מה הקשר בין אל הגשם ותהלוכת העשורא בלוב?

לכבוד ציון יום העשורא – קצת מנהגים מהעולם המוסלמי

בסרטון הבא רואים חבורת ילדים ומבוגרים עוקבת אחרי אדם במסכה ולבוש עם סיבי כפות דקלים, צדפים, חתיכות מתכת וקישוטים אחרים, מכה בתוף, בראש התהלוכה, וכולם מדקלמים ומזמרים, ונראים שמחים.

אבל מה למעשה אנחנו רואים?

הסיבה שאני מביא את הסרטון והתמונות שבהמשך לפניכם, היא לציון יום העשורא, היום העשירי בחודש הראשון של לוח השנה המוסלמי.

כולנו מכירים את טקסי האבלות השיעים, לציון מותו של האימאם חוסין בן עלי, בקרב כרבלא, וכתבתי לכם על העשורא במאמר שביקשתם על החגים המוסלמים, אבל במקום להביא לכם משהו על ציון האבלות השיעי של העשורא, אני מביא לכם משהו שונה, שמצטלם לא פחות יפה ומראה צד אחר של טקסים הקשורים לעשורא בעולם המוסלמי.

כידוע לכם אחד מחמשת עמודי האסלאם הוא הצדקה – ה”זכאה” (زكاة) וכמו שברמדאן נהוג לדאוג לאוכל לעניים וכמו שבחג הקורבן – עיד אל-אדחא (عيد الأضحى) לתת חלק מבשר הקורבן לעניים, כך גם בעשורא, נהוג לדאוג לעניים.

הילדים שאנו רואים בתהלוכה השמחה בסרטון, ממשיכים ועוברים בין הבתים, אוספים פול, חומוס וביצים, שמהם מכינים מאוחר יותר תבשיל שאותו מחלקים לעניים.

שימו לב לכיסוי הראש הלבן של חלק מהחוגגים, הנקרא בעגה הלובית מערגה (معرقة) מלשון להזיע (عرق), העשוי בדרך כלל מבד פשתן, בחורף נהוג לחבוש את המערגה מתחת לכיפה / כיסוי ראש נוסף, ונהוג להשאיר חלק חשוף שנראה מתחת לכיסוי הראש הנוסף, ובקיץ רק את המערגה.
שימו לב שחלק מהחוגגים הולכים עם טרבוש טורקי, וחלק עם כיסוי ראש אדום אחר (קאבוס) שמתחת לקבוס רואים את המערגה.

ומה לגבי הדמות במסכה?

מה המקור של הדמות ואיך היא משתלבת?

מקור הדמות הוא אחד האלים החשובים ביותר במסורת הבֶּרְבֵּרִית והמיתולוגיה האימאזיגינית (אימאזיגין = אנשים חופשיים), אנזר הוא אל השמיים ואל הגשם והמים אנזר (Anzar) מהמיתולוגיה האימאזיגינית של השבטים הבֶּרְבֵּרִים, שהושפעה מהמיתולוגיה היוונית והרומית, מהמיתולוגיה הצפון אפריקאית מהמגרב, ומהמיתולוגיה המצרית ומהמיתולוגיה האפריקאית כגון המיתולוגיה האיגבואית.

המילה אנזר בשפה האימאזיגינית – הברברית העתיקה, משמעותה מים, גם כיום ישנם אזורים בצפון אפריקה (לדוגמה בג’רבה) המונח אנזר קשור למים וגם כאשר מדברים בערבית, במקום בשפות הקדומות, עדיין בטקסים הקשורים למים, משתמשים במונח אנזר.

האגדה על אל המים אנזר והנערה הרוחצת בנהר

מספרת שאנזר אל הגשם, ראה בחורה צעירה ויפה רוחצת ערומה בנהר בלילה לאור הירח, ובכל פעם שראתה הנערה היפה את השתקפות הכסופה של אל הגשם בנהר נבהלה, ואנזר היה נסוג והולך.

יום אחד אמר אנזר לנערה:
“כמו ברק הארת לי את השמיים, את כוכב מאיר יותר מאחרים, תני לי את אוצרך, או שאעצור את מי הנהר ואמנע ממך את המים.”
הנערה ענתה לו:
אני מתחננת בפניך, אדון המים, עם מצח עטור באלמוגים. אני יודעת שנועדנו זה לזו, אבל אני חוששת מה יאמרו האנשים.

אל הגשם סובב את אצבעותיו, ובאחת נעלמו המים סביב הנערה הצעירה, והנהר התייבש ונעלם.
הצעירה פלטה צרחה ופרצה בבכי, ואז היא פשטה את שמלת המשי ונשארה עירומה לחלוטין.

הנערה היפה נשאה קולה בבכי לשמיים:
אוי אנזר, אוי אנזר!
הו אתה, פריחת כרי הדשא!
תן לנהר לזרום שוב, ובוא לנקום.

מיד היא ראתה את נד מים בצורה של ברק עצום. הוא חיבק את הנערה הצעירה אליו, והנהר החל לזרום שוב וכל האדמה הייתה מכוסה בצמחיה ירוקה ופריחת אביב.

ראו את הסרטון הבא, המתאר את האגדה

האגדה משתלבת במסורת ומנהגים עתיקים ומשתלבת במנהגים של זמננו

מאגדה זו נוצר טקס לתקופות בצורת, שבו היו מבצעות נשות הקהילה טקס הקורא לאל הגשם לסיים את הבצורת ולהוריד גשם, כחלק מהטקס, הייתה הדמות הנשית הבכירה בקהילה, מכינה נערה צעירה ויפה, שרק הגיע לבגרות, בטקסים הקדומים הייתה הנערה עירומה, ורק עוטרה בציורי חינה ותכשיטים.

עם השנים וכניסת האסלאם, היות והעירום אסור באסלאם, השתנה הטקס והמטרונית של הקהילה החלה מלבישה אותה בגדי כלה, מעוטרת בתכשיטי כלה וצובעת אותה בציורי חינה מסורתיים, משמחים אותה כדי שלא תבכה, ולא תרתיע את “חתנה העתידי” ונותנת לה לאחוז מצקת (אג’נג’ה) בלי שום קישוט שתחזיק בידה.

דמות הנערה הצעירה נקראת טיסלית אנ-אנזר (Tislit n Anzar), חברתו של אנזר, או אם נרצה בכיתוב השפה האימאזיגינית Tifinagh: למי שירצה למצוא מידע נוסף על המסורת הזו: ⵜⵉⵙⵍⵉⵜⵏⴰⵏⵥⴰⵔ.

לאחר גמר ההכנות האישה המבוגרת מעמיסה את ‘הכלה של אנזר’ על גבה, וכל הקהילה גברים, נשים וילדים, היו יוצאים והולכים אחרי דמותו של אנזר, כשמאחוריו האישה נושא את הנערה, טיסלית אנ-אנזר, והייתה מדקלמת:

“אוי אנזר, המצקת יבשה, כל הירק נעלם. זקנתי וגבי התכופף על ידי השנים, הקבר קורא לי אליו, הבטן שלי עקרה ולא יהיו לה צאצאים. הכלה שלך מתחננת אליך, הו אנזר, כי היא חושקת בך.”

וכל שאר הקהילה בתהלוכה היו כולם שרים לצלילי התוף:
“אנזר! אנזר! הו המלך, קץ לבצורת ותן לחיטה להבשיל על ההר כמו גם במישור”

התהלוכה הייתה עוברת בין בתי הכפר, ובזמן הזה היו אוספים קמח ושמן, גרעיני חומוס ופול, בצל, וירקות להכנת מאכלים, כשהגיעה התהלוכה למקדש, או בהמשך למסגד של הקהילה, ואז היו מלבישים את הנערה הצעירה בבגד הנראה כרשת, ושסימל את האדמה המבוקעת הצמאה לגשם, מקיפה אותו שבע פעמים, והייתה מדקלמת:
“הו אדוני המים, תן לנו מים… אני מציע את חיי לכל מי שרוצה לקחת אותם”

בתום הטקס היו נשות הקהילה מכינות אוכל לסעודה גדולה, מכל המוצרים שאותם אספו במהלך התהלוכה בין הבתים, בזמן הכנת הארוחה, היו הנערות הצעירות של הקהילה משחקות במשחק בשם זרזארי (Zerzari), שבו היו מכניסות כדור לתוך חור שבכלי עץ, המשחק סימל את הפוריות שתחזור לארץ עם בוא הגשמים.

במהלך השנים הוחלפה הנערה בבובה מקל עץ פשוטה, שמקושטת ומעוטרת בבגדי כלה, והשם שניתן לבובה היה אג’נג’ה – מצקת.

גם עם כניסת האסלם, ליוותה האגדה העתיקה עם דמויות אנזר ובובת הכלה, ובמשך שנים לא רק בתקופות בצורת אלא גם טקסים דתיים, במקומות קדושים כגון בקברי מארבוטים מקומיים.
(מארבוט = Marabout = مُرابِط‎ = כינוי לחכם מלומד, בקיא בקוראן, מנהיג דתי ומורה, מארצות המגרב ומערב אפריקה)

ראו סרטונים על תהלוכת אנזר, כאן וכאן, ואת התמונות הבאות, הישנות מתחילת המאה, וחדשות מהעת האחרונה, מטקסים ותהלוכות.

קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון