המסמך, שאותו חיברה ועדת אגרנט ונחשף כעת לראשונה, קובע כי ראש אמ”ן במלחמת יום הכיפורים, אלי זעירא, כשל בכך שלא הפעיל בזמן את האמצעים שעשויים היו לתת התרעה – ומותח ביקורת על כך שגרם לקברניטים להאמין שכן עשה זאת

חיילים ישראלים תופסים מחסה מהפצצה של מטוסים סוריים בגולן , אוקטובר 1973 צילום: AFP

כתב : עופר אדרת – עיתון הארץ   08.05.2020

“כישלון מקצועי חמור”. בשלוש המלים הללו סיכמה ועדת אגרנט את אחד הפרקים הרגישים ביותר שאותם חקרה בפרשת כישלון המודיעין במלחמת יום הכיפורים. הפרק, שעסק בהפעלת “אמצעי האיסוף המיוחדים” של אמ”ן, נותר חסוי במשך כמעט חמישה עשורים. מעטים ידעו בכלל על קיומו. רק באחרונה, בתחקיר של עמותת “המרכז למלחמת יום הכיפורים”, הוא אותר בארכיון צה”ל — וכעת הוא מתפרסם כאן לראשונה.
פרופ’ אורי בר־יוסף, חבר העמותה, שחיבר שורת מחקרים על המחדל המודיעיני של 1973, אומר ל”הארץ” כי המסקנות שעולות מהמסמך הזה “חד משמעיות, ומיישבות אחת ולתמיד את כל המחלוקות שהתקיימו בנושא”.

בשורה התחתונה, קבעה ועדת אגרנט כי ראש אגף המודיעין, אלי זעירא, שגה כשלא הפעיל בזמן המתאים את “האמצעים המיוחדים” שהיו עשויים לספק התרעה לפרוץ המלחמה. “היה זה מחובתו לאפשר את קיום המגע עם המקורות (האמצעים המיוחדים, ע”א), בכדי לעשות את כל האפשר כדי לעמוד על כוונות האויב”, נכתב במסמך, “טעות המביאה לאי־ניצולו של מקור מודיעיני חיוני בשעת צורך מרבי בו, היא בבחינת כישלון מקצועי חמור”. אבל בכך לא הסתיימה הביקורת. מהמסמך עולה שחברי הוועדה השתכנעו כי זעירא אף הטעה את קברניטי הצבא והמדינה, ובכללם שר הביטחון משה דיין, הרמטכ”ל דוד אלעזר וראש הממשלה גולדה מאיר, לחשוב כי הפעיל את האמצעים האלה, בשעה שלא עשה כן.

מה בדיוק נכלל במונח “אמצעים מיוחדים” לא ידוע באופן רשמי עד היום. פרסומים שונים, בארץ ובחו”ל, מעידים כי האמצעים האלה, אשר כונו “תעודות הביטוח של מדינת ישראל”, הם מכשירי האזנה מתוחכמים ורגישים, שביכולתם לקלוט שיחות טלפון של הצבא המצרי. ערב פרוץ המלחמה, באוקטובר 1973, מקבלי ההחלטות בישראל היו משוכנעים ששימוש באמצעים אלו ייתן לישראל התרעה של 48 שעות.

“ההיגיון מאחורי מתן האמון באמצעים היה ברור”, אומר בר־יוסף. “אף צבא לא יכול לצאת למלחמה גדולה ומורכבת בלי לקיים קשר שוטף עם היחידות הלוחמות בימים שלפני הפתיחה באש”. ומכיוון שהמצרים היו מודעים ליכולת ההאזנה הישראלית לשידורי האלחוט שלהם, לאמ”ן היה ברור שהם יימנעו מלהעביר מידע רגיש בדרך זו ולכן יאלצו להשתמש בטלפונים. האמצעים המיוחדים נועדו לתת את המענה הראוי לכך.

על פי פרסומים שונים האמצעים המיוחדים היו מכשירי האזנה מתוחכמים ורגישים, שביכולתם לקלוט שיחות טלפון של הצבא המצרי.

“נגישות מעולה”

יש חוקרים הסבורים כי ההתרעה שהיה בכוחם של האמצעים הללו לספק היתה עשויה להקנות לצה”ל מספיק זמן כדי להיערך למלחמה. אחרים מזהירים שלא להפריז באשר ליכולותיהם. ואולם מעיון במסמך שנחשף כעת, עולה כי ועדת אגרנט ייחסה לאמצעים האלה חשיבות רבה.

את המסמך, שמכיל שישה עמודים (חלקים מהם עדיין מצונזרים), איתר אור פיאלקוב, המתנדב ב”מרכז”. תחת הסעיף “מגע עם מקורות” נכתב שם כי “…היה ברשות אמ”ן מקור ידיעות בעל נגישות מעולה ואמינות גבוהה מאוד לעניינים…בעלי אופי אתרעתי”. ראש אמ”ן, זעירא, אף אמר לוועדה כי מיום שנכנס לתפקיד, “עשה מאמץ מיוחד לקיום המגע עם המקורות האלה…מתוך הנחה, שמהם תבוא, בסופו של דבר, האתרעה למדינת ישראל”. הוא הוסיף, כי החומר שהמקורות עשויים לספק נחשב בעיניו “אמין ללא ערעור”.

ואולם, לפי המסמך, “הקושי היה שהמגע עם המקורות האלה היה רגיש ביותר”. במלים אחרות, הפעלתם של האמצעים היתה כרוכה בסיכון שייחשפו. זעירא הסביר לוועדה, כי סבר שיש להשתמש באמצעים האלה במצבים של “אי ודאות”, “ספקות רציניים” או “חוסר הסבר”. לדבריו, “במצב שהרגשתי שאין לי הבנה מה מתרחש, החלטתי שאני צריך לקחת את הסיכון”. עם זאת, החל מ–1 באוקטובר, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, דחה זעירא פניות חוזרות ונשנות לשימוש באמצעים המיוחדים. יוסי לנגוצקי, שפיקד על היחידה שהיתה אחראית להפעלת האמצעים לפני המלחמה, מעיד כי מנחם דגלי, ראש מחלקת איסוף באמ”ן, ויואל בן־פורת, מפקד יחידת ההאזנה המרכזית באמ”ן, הפצירו בזעירא להפעיל את האמצעים, בטענה שהצורך בהתרעה גובר על הדאגה לביטחון האמצעים עצמם, אך הוא סירב.
ביום חמישי בלילה, בין 4 ל–5 באוקטובר, התיר זעירא לבצע בדיקה טכנית בלבד (“ניסוי כלים”) של האמצעים, אשר לא מאפשרת למצות את המידע שמופק מהם. “השיקול המרכזי היה החשש ל’שריפת’ המגע”, נכתב במסמך של ועדת אגרנט. זעירא ניסה להסביר לוועדה מדוע התמהמה בהפעלתם. “זה לא היה מצב שהרגשתי שחסרו לי ידיעות. היו לי ידיעות בשפע רב”, צוטט. “היה מצב שחסר היה לי הסבר בשבילו. שהיו לי בגללו ספקות רציניים…חשתי תחושה, שיש לי הרבה מאוד ידיעות, אין לי הסבר טוב, יש לי ספקות, אבל לא היתה לי מועקה כתוצאה מחוסר ידיעות ולכן לא היה מצב שחיפשתי את הידיעות. כך שמהלך המחשבה שלי היה איך לפרש את מה שיש, ולא איך לחפש מה שאין”.
כשנשאל זעירא בידי הוועדה מדוע לא התייעץ עם הרמטכ”ל דוד אלעזר, השיב: “הטבע שלי לא מוביל אותי להעביר אחריות כלפי מעלה”. הוועדה מתחה על כך ביקורת. “יש צד חיובי בנכונות זו לקבל על עצמו אחריות ולהקל בזה על הממונה עליו…אולם בנסיבות העניין, לא נראה לוועדה שהנטייה הכללית הזו היתה צריכה להיות קובעת…בדבר החלטה אשר חשיבותה כה מרובה לגבי צעדיו של הרמטכ”ל, היה הרמטכ”ל מוכן לשמוע את המלצתו של ראש אמ”ן ולאחר מכן…להביע את דעתו הוא”.

פרופ’ בר־יוסף: “האמצעים לא הופעלו בשבוע שלפני המלחמה, אך זעירא נתן לממונים עליו להבין שהם פועלים אך לא מעלים דבר”

יתרה מכך: מהעדויות שנאספו בוועדה עלה כי הדרג המחליט בצבא ובממשלה הוטעה לחשוב כי בפני זעירא כלל לא עמדה התלבטות, משום שהוא הפעיל את האמצעים המיוחדים האלה. בהתייחס לגולדה מאיר, נכתב במסמך כי “ראש הממשלה העידה, שהיה לה לגמרי ברור, שמתקבל חומר מהמגע עם המקורות האמורים”. בהתייחס לשר הביטחון, משה דיין, נכתב כי ב–5 באוקטובר, יום לפני פרוץ המלחמה, הוא שאל את ראש אמ”ן “אם אין דבר מיוחד” מהמקורות האלה. “ראש אמ”ן השיב שיש חומר רב, ושהוא מנצל את כל מקורות המידע וההתרעה האפשריים”. זעירא, כך עולה מהמסמך, “העיד שהיה סבור ששר הביטחון התכוון בשאלתו לחומר המתקבל מכל המקורות, ולא חשב אף לרגע שהכוונה דווקא למקורות האמורים”.

הוועדה מתחה עליו ביקורת בהקשר זה. “זעירא, העוסק בנושא מקרוב ובאופן שוטף, היה צריך להיות מודע לכך, שמדבריו עלול להשתמע מה ששר הביטחון הבין מהתוכן, ולהעמיד את השר על המצב הנוגע לקיום המגע עם מקורות אלה”. ובמלים פשוטות, הוועדה קבעה כי ראש אמ”ן נתן למקבלי ההחלטות להבין שהאמצעים פועלים, אך אינם נותנים אינדיקציות למלחמה, בשעה שבמקביל סירב לבקשות להפעילם.

הפעלה מאוחרת

עד היום, 47 שנים אחרי פרוץ המלחמה, עדיין חלוקים היסטוריונים, אנשי צבא ומודיעין על כמה שאלות בסיסיות הקשורות לשימוש באמצעים המיוחדים. העובדה שחלק מהחומר עדיין מצונזר הקשתה עד כה על הגעה מלאה לחקר האמת ותרמה לכך שברבות השנים פורסמו חצאי אמיתות, סתירות ושקרים בנושא. הסוגיות שעמדו על הפרק הן האם, מתי ובאיזה אופן הופעלו האמצעים האלה? האם היה בכוחם לספק התרעה שתמנע את הפתעת המלחמה? וכן האם זעירא שיקר לממונים עליו כשהניח להם להבין שהאמצעים פועלים כשורה?
לדברי בר־יוסף, פרסום המסמך מספק תשובות לתהיות. “האמצעים לא הופעלו בשבוע שלפני המלחמה הפעלה מבצעית”, הוא קובע, “זעירא נתן לממונים עליו להבין שהאמצעים פועלים אך אינם מעלים דבר”. בסופו של דבר, רק שעות לפני פרוץ המלחמה, בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר, הופעלו האמצעים האלה באופן מלא ומבצעי. ואולם כעת, כשהמלחמה כבר בדרך, תרומתם להערכה המודיעינית היתה אפסית. את “ידיעת הזהב” — ההתרעה על פרוץ המלחמה — העביר לפני כן ראש המוסד, צבי זמיר, לאחר שקיבל אותה מהסוכן המצרי אשרף מרואן.
נותרה בעינה השאלה האם אכן ניתן היה להפיק מהאמצעים האלה את ההתרעה המיוחלת, לו היו מופעלים כנדרש. ועדת אגרנט קבעה כי לא ניתן לדעת “איזה מידע היו מספקים לו קוים המגע עמם”. ייתכן, למשל, שהמצרים היו שומרים על “משמעת קשר” שהיתה מקשה על פענוח השיחות הטלפוניות. ואולם על כך כתבו אנשי הוועדה, כי אין לעסוק ב”ספקולציות”.
מהשורה התחתונה עולה פרדוקס. האמצעים המיוחדים, שהותקנו כדי למנוע אפשרות שמצרים תצא למתקפת פתע נגד ישראל, היו אלה שהקלו עליה לעשות כן: מקבלי ההחלטות הוטעו להאמין שהם פועלים, ולכן סברו שלא יכולה להיות הפתעה גמורה, בהיעדר התרעה מהם. הוועדה חותמת את המסמך באזהרה לכל איש מודיעין באשר הוא. “קיום המקורות איננו מטרה בפני עצמה”, נכתב. “אם החשש לקיומם גובר על הנכונות להשתמש בהם בשעת הצורך, הם מאבדים על ערך, וטעות המביאה לאי־ניצולו של מקור מודיעיני חיוני בשעת צורך מרבי בו, היא בבחינת כישלון מקצועי חמור”.

קרדיט על כל התמונות : עיתון הארץ

כתבה נוספת בנושא :