תחושות קשות מובילות לדברים קשים – מה איראני אומר על חומייני

כפי שאתם כבר יודעים, ברשתות האיראניות יש ביקורת רבה ותסיסה נגד המשטר.
ההתבטאויות הולכות ומחריפות, חלק מההתבטאויות הן נגד חומייני, האב המייסד של כל הרוע שאנחנו רואים במשטר האייתוללות, ויש יציאה גלויה נגד חמינאי, המנהיג העליון – יורשו של חומייני, ונגד ראיסי, נשיא איראן השנוא על רבים מהאיראנים, ונגד כל האייתוללות והמולות המייצגים את המשטר האסלאמי של איראן.

אפשר לראות את ביטויי הבוז והשנאה למשטר וכל נציגיו, גם ברשתות החברתיות העולמיות הרגילות, ובאתרי מתנגדי המשטר, וגם ברשתות האיראניות של אפליקציות איראניות ייעודיות, שאותן הזכרתי בעבר, וכפי שכבר סיפרתי לכם, האיראנים מאבדים את הפחד מהמשטר, בין אם משנאת המשטר ומה שהוא מייצג, ובין אם סתם מתוך ייאוש מהמצב באיראן.

הביטוי לאובדן הפחד, לבוז ולשנאה של האיראנים למשטר ונציגיו, מחלחל למחאות וההפגנות שרואים ברחובות איראן, לקריאות בהפגנות, ובאיצטדיוני הכדורגל, כמו גם ברשתות החברתיות, ולא מדובר רק בקריאות כגון מוות לחמינאי, או מוות לראיסי, וקריאות נגד המולות, אלא כפי שכבר הזכרתי, שוב עולות קריאות המביעות כמיהה או געגוע לשאה האחרון, ואם לא כגעגוע, אז סתם כהתרסה נגד המשטר.

אבל בין כל הבוז והשנאה כלפי המשטר, האיראנים גם שואלים את עצמך איך הם הגיעו למצב הזה באיראן, שכולם כולל כולם סובלים, מתנגדי המשטר ונאמניו, שונאי האייתוללות ואלו ההולכים לפי “הציווי הדתי” שנישא בפי אנשי הדת.

אני רוצה לספר לכם על התבטאות אחת שראיתי היום, באתר של מתנגדי משטר, שממחישה את מה שחלק מהאיראנים חושבים ומרגישים כלפי חומייני והמשטר הנוכחי.
הנה לפניכם דבריו של גולש איראני שסיפר את הסיפור הבא (בתרגום חופשי):

שאלתי חבר ותיק: לדעתך, מאיפה התחיל המצב הלא נורמלי הזה באיראן?
הוא אמר: למה אתה רוצה לדעת?
אמרתי: לנסות לתקן את זה או לפחות למנוע את החזרה על התחלה כזו.
הוא אמר: זה התחיל מזה שבעצמנו בחרנו מישהו והלכנו אחריו למהפכה שהתרחשה במאה העשרים. הוא מעולם לא היה בפארק, הוא אף פעם לא היה בתיאטרון, קולנוע, בריכת שחייה או מקום בילוי. הוא לא היה בבנק, הוא לא היה במסעדה, הוא אף פעם לא התאמן (עשה פעילות ספורטיבית), הוא לא הלך למשרד ולביטוח ולרישום נכס בעירייה, ולא שילם מיסים. לא היו לו שום סיבוכים. הוא לא למד בבית ספר יסודי. הוא אפילו קורא מילים פרסיות עם מבטא לא איראני מפיסת נייר, הוא לא השתתף בשום בחינות כניסה. לא הייתה לו אמנות ולא מקצוע. הוא מעולם לא עסק בחקלאות, ומבחינתו כלכלה היא כמו החמור שלו. הוא מעולם לא עבד כדי להתפרנס ולו גם במשך יום אחד. אף אחד לא שילם לו שכר על עבודה. הוא לא ראה ולא שילם את חשבון המים וחשבון החשמל. לא היה לו מושג שייצור חשמל ואספקת המים עולים כסף. הוא לא ידע לרכוב על אופניים. לא היה לו רישיון נהיגה. בפעם הראשונה שהוא עלה על מטוס הוא טס לפריז, ובפעם האחרונה הוא עלה על המטוס הוא הגיע לאיראן. הוא לא שירת כדי לשמור על הארץ הקדושה ואחרי שנים רבות שלא היה באיראן, לא היה לו שום היגיון לחזור אליה! אחרי כל זה, הוא חשב ליצור באיראן חברה שהאוטופיה שלה הייתה חברה פרועה, נחשלת, ברברית, ערפדית, מיזוגנית ובלתי מרוסנת מלפני 1,400 שנה!

הסיפור הקצר הזה פותח לנו צהר, שדרכו ניתן לראות את הלך המחשבה והתחושות של איראנים רבים כלפי המשטר שהורס את איראן ואת חייהם.

ולסיום אספר לכם שלמרות שהמנהיג העליון נתן הוראה למשטרה ומשמרות המהפכה, לעשות את כל מה שצריך ולהשתמש בכל האמצעים כדי לדכא את ההפגנות, ולמרות מעצרים נרחבים, פיזור הפגנות וסתם אנשים ברחוב גם שלא בהפגנה, באלימות קשה, ולמרות ירי חי על מפגינים, שהביא לעוד נפגעים, בינתיים ההפגנות נמשכות ומתרחבות, ואיתן גם הפגנות וקריאות הזדהות בכל איראן, עם אנשי אבדאן ועם עשרות הקורבנות בקריסת המבנה בעיר, ואציין שבעקבות ההפגנות המנהיג העליון נתן הוראה לשלוח ציוד חילוץ לסייע בפינוי ההריסות, רק אציין שהצדיק שכה דואג לעמו, נזכר לעשות זאת רק שמונה ימים לאחר התמוטטות הבניין, דבר שרק הגביר את הכעס והבוז כלפי המשטר.

ליבי עם האיראנים.

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון     קרדיט לתמונה: ויקיפדיה