האלטרנטיבות הכלכליות של נסראללה: סין, איראן וסיפור הבננות

מזכ”ל חיזבאללה, חסן נסראללה, חידש את הדיון סביב הפנייה לאופציה הסינית על מנת להזיז ולפתח את הכלכלה הלבנונית. לא רק זה, אלא שהוא גם פתח את השוק הלבנוני לשוק האיראני וניהל משא ומתן עם הרפובליקה האסלאמית לרכישת חומרים בסיסיים, מבלי להיזקק לדולר האמריקני, לסנקציותיו ולשערי החליפין. בתיאוריה, נסראללה מנסה להציג אלטרנטיבה כלכלית, בטענה שהיא פרי-מוחו  ורעיונותיו. ואילו שר החוץ האיראני, מוחמד ג’וואד זריף, הדגיש במהלך ביקורו בביירות בפברואר 2019 כי “אפשר לסחור בין שתי המדינות במטבע המקומי, ומנגנון זה אינו מהווה מכשול למדינה הלבנונית.” אותו דבר אמר נשיא מועצת השורא באיראן, עלי לריג’אני, במהלך ביקורו האחרון בלבנון בפברואר 2020, כאשר הדגיש כי “כל ההצעות האיראניות כלפי לבנון עדיין עומדות על הפרק. דנו היום בכל תחומי התמיכה בלבנון בתחום התעשייתי, הכלכלי והחקלאי”. “.

700 מיליון בננות
הצעתו אינה חדשה, והיא גם לא תוצאה של הקריסה הכלכלית והמשבר הכלכלי הנובע מהסנקציות  של ארה”ב, ולא כתוצאה מיוזמות אינטלקטואליות ותכנון יציאה מהמשבר. זו אלטרנטיבה שתמיד הייתה קיימת ונמצאת על הפרק, מותאמת לפי תנאים פוליטיים נוחים. יש הרוצים לשכנע את הלבנונים היום שאפשר לבצע חילופי סחורות בין תפוח האדמה בבקעה לבין האנרגיה או הדלק האיראניים, ללא כל עלויות או תכתיב פוליטי. בשנת 2019 היבוא מאיראן דרך סחר פרטי הגיע ל 61 מיליון דולר ואילו הייצוא לאיראן הגיע ל -2 מיליון דולר. בסחר כללי היבוא הוא 61 מיליון דולר והיצוא הוא 5 מיליון דולר. בעוד שמדובר בכלכלה האיראנית, על פי מה שהוצג על ידי השגריר לשעבר בלבנון, במהלך אחת הסימפוזיונים והפגישות הכלכליות, עולה כי איראן מייבאת בננות במחיר של 700 מיליון דולר בשנה. הפתרון הפשוט, אם כן, הוא להפוך את לבנון לרפובליקת בננות איראנית אמיתית, ולייצא את המוצרים שלנו לאיראן.

מיליארדים מה- “חגורה וכביש”
באשר לכיוון סין, זהו נושא נוסף עם מורכבותו וחשבונותיו. מיליארדי דולרים מושקעים בפרויקטים סביב מסילות ברזל, נמלי ים, שדות תעופה ותחנות כוח. ההצהרה שפורסמה לפני שעות על ידי השגרירות הסינית בביירות, הצביעה על “נכונות לביצוע שיתוף פעולה מעשי באופן פעיל עם הצד הלבנוני על בסיס שוויון ותועלת הדדית במסגרת עבודה משותפת לבניית פרויקט “חגורה וכביש.”  מילות מפתח בהצהרה: שוויון, תועלת הדדית ופרויקט “חגורה וכביש”. דרך זאת נכנסת לבנון למפה הכוללת כמעט 70 מדינות, מסין לאירופה ואפריקה, והשפעותיה החיוביות והאוטומטיות על התנועה הכלכלית, הסחר, המעבר ואחרים.

B.O.T ואחיותיו
בנאומו האחרון תיאר נסראללה את מערכת הבנייה, ההפעלה והעברת הציוד לצורך עבודתן של סין, הממשלה והחברות בהחייאת התשתיות. רווח ריאלי למדינה כושלת ופשיטת רגל המתחדשת על ידי מערכת תשתית דומה. תרחיש חדש אך חוזר ונשנה עבור מדינות שנכשלו כלכלית שנקטו אפשרות זו וחובם רק גדל. בפשטות, זה אומר שחברה סינית באה להתריע על פרויקט עם חומרי גלם ועבודה סינית מבורג קטן למערכת אלקטרונית ותחזוקה. היא גם מפעילה אותו עם המטבע שלה במשך שנים ואולי עשרות שנים לפני שהיא מגישה אותו לפירעון  למדינה. כתוצאה מהפרויקט עצמו, פרויקטים צדדיים שמיושמים על ידי חברות על פי אותו מנגנון ללא שימוש בחומרי גלם מהארץ בה הם פועלים וללא כוח האדם שלהם. פרויקטים אלה הופכים לצרכני המשק בסין, והמודל הופך לקטסטרופלי, כמו גם מדינות רבות שנפלו במלכודת זו, כתוצאה מחוסר יכולתן לשלם את חובותיהן. מה שהציב את זה מול האופציה להפסיק פרויקטים או לחתום על פרויקטים נוספים עם הלוואות וחובות נוספים. בין המדינות נמצאת פרו, שחובותיה החיצוניים עלו ב-25% בשנים לאחר הסתמכות על מודל זה. כמו כן, בנגלדש, שחובה גדל מאוד על ידי המודל הסיני, בכמעט 100% בעשור האחרון. כך גם בסודן, קניה וסיירה לאון.

כאב ראש פוליטי
בלבנון, כמו במדינות מתפתחות אחרות, יש חוסר שקיפות ואמינות פיננסית ומינהלית, מה שמוביל בהכרח לדעיכה נוספת. במבט ראשון מופיעה ההזמנה של סין, הממשלה והחברות, להשקיע בלבנון ע”מ לשקם  אותה כהזמנה לארוחת ערב או לארוחת צהריים. מה שראוי לציין גם הוא שסין אינה מקור פרנסה וצדקה שאנשי לבנון יכולים להשתמש בה היום. זה לא עוד מודל של “תודה קטאר” או “טייפ ארדואן” או “יחי הממלכה”. זהו דרקון פוליטי, לוויתן כלכלי, שאין לו זמן לבזבז. סין לא משתמשת בסיסמאות דומות בכלכלתה ואינה סומכת על הכרת תודה או קבלת ברכה. סין וחברותיה נסוגו בעבר מפרויקטים באיראן בין 2018 ל -2019. הסנקציות של ארה”ב נגד איראן הגיעו, וסין לא היססה לסגת. וכך עשתה גם בפרויקטים בלבנון, כולל נמל טריפולי. סין אינה קרן קיום והיא נמנעת מכל “כאב ראש” פוליטי שעלול לנבוע מפרויקטים דומים.