לא חיפשנו דווקא אקדח מעשן–הידיעה שהוחמצה. סיפורו של קב”ר במלחמת יוה”כ

“לא חיפשנו אקדח מעשן” והמקור של 8200 בשגרירות עיראק במוסקבה – הידיעה שהוחמצה בערב מלחמת יום כיפור (5.10.1973)

כל הסימנים המעידים על מלחמה כבר היו קיימים ממש על פי הספר, ולמרות זאת יצאנו בחופזה למלחמה במדי אל”ף מגוהצים. 8200 דרוכה לקרב: כך נראתה מלחמת יום הכיפורים בעיניו של אביעזר גרואר, קב”ר צעיר ביחידת המודיעין המרכזית 8200

מאת: אביעזר גרואר

היינו כ-25 קציני איסוף, רובנו בני עשרים, בוגרי מחזור גיוס אוגוסט ואוקטובר 1971 מכל הזירות (אז: מדורים) ביחידה 848 ( 8200 בשמה לאחר 1973 ) בקורס קב”רים. קב”רים, יש להסביר, הם קציני בינה רשתית, והקורס היווה השלמה מקצועית שבסיומה היינו אמורים להיות מוסמכים לתפקיד קב”ר.
הקורס שנערך בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין, החל בספטמבר 1973 ,לאחר סיום קורס קמ”נים (קציני מודיעין) של החיל וקבלת דרגת סג”מ. כבוגר המגמה המזרחנית בתיכון עירוני ב’-ג’ בתל-אביב (צייטלין), זומנתי לאולפן לערבית עם בני כיתתי ובוגרי תיכונים אחרים בארץ. היינו תמהיל מיוחד ואיכותי של שוחרי השפה הערבית ופותרי תשבצים עם הילה של עשייה מיוחדת בתחום המודיעין. לאחר מכן עברנו קורס מש”קי בינה רשתית, שירות ב’בבל’ (הבסיס המרכזי של יחידה 8200 באום-חשיבה שבסיני), הכנה לקורס קצינים בבסיס “בזק” במסגרת גדוד 17 של גולני, ולאחר מכן בה”ד 1.
“בבל” היה הבסיס המרכזי בזירה והעבודה נעשתה במשמרות, תוך תיאום ושיתוף פעולה עם בסיסים נוספים של היחידה במרחבי סיני ותעלת סואץ, בהם: ‘דורון’ בבלוזה הצופה לעבר פורט-סעיד, בסיס ‘דקל’ בטאסה בגזרה המרכזית ו’אפרת’ בביר- תמדה, שהתבסס בעיקר על בלון ה-“צפלין”. מערכת הבסיסים יצרה מערך איסוף סגור ויעיל מול החזית המצרית, בעיקר במרחב התעלה. בסיס “בבל” המשקיף על התעלה (האגם המר הקטן) ממרחק של כ-40 ק”מ, התנשא בבדידותו המסוגרת באום-חשיבה. הכניסה אליו הייתה מוגבלת, ורק מעטים הורשו לעבור את דלתות הפלדה לבונקרים.
הייתה זו מערכת מבוצרת, מסועפת ומרווחת, אשר כללה 3 קומות מתחת לפני האדמה שתיים מהן קומות עבודה, ממוזגות ומותאמות לעבודה רצופה למאות אנשים, חיילים וחיילות, כמעט ללא צורך ביציאה החוצה. היציאה מן הבונקר נועדה רק לצרכי אכילה ולינה. מערכת זו כללה שני בונקרים עיקריים המחוברים ביניהם. מעליהם ובסביבה נפרש יער אנטנות, ובמרכזו מערך אנטנות משולב בצורת גליל, המתנשא לגובה רב (“השיפוד”).
באחת מאנטנות הצלחת הגדולות, ליד שער הבסיס, היה פעור חור – זכר להפצצה מצרית על הבסיס במלחמת ההתשה.
בבסיס היה מעין פס ייצור משוכלל למודיעין – מעבדה למערכות אלקטרוניקה מתקדמות ביותר, חלקן חדשניות ופורצות דרך. חלק ממפתחי המערכות האלה היו לאבות תעשיית ההיי-טק בישראל.
בבבל, בתחילת שנות ה-70 ,הכרתי לראשונה את מכשיר הפקסימיליה, הצגים, המגרסה, “רצפה צפה” ועוד מכשירים ואמצעים, שכעבור עשור או יותר הפכו לנפוצים כל כך. היו בינינו דוברי כל השפות במרחב, כולל רוסית ואנגלית, והיו אנשי סיוע בתחום ההנדסי-טכני.
ברכס הצפוני היה בסיס לוחמה אלקטרונית של חיל האוויר וברכס הדרומי היה חדר פיקוד של פיקוד דרום, ‘דבלה’.
הגעתי לשם לראשונה בסוף שנת 1971 ,לאחר הטירונות, עוד לפני האולפן ביחידה, לצורך השתתפות בעבודות ביצורים, בעקבות הודעתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, על מלחמה הצפויה עד סוף “שנת ההכרעה”. בחודשי הסתיו של שנת 1972 נערך בבסיס ביקור של ראש הממשלה גולדה מאיר, שלוותה ברמטכ”ל דוד אלעזר (דדו) וראש אמ”ן אהרן יריב, שהגיע לביקור פרידה לפני שהעביר את השרביט לאלוף אלי זעירא.
שרשרת הטיפול בידיעות שנקלטו אצלנו כללה את האלחוטנים, יודעי ערבית בעיקר, המתרגמים בוגרי האולפן ואנשי הבינה הרשתית, שתפקידם לבצע את הטיפול המודיעיני בידיעה: זיהוי המקור, ניתוח הידיעה והפצתה למחלקת מחקר באמ”ן, לפיקוד הדרום, למפקדת הכוחות בסיני, לחיל האוויר ולחיל הים, וכמובן למפקדת היחידה.
המשימה העיקרית היתה לתת התרעה מפני כל איום בכל הרמות. זה כלל כל דבר – מהזנקה של מטוסים ועד הזזת כוחות בין מרחב קהיר למרחב התעלה. כל תנועה של כלי שיט אותרה ודווחה. על פי המודיעין הזה, אפשר היה להסיק על כוונה התקפית בכל רמה שהיא. עיקר תשומת הלב הופנתה לאותם סימנים מעידים, שהצטברותם מצביעה בוודאות על כוונה לצאת למלחמה. ידענו גם לתת מודיעין על פי נתונים טכניים בלבד של המקורות, ללא התייחסות לתוכן התעבורה.
הואיל ופריסת כוחות היבשה במרחב קהיר ועד התעלה הייתה בשלוש רצועות, הנחת העבודה הבסיסית היתה שהעברת יחידות ממרחב קהיר או מהרצועה המרכזית לאזור התעלה, מצביעה על היערכות התקפית. קובץ נוהלי הדיווח שעל פיו עבדנו, לא כלל מודיעין על כוונות; לא חיפשנו “אקדח מעשן” כדי לדעת אם המצרים נערכים למלחמה.
כך התייחסנו גם לתרגילים מעל היקף מסוים שהיו עורכים המצרים. מבחינתנו, תרגיל היה אירוע שעלול להתגלגל למבצע אמת, וזאת על בסיס הדוקטרינה הסובייטית. כך בדיוק התנהלו הדברים בפלישה הסובייטית לצ’כוסלובקיה באוגוסט 1968.

מפקד יחידת 8200 במלחמת יום הכיפורים – תת אלוף יואל בן פורת ז”ל:

קרדיט לתמונה: משרד הביטחון

מותר להבין, אסור להגיד
הטיפול שקציני הבינה הרשתית היו נותנים לידיעה התבטא בניסוח “הנדון”, מעין כותרת גג לחומר המעובד, ובהערה בתחתית הידיעה. קראו לה “הערת ב”ר” (בינה רשתית). לא פעם היה מדובר בהפניה לידיעות נוספות מאותו מקור,
שהתקבלו בעבר, ואולי גם ממקורות תקשורתיים נוספים. כך אפשר לתת הקשר לאינפורמציות שנראו לעתים סתמיות.
הכל נכתב בצמצום מרבי. נמנענו מניתוח של תוכן הדברים שכן זה היה המנדט של אנשי המחקר בקריה. אנחנו היינו בסך הכל קציני איסוף.
לא פעם היה ניסיון מאולץ להתמודד עם גבולות חופש הביטוי בהערת הבינה הרשתית. במלים פשוטות, קב”ר היה מסוגל להבין מהמגע הבלתי אמצעי עם החומר, דברים בעלי משמעות רבה, אבל נאסר עליו להגיד מה הוא מבין. עשינו זאת על ידי הפניות לידיעות ולמקורות השונים – משהו בנוסח “בתקווה שתבין את הרמז”.
קורס קב”רים שבו השתתפתי נערך ערב פרוץ המלחמה. היו הרצאות ותרגילים, ניתוחי אירוע ברמות שונות ובכל הזירות. שמענו בכירים ביחידה 8200 ואת ראשי האיסוף והמחקר באמ”ן. בהפסקות הצהריים נהגתי לקפוץ ליחידה – מרחק הליכה מבסיס ההדרכה. נכנסתי למדור אוויר-מצרים לעדכון ולשיחות חבריות. כך שמעתי לראשונה על התרגיל האסטרטגי “משרוע – תחריר 41.”
ראש המדור היה סרן שמוליק מזרחי, וכבר לפני ראש השנה שחל בסוף ספטמבר 1973 ,הוא דיבר על האפשרות שתהיה מלחמה. מזרחי הציג בפני ידיעות של היחידה ושל המוסד מהחודשים והימים האחרונים, בהן:
• תנועת כוחות לחזית: העתודות המטכ”ליות, בהן הדיוויזיות הממוכנות 3 ,6 ו-23 ,כוחות קומנדו/צנחנים, חטיבות
גישור ועוד, שעזבו את בסיסיהן במרחב קהיר והשתלבו במערך הכוחות בחזית.
• גיוס מילואים במצרים והפסקת חופשות.
• השלמת תקנים בכוח אדם ובתחמושת, דחיית בחינות של קצינים וגיוס מחדש של חיילים שסיימו שירות חובה ביולי 73.’
• ידיעות לפיהן חיילים שוברים את צום הרמדאן.
• המשרוע (התרגיל- תחריר 41) יהיה בין אחד לשבעה בחודש.
• דווח כי אחרי תחריר 41 יהיה “משהו מיוחד”.
• הפעלת ערוצים שלא פעלו בשגרה.
• השמשה של קוי חירום במפקדת חיל האוויר המצרי עם כל הבסיסים, הקפדה מיוחדת על תגובה מלאה לבדיקה.

גם חברים נוספים בקורס, ממדורים אחרים, נחשפו לידיעות אלה. הרגשנו שאנשי היחידה מתייחסים במהלך ההרצאות או בסיומן לתרגיל “תחריר 41 “כתרגיל שאינו שגרתי. הם שידרו אפשרות להסלמה ואף למלחמה. אך אנשי המחקר שהופיעו בקורס, שמו דגש על האופי התרגילי ודחו, במפורש או במשתמע, את האפשרויות האלה. זה היה הקו של מחלקת המחקר. זכורה לי במיוחד הרצאה של אל”מ גדעון גרא, עוזר ראש מחלקת מחקר, שהיה למעשה סגנו של תא”ל אריה שלו, ראש מחלקת מחקר שהפכה לימים לחטיבת המחקר. זה היה בשבוע שלפני המלחמה. הוא הציג את הקונספציה ושלל אפשרות למלחמה.

תעצרו, יש מלחמה מחר!

ביום חמישי (1973.לאוקטובר.4 ) אחר הצהריים נקראנו כולנו, כולל מפקדי הקורס, למפקדה, לחדרו של ראש ענף בינה רשתית, סא”ל יוסי זעירא. יוסי היה מקצוען ונתפס כקצין קפדן ונוקשה. שרר מתח רב בחדר. לא ידענו מהי הסיבה לקריאה הדחופה. ללא דברי פתיחה מיותרים אמר לנו יוסי כי מזה שבוע לפחות, אין לו ספק ש”תחריר 41 ” מהווה הכנה למלחמה כוללת של מצרים וסוריה נגד ישראל, וכי כל רכיבי ההתרעה התקיימו. הוא סקר בפנינו חלק מהידיעות
והוסיף שהוא צועק “מלחמה” בכל פורום אפשרי, אך לא מקשיבים לו, וחלק אפילו רואים בו “מחרחר מלחמה”.
במהלך הפגישה צלצל האינטרקום. בסיס ‘מישר’ שליד צפת, הודיע ליוסי על פינוי משפחות המומחים הרוסים מסוריה.
יוסי עדכן מיד את אל”מ יואל בן-פורת, מפקד היחידה, באינטרקום. הוא הוסיף באוזנינו שאם נדרשת הוכחה נוספת,הרי שהידיעה הזו מהווה הוכחה ניצחת לעמדתו.
ביום שישי הגענו כרגיל לקורס, אך מיד עם הגיענו נמסר לנו שעלינו להתייצב שוב אצל יוסי. יוסי הודיע לנו שהוא החליט לפזר את הקורס מכיוון ש”מחר” עומדת לפרוץ מלחמה, והוא שולח חלק מאיתנו לתגבר את הבסיסים. לכמה קצינים בזירה המצרית – אני ביניהם – הוא הורה לצאת מיד לבסיסים בסיני במטוס הממתין לנו בבסיס חיל האוויר בלוד.
הכל היה מידי, לא היה זמן להגיד שלום בבית וגם לא לקחת ציוד. יצאנו למלחמה במדי אל”ף.
הגענו בצהריים לשדה התעופה. אני זוכר תמונה סוריאליסטית: הציעו לנו לגשת לחדר האוכל כדי לאכול צהריים או לחטוף משהו, והנה בדרך לחדר האוכל אנחנו רואים חיילים וקצינים מחיל האוויר, בדרכם לעשות את יום הכיפורים בבית. התחשק לי לצעוק: “היי, תעצרו, יש מלחמה מחר!” אבל כרגיל, אסור לקצין בינה רשתית להגיד מה שהוא יודע. זה סודי ביותר, שושו. רק אנחנו ידענו.
היה עיכוב ממושך עד ההמראה. הטיסה הייתה שקטה ורק באווירה עמד אי- שקט.
כאשר הגענו לרפידים (ביר-גפגפה), היה כבר חושך. דומה שהיינו לבדנו על המסלול. כעבור זמן הגיע רכב מהבסיס ולקח אותנו מיד ל’בבל’.
נכנסנו מיד לבונקר, כדי להתעדכן. היה עלינו להכיר את תמונת מצב במהירות. ביום שישי נשארנו בבונקר עד אחרי חצות.
יום הכיפורים לא הורגש כלל. לא התפללתי את תפילת ‘כל נדרי’. הצום שלי החל למעשה מהבוקר, אך בתנאים אלה ובהתרגשות הרבה, לא הרגשתי את הרעב כלל. קבענו לחזור לבונקר מוקדם בבוקר.
עוד לא חולקו משימות ולא ידעתי אם אטפל בתחום האוויר או היבשה. דובר על אפשרות עבודה משולבת של הקב”רים במחלקות השונות, כך שהייתי צריך להתעדכן גם בתחום התקשורת הצבאית הטקטית ובמערכות התקשורת של חיל האוויר וההגנה האווירית.
בשבת בבוקר, 6 באוקטובר, המשכנו בעדכונים. אנחנו, הקבר”ים הצעירים, התפזרנו במחלקות עצמן. בשולחן המרכזי ישבו המפקד נועם שפירא, המומחה המודיעיני מנחם שריר ודוד לויתן ומנשה כהן – קצינים בכירים ומנוסים. התעבורה הייתה דלה, אך לא ייחסנו לכך באותה עת משמעות מיוחדת.
ב-40:13 נשמעה אזעקה בבסיס (לא שמעתי אותה בבונקר). הרגשנו זעזוע בבונקר, ופתאום נפסקה הקליטה לגמרי. מטוסים מצריים הפציצו את הבסיס. המלחמה החלה.

גילגולה של ידיעה – האקדח המעשן של 8200 בשגרירות עיראק במוסקבה אשר הוחמצה ( 1973.אוקטובר.5)

הידיעה המוצפנת (המברק) הגיע ממקור (סיגינט) אמין במוסקבה (שם הקוד של המקור – “יחמור”).

המבוע – שולח המברק: שגריר עיראק במוסקבה, רב אלוף צאלח מהדי עמאש² .הידיעה פוענחה ע”י סא”ל ראובן ירדור, עובדה והופצה על ידי קצין הבינה הרשתית, סרן פסח מלובני ביום שישי 1973.10.5 בשעה 00:17 ,יום לפני פרוץ הקרבות, והיא מציינת באופן מפורש את הכוונה של סוריה ומצרים לפתוח במלחמה.
נוסח הידיעה:

מאת: ארמון (מפקדת 8200 בגלילות – א.ג.)
אל: אמ”ן חמ”מ (חוליית מסמכים מסווגים)
משימה: 69101
מקור: יחמור (אדום)
תז”ק: (תאריך זמן קליטה) 10:15 73.10.5
תז”ד: (תאריך זמן דווח) 15:17 73.10.5

הנדון: הסיבות לפינוי המומחים ומשפחות הדיפלומטים מסוריה לבריה”מ
נודע לנו ממקורות סובייטים שסוריה הרחיקה את המומחים הסובייטים ושמטוסים החלו להעביר אותם מדמשק
למוסקבה. אותם מקורות מסרו, כי אפילו משפחות הדיפלומטים הסובייטים החלו להגיע מדמשק. המקורות הוסיפו
כי הסורים נימקו את ההרחקה בכך שבכוונת מצרים וסוריה לערוך מלחמה נגד ישראל ולכן הורחקו.

לידיעה זו התוודעתי רק במחצית השניה של שנת 1974 ,במהלך הכנות לקורס קבר”ים הראשון לאחר המלחמה, בו שימשתי כסגן מפקד הקורס כאשר אספנו ידיעות התרעתיות מרכזיות מהתקופה שלפני המלחמה, אשר הוגשו לוועדת אגרנט, לצורך הצגת נושא סימנים מעידים להתרעה במסגרת הקורס. מפקד הקורס היה סרן פסח מלובני, הקב”ר אשר טיפל כאמור בעיבוד ובהפצת הידיעה במסגרת מרכז הדיווח של היחידה “שופר”.
נוסח הידיעה אושר לי על ידי תא”ל (מיל.) ראובן ירדור (אשר שימש לאחר מכן כמפקד היחידה), אשר כאמור פיענח את הידיעה ערב המלחמה. הוא הוסיף וציין כי מפקד היחידה, תא”ל יואל בן פורת, דיווח ידיעה זו בע”פ ב”לבן” (הטלפון המאובטח) לראש אמ”ן, כשעה לפני תז”ד.

לפי הידיעה, המומחים הסובייטים ומשפחותיהם מתפנים מדמשק והמטוסים כבר החלו בפינוי.
העובדה שיש בידיעה נתון מוכח ומוחלט המוכר לאמ”ן בדבר פינוי משפחות המומחים כולל תחילת הפינוי במטוסים, (ידיעות ממקורות סיגינט של 8200 על הגעת 5 מטוסי “אירופלוט” סובייטיים לסוריה כדי לבצע את הפינוי) חיזקה את אמתותה ואמינותה. אמנם אין בידיעה מועד של תחילת המלחמה, אך ברור היה, מכל הידיעות שהצטברו עד אותו מועד, כי מדובר בטווח המידי. אף שהידיעה הופצה למרכז הדיווח באמ”ן ונמסרה לראש מחלקת מחקר, תא”ל אריה
שלו, עוד ביום שישי בשעה 15:17 ,התברר שהיא עוכבה על ידי תורן חטיבת המחקר, רס”ן אילן תהילה, בהתאם להוראתו של ראש אמ”ן. הלקט המידי הוצא רק בשבת בשעה 35:6 והובא לידיעת הרמטכ”ל רק בשעה 15:7 בבוקר, כך לפי דו”ח ועדת אגרנט.
החשיבות והמשמעות של ידיעה זו היו קריטיות. הידיעה, שהופצה ע”י יחידה 8200 כ- 21 שעות לפני תחילת המלחמה, הקדימה ביותר מעשר שעות את הידיעה הקובעת של המוסד, בעקבות הפגישה בלונדון של ראש המוסד, צבי זמיר, עם המקור המצרי אשרף מרואן.
דדו, בעדותו בוועדת אגרנט ובשיחה עם יואל בן-פורת, מסר שאילו היה מעודכן בדבר הידיעה הזו במועד, היה מבצע מיד, עוד ביום שישי בלילה את גיוס המילואים המלא על פי החלטת הממשלה, ואז כל התמונה של פתיחת המלחמה הייתה שונה בתכלית. בן-פורת כתב בספרו ‘נעילה’ כי דדו הקשה עליו בשאלה, ‘למה לא הרמת לי טלפון?’ אף שפעל על פי הנהלים, יואל לא חדל לייסר את עצמו כל השנים, על שלמרות ידיעות התרעתיות ברורות, מדינת ישראל הופתעה (דברים ברוח זו הוא אמר גם לי במהלך פגישותינו בוושינגטון בשנים 81-1980.)
ראש אמ”ן טען בעדותו בפני ועדת אגרנט כי המקור הוכח בעבר כבלתי מדויק, אך ועדת אגרנט קבעה כי למרות שהמקור היה בעבר בלתי מדויק בהערכות שלו עצמו, הפעם לא היה יסוד להטיל ספק. מכאן שאילו הייתה הידיעה מגיעה לרמטכ”ל או לשר הביטחון במועד, ולא מעוכבת על ידי ראש אמ”ן, היא הייתה מטה את הכף באופן מוחלט, כבר ביום שישי בערב, ה-5 לאוקטובר.
ראש אמ”ן הוסיף עוד כי הידיעה בלקט לא היתה מדוייקת לחלוטין, כשדיברה על פינוי המומחים הסובייטים, בעוד שבפועל פונו רק המשפחות. אך אין בדברי ראש אמ”ן כדי להפחית מחשיבות הידיעה, באשר לאישור הידיעה על יציאת המשפחות הרוסיות וציון הסיבה לתופעה זו – המלחמה.

קרדיט לתמונה: מעריב

מתוך דו”ח ועדת אגרנט:
“… אכן, הידיעה לא היתה מדויקת לחלוטין, אבל היה בה אישור (צנזורה) לידיעות המדאיגות על יציאת המשפחות הרוסיות, תוך ציון הסיבה לתופעה זו, ]צנזורה[. היה לידיעה זו משקל ניכר להבהרת אותה שאלה שבה התלבט אמ”ן ביום 5 באוקטובר בבוקר: מה סיבת הפינוי הזה. אין להבין כלל את יחס הזלזול של אמ”ן/מחקר אל ידיעה זו, אלא אם משערים שקשה היה לאמ”ן לנטוש אפילו ברגע זה של אמת את הקונצפציה שבה נאחז כמעט עד לרגע האחרון.
מן הצורך היה להפיץ ידיעה זו עוד בערב יום הכיפורים, ואין לדעת אם הרמטכ”ל והדרג המדיני העליון לא היו מסיקים ממנה מסקנות נכונות עוד בו בלילה.
דעתנו על הערת הידיעה הזאת היא כי- (א) הטיפול הטכני בה באמ”ן/מחקר היה כושל; (ב) היה זלזול בחשיבותה בגלל דבקות אמ”ן/מחקר בקונצפציה שלו;(ג) היה ליקוי נוסף בהערכה, כי אפילו היה המקור בעבר בלתי מדויק בהערכות שלו עצמו, הרי הפעם (צנזורה) לא היה יסוד להטיל ספק”.

קרדיט לתמונה: ויקיפדיה