ספרד ופורטוגל סובלות מבצורת החמורה ביותר מזה 1,200 שנה
ספרד ופורטוגל סובלות מהבצורת הקשה ביותר מזה כמעט 1,200 שנים, שעלולות להיות לה השלכות חמורות על ייצור המזון והתיירות, כך עולה ממחקר חדש שפרסם העיתון ” גרדיאן ” .
רוב הגשם יורד על חצי האי האיברי במהלך החורף, דרך מה שמכונה מערכת ה”לחץ הנמוך” הלחה המגיעה מהאוקיינוס האטלנטי, אך מערכת ה”לחץ הגבוה” מול החוף, המכונה “האזורים הגבוהים”, יכולה למנוע מזג אוויר גשום.
הם גילו שהחורפים ברחבי מערכת הלחץ הגבוה גדלו באופן דרמטי, מחורף אחד כל 10 עונות לפני 1850, לחורף אחד בכל ארבע עונות מאז 1980.
“הקיצוניות” ההם דוחפים גם מזג אוויר “רטוב” צפונה, ומגדילים את הסבירות לגשם בצפון בריטניה ובסקנדינביה.
החוקרים אומרים שהעלייה הנצפית במספר החורפים ברחבי מערכת הלחץ הגבוה “נגרמת על ידי משבר האקלים שנגרם מפליטת פחמן כתוצאה ממעשי ידי האדם”.
“העלייה במספר החורפים על פני מערכת הלחץ הגבוה ב-100 השנים האחרונות היא באמת חסרת תקדים כשאנחנו מסתכלים אחורה על 1,000 השנים האחרונות”, אמרה קרולין אומנהופר מהמכון האוקיאנוגרפי של Woods Hole בארה”ב, שהיא חלק מצוות מחקר של המכון.
“לעלייה הזו יש השלכות משמעותיות, כי המשמעות היא תנאים יבשים יחסית לחצי האי האיברי והים התיכון. אנחנו יכולים גם לקשר את העלייה הזו באופן קטגורי לפליטות הפחמן האנושיות”, הוסיפה.
חצי האי האיברי נפגע מגלי חום מתגברים ובצורת בשנים האחרונות, וחודש מאי האחרון היה “החם ביותר אי פעם” בספרד. שריפות פרא שגבו את חייהם של עשרות באזור בשנת 2017, הגיעו בעקבות גל חום שהיה בסבירות גבוהה פי 10 בגלל משבר האקלים, בעוד נהר הטאגוס, הארוך ביותר באזור, נמצא בסכנת התייבשות מוחלטת, על פי שוחרי איכות הסביבה.
המחקר החדש, שפורסם גם ב- Nature Geoscience , ניתח את נתוני מזג האוויר כבר בשנת 1850 וכן “מודלים ממוחשבים” המציגים נתונים על האקלים עוד בשנת 850 לספירה. החוקרים ציינו שלפני 1850, לא הייתה פליטת גזי חממה אנושית.
“לממצאים שלנו יש השלכות משמעותיות על משאבי המים הזמינים לחקלאות ולתעשיות עתירות מים אחרות, ועל התיירות וזה לא מבשר טובות”, הדגישה אומנהופר.
ספרד היא היצרנית הגדולה בעולם של זיתים ויצואנית גדולה של ענבים, תפוזים, עגבניות ומוצרים חקלאיים אחרים. אבל המשקעים פחתו ב-5-10 מ”מ מידי שנה מאז שנת 1950, וצפויה עוד ירידה נוספת של 10-20% בגשמי החורף מידי שנה, עד סוף המאה.
קרדיט: אלחורה קרדיט לתמונה: ארקאם – אחבאר אלאן