מלחמת קוריאה: 70 שנה של צער – חלק א׳

ביום 25 ביוני 2020 ציין העולם 70 שנים לפרוץ מלחמת קוריאה. המלחמה, שהחלה ב-1950, הסתיימה לאחר שלוש שנים ב-27 ביולי 1953. הסכם הפסקת אש נחתם ע”י הקצין האמריקאי ויליאם הריסון שייצג את כוחות האו”ם ונאם איל, נציג צפון קוריאה, שייצג גם את “המתנדבים הסינים” שנלחמו לצידה של קוריאה הצפונית במלחמה. לפני מספר שנים, הודיעה קוריאה הצפונית שהסכם הפסקת האש מבוטל וברצונה להחליפו בהסכם שלום עם ארה”ב.

מלחמת קוריאה פרצה חמש שנים לאחר שחרור חצי האי קוריאה מידי היפנים באוגוסט 1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, על ידי כוחות הברית וצבא ברית המועצות – שתי מעצמות העל של אותם ימים. זאת פחות משנתיים לאחר ששתי המדינות החדשות שנוצרו – הכריזו על עצמאותן ב-1948. הרפובליקה של דרום קוריאה (ROK ) מדרום לקו הרוחב 38 והרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (DPRK) מצפון לו.

חלפו אמנם 67 שנה מאז ההכרזה על סיומה, אך יש הסבורים שמלחמת קוריאה טרם הסתיימה. ואכן תוצאותיה משפיעות על חצי האי הקוריאני ועל הזירה המזרח אסייתית עד ימינו אלה. סיומה המעשי של המלחמה יהיה כנראה ביום חתימת הסכם השלום בין שתי הקוריאות ו/או ביום איחודן למדינה אחת.

מלחמת קוריאה היא אחת הטרגדיות הכואבות של סוף מלחמת העולם השניה ותחילתה של המלחמה הקרה. מלחמה שאולי ניתן היה למנוע, אם חצי האי הקוריאני לא היה מחולק בין ברה”מ וארה”ב לקראת סיום מלחמת העולם השניה. חלוקת העם היושב בחצי האי בין שתי המעצמות נעשתה למעשה ע”י הממשל האמריקאי שהחליט לא לשחרר לבדו את חצי האי הקוריאני מהכיבוש היפני. אי-איחודו של חצי האי הקוריאני ליחידה מדינית אחת כפי שתוכנן בתחילה, היה גורם מרכזי לעימות הכמעט בלתי נמנע ולמתיחות הגרעינית המקומית והגלובלית שנמשכת שם עד היום.

ראשומון קוריאני

למלחמת קוריאה ישנם שני נרטיבים מרכזיים: זה של צפון קוריאה וזה של הדרום (המקובל על רוב חוקרי המלחמה).

הגרסה הרשמית הצפון קוריאנית: ארה”ב האימפריאליסטית ובעלות בריתה רצו לכבוש את קוריאה הצפונית. הצפון, בהנהגתו המבריקה והמזהירה (כך מוסבר למבקרים במוזיאון המלחמה בפיונגיאנג) של קים איל-סונג, מייסד הרפובליקה וסבו של המנהיג הנוכחי קים ג’ונג-און, התמודד בהצלחה מול כוחות ארה”ב והאו”ם. ניסיונות ארה”ב ובעלות בריתה לכבוש את קוריאה הצפונית, נכשלו. קים איל-סונג מנע מהמערב לכבוש את הצפון, ובמקביל ניסה “לשחרר” את הדרום מעול הכיבוש האמריקאי, משימה שלא הושלמה. במוזיאון המלחמה בפיונגיאנג מהללים ומשבחים את הישגיו הצבאיים של קים איל-סונג במלחמת קוריאה. לאורך כל הביקור במוזיאון, לא מוזכרת תרומתם של “המתנדבים הסינים” במלחמת קוריאה, שהיו למעשה חיל משלוח סיני, שבלעדיו, קוריאה הצפונית היתה נכבשת ע”י כוחות האו”ם.

הנרטיב הדרום קוריאני טוען מנגד, שקוריאה הצפונית באישורה של ברה”מ ובתמיכת סין, החליטה לפלוש לדרום במטרה לאחד את שני חלקי קוריאה תחת הנהגתו של קים איל-סונג. הצלחת התוכנית היתה תלויה בבניית עוצמתה הצבאית של קוריאה הצפונית, בהפתעה ובמהירות הביצוע. צבא הצפון קיבל סיוע צבאי נרחב מברה”מ ואף היה לו ניסיון קרבי רב מזה של צבא הדרום. הניסיון הצבאי ואמצעי הלחימה העודפים, נתנו יתרון צבאי בולט לצבא הצפון. כוחות הדרום הופתעו מהפלישה. צבא הדרום לא הצליח במשימתו לבלום את צבא הצפון ולמנוע ממנו כיבוש שטחים נרחבים בקוריאה הדרומית. תוך פחות משלושה חודשים, כוחות הצפון הצליחו לכבוש את רוב שטחה של קוריאה הדרומית, למעט פרמטר סביב עיר הנמל הדרומית בוסאן (Busan). עוד מאמץ קטן וכל שטחה של קוריאה הדרומית היה נכבש ע”י הצפון.

תפנית בעלילה וטעויות לדורות

הטלה למערכה של כוחות האו”ם בפיקודו של הגנרל האמריקאי דגלאס מקארתור, שינתה את תמונת הקרב לטובת כוחות האו”ם. שינוי זמני בלבד. החלטתו של מקארתור להנחית כוחות מן הים באזור אינצ’ון (ליד שדה התעופה הבינלאומי של קוריאה), לאיגוף אסטרטגי של כוחות הצפון, הובילה להסגת כוחות קוריאה הצפונית משטח הדרום. התקדמותם של כוחות האו”ם צפונה אל מעבר לגבול בין הקוריאות וכיבוש שטחים בקוריאה הצפונית, למרות אזהרותיה של סין, היא דוגמא נוספת לקבלת החלטות שגויה, שנזקיה נפרשים דורות קדימה. על כך – בפרק הבא.

ולסיכום – קבלו דקה וחצי של מפה מתגלגלת עם כל מהלכי המלחמה לפי ימים:

דר׳ אלון לבקוביץ הוא מומחה למדיניות חוץ וביטחון, בדגש על חצי האי הקוריאני. משמש כראש החוג החוג למדעי החברה והאזרחות במכללת בית ברל וכחוקר במכון בגין-סאדאת.