלה, מתלבשים איך שהם רוצים, ולא בהתאם לחוקי הלבוש של המולות, וחיים את חייהם באיראן אחרת מזו שהמולות היו רוצים לראות.

ואם תשאלו למה כשהצגתי את ספארי, אמרתי בין היתר? כי במקביל להיותו איש דת, הוא גם טיפוס די צבעוני, שמגדיר עצמו כחלוץ של הסאטירה הדתית באיראן, ובנוסף הוא גם איש אומנויות לחימה, שמתאמן ומאמן בטאקוונדו ומתאמן גם באייקידו (זה יסביר לכם את מה שתראו בסצנת הפתיחה של הסרט), והתפרנס לא רק מהיותו בדחן וסאטיריקן אלא גם חקיין מוכשר.

تحلیلی بر مستند عمامه صورتی - خبرگزاری حوزه

 

אציין שספארי מעורר לפעמים רעש וביקורת ציבורית, כפי שקרה ב 2020 כשהוא העלה לרשת תמונה שלו עם חולצת טריקו (ובלי הטורבן) רק שעל החולצה הייתה תמונה צבעונית של הג’וקר מהסרט המפורסם, והמבקרים באו אליו בטענות על הבחירה המוזרה, שלא רק שלא מתאים לאיש דת ללבוש חולצת טריקו, אלא שהוא הגדיל לעשות ובחר את תמונתו של הג’וקר, נבל העל שלא ממש מהווה דמות מופת חינוכית המתאימה לאיש דת מוסלמי. אוסיף שהוא זכה לתמיכה מקרב הצעירים.

ונחזור לסרט, אל תחשבו שסרט כזה מצולם ללא אישור המשטר, ושהיה עולה לרשת ללא אישור מפורש לתוצר הסופי, וכנעשה סרט דוקומנטרי כזה, שמנסה לבחון את תופעת כפיית ציווי הטוב ואיסור הרע באיראן, זה נעשה בכוונת מכוון, ותוכלו למצוא תקצירים על הסרט, שמדברים על שהסרט בא להצביע על טעויות עבר ועל ניסיון לתקן את הטעויות ולהציג “נרטיב אטרקטיבי”.

⛔🛑⛔از تحلیل مستند عمامه صورتی تا سرقت با قمه از هومن حاجی عبدالهی - YouTube

 

אפשר להניח שהמשטר אישר את צילומי הסרט, ואישר את הבחירה בחוג’ת אל-אסלאם חוסיין ספארי, ושנציגי המשטר ליוו את הצילומים ועריכת הסרט ובסופו של דבר התוצר הסופי לאחר העריכה אושר ואז שוחרר לפרסום, ושכל זה נעשה למטרות פנים של המשטר, שמבין שמאז תחילת המחאה לחופש והקריאה להחלפת המשטר, שהתפרצה לאחר רצח מהסא אמיני ב 16 בספטמבר 2022, משטר המולות של הרפובליקה האסלאמית נמצא בבעיה שלא ניצב בפניה בעבר, ושעלולה לאיים על עצם קיום המשטר.

אזכיר שבחוקה האיראנית, נושא אחריות חובת האכיפה ציווי הטוב ואיסור הרע מוגדר כמוטל על המדינה, ואכיפת החוק מוגדרת מוגדרת כבסיס איתן לחוסנה של המערכת ולשמירה על האינטרסים של העם והקהילה האנושית האסלאמית.

לאור האמור לעיל, אומר שיהיה לא פחות יהיה מעניין לראות בתקופה הקרובה מה יהיו התגובות באיראן לסרט שכבר מעורר עניין, ואפשר להניח שנראה תגובות מסוגים שונים מקרב אנשי הדת השמרנים של המשטר, ומקרב הציבור האיראני שמאס בכפייה הדתית והתעמרות המשטר בעם האיראני.

 

ואספר לכם עוד דבר מעניין, שב 16 לחודש, שוב התפרסם בעיתונות האיראנית, הסיפור של נהאל (نهال = Nahal) ביתו בת הארבע של מהדי קאזי חאני (مهدی قاضی خانی = Mehdi Ghazi Khani) שנהרג בדצמבר 2015, בעיירה ח’אן טומאן שליד חאלב בסוריה, שהייתה מקור לשהידים איראנים רבים (וגם להרוגים מקרב חיזבאללה לבנון, ושאר המיליציות האיראניות בסוריה) ושהיא ומשפחתה פגשו במנהיג העליון חמינאי, נהאל הקטנה שאלה אותו אם אמא שלו הכינה לו את הטורבן, וחמינאי ענה שהוא קנה אותו בעצמו, ואז נהאל ביקשה שייתן לה הטורבן, והוא ענה שהוא צריך אותו ויקנה לה אחר, ואז ביקשה הקטנה שיקנה לה טורבן בצע וורוד.

אציין שלא ראיתי את הסיפור הזה מתפרסם בעיתונות האיראנית מאז 2018, ולפתע פתאום לפני כשבועיים, בסמיכות ליום השנה למותו של מהדי קאזי חאני, חוזר הסיפור של ביתו שביקשה לקבל מחמינאי טורבן וורוד, ומציף את העיתונות האיראנית, ממש במקרה לפני שמשחררים לרשת את הסרט הדוקומנטרי שנקרא “טורבן וורוד”…

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון        קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות