“היה פרץ שמחה ספונטני שכולם השתתפו בו והיא הייתה הדבר העיקרי. אני לא זוכר שהשתתפתי מאז במשהו כל כך חזק, מבחינת השמחה”, אמר ל’דבר העובדים בארץ ישראל’ יואב אורני על חגיגת יום העצמאות הראשונה של מדינת ישראל. אורני שהיה אז בן 13, סיפר כי החגיגות בעירו, קריית חיים, התקיימו מול במה שהוקמה בחזית בית העם. “הייתה הופעה כלשהי אבל מיד אחרי זה, כל מי שהיו שם עלו על הבמה ורקדו ריקודים ספונטניים”. הוא הוסיף כי “לא ניתן לתאר את ההתלהבות. ידעתי לרקוד רק הורה והיא נמשכה שעות. אחרי זה היו ריקודי מעגל בלי סוף וקינאתי בבני ה-15 שידעו לרקוד כל-כך הרבה ריקודים”.

יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל התקיים לאחר סיום הקרבות והמהלכים הצבאיים אך בטרם נחתמו הסכמי שביתת הנשק. במלחמה נהרגו 6,373 חיילים ואזרחים ישראלים ובין 10,000 ל-15 אלף נהרגו בצד הערבי, זאת לצד מאות אלפי פליטים שגורשו ונמלטו משטח מדינת ישראל. “מבחינתנו יום העצמאות היה אחרי המלחמה. חיפה וקריית חיים שוחררו בערב פסח תש”ח שנה לפני כן, עוד לפני הכרזת העצמאות. בשבילנו כבר לא הייתה מלחמה למרות שבארץ היא נמשכה” אמר אורני.

נירה אורני (בידר), אישתו של יואב, הייתה בת 14 באותה שנה וחיה עם משפחתה בפתח תקווה. “ביום העצמאות נסענו, החבר’ה מהתנועה המאוחדת, לתל אביב לחגיגות שהיו בטיילת. הייתה מוסיקה, בין השאר מאקורדיונים ומפוחיות וכולם רקדו”, סיפרה והוסיפה כי יום העצמאות הראשון “היה מאוד דומה לשמחה הגדולה של כ”ט בנובמבר שהייתה השמחה הגדולה ביותר”.

חיים גולדשטיין, מפתח תקווה היה בן 17 באותה שנה ונסע במיוחד לראות את המצעד הצבאי בתל אביב. הוא סיפר כי ההתלהבות “הייתה בשמיים”. מיד לאחר הכרזת העצמאות התגייס גולדשטיין לצבא אך מיד קיבל פטור כיוון שעבד במפעל קפיצים שהיה חיוני למשק המלחמה – “כל כך נעלבתי מההחלטה”. הוא זוכר שראה במצעד גמלים, פרדות וכל מיני כלי רכב “מצ’וקמקים” שהסיעו חיילים ומשוריינים והוסיף, “זה מה שהיה לצה”ל”.

חגיגת יום העצמאות הראשונה הייתה בראשיתית ונחגגה ללא מסורת קודמת. בחגיגה צוינה לא רק שנתה הראשונה של מדינת ישראל הצעירה, אלא גם הניצחון במלחמת העצמאות על מדינות ערב. “צריך להבין שהיום הזה הוא גם חגיגת עצמאות אבל גם חגיגת ניצחון במלחמה” אמר ל’דבר העובדים בארץ ישראל’  הפרופ’ מעוז עזריהו, ראש מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה, והוסיף כי “שנתיים קודם, לא היה ברור שתהיה מדינה ולא ברור היה אם היא תחזיק מעמד אם תהיה מלחמה. לכן, בתאריך הזה מציינים שיש לא רק את זה שיש מדינה, אלא שיש גם ניצחון במלחמת העצמאות. המצעד הצבאי שהפך להיות סמל לימי העצמאות, באותה שנה היה מצעד ניצחון”.

בכל ישובי הארץ היהודיים נחגגו החגיגות והאירועים המרכזיים התקיימו בעיר תל אביב. עוד נערכה תפילה מיוחדת בבית הכנסת הגדול ומצעד צבאי רב רושם של צה”ל שהיה אמור לעבור לפני בימת הכבוד בה ישבה הנהגת המדינה וסגל דיפלומטי ממדינות שהכירו במדינת ישראל. החגיגות היו מלאות באנשים והרחובות העמוסים לא אפשרו למצעד הצבאי לנוע במסלולו. אחרי עיכוב של שעות בוטל המעמד בבימת הכבוד. “באווירה פגמו ההסדרים הלקויים במקומות בהם נערכו החגיגות ברוב עם, בייחוד בת”א” דווח בעיתון ‘על המשמר’ והוסיפו כי “ההמונים ביקשו לתת ביטוי לשמחת החירות, אך לא אורגנו כראוי ולא נתנו לכך דפוסים עממיים מתאימים”.

“יום הקוממיות” או “יום המדינה”? 

ההחלטה על חגיגות יום העצמאות התקבלה בדיון בכנסת כחודש לפני בהצעת הממשלה לקיומו של “יום הקוממיות”. שמואל לביא הציע לערוך את היום כחג עממי ולקבוע כי החג מתחיל מבעוד יום. ישראל בר יהודה (אידלסון) הציע לקבוע כתאריך את ה-14 במאי, למען ישתתפו בו גם הישובים היהודים בגולה ולמען ישמש התאריך בינלאומי. יעקב גיל התנגד לשם “יום-הקוממיות” והציע במקומו את “יום-המדינה”, שר החינוך, זלמן שז”ר, עמד על משמעות התאריך היהודי ליום שברצונה של המדינה הצעירה לשלב לעולמים בין חגי ישראל. אברהם הרצפלד אמר בדיון: “קיבלנו את הימים הגדולים כימי מעשה וחולין. זקוקים אנו ליום חג ממש, ליום שמחה עממית. ויהא יום זה ראשית להעלאת התאריכים הגדולים של השנה הזאת בחיי עם”. שמואל דיין הוא זה שקשר בין יום העצמאות לנופלים במערכות: “היה לפנים מנהג יהודי ביום שמחת חתונה לבקר בבית הקברות ולהזמין את המתים לשמחה. אל נשכח כי עצמאותנו נקנתה בדם. יש למצוא צורה להעלאת זכר חללינו ביום הקוממיות”.

לבסוף נחקקה הצעת הממשלה לחגיגות “יום העצמאות” שקבעה אותו בתאריך ה’ באייר. עוד נקבע כי לראש הממשלה הסמכות “להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות עם ביום העצמאות”, לשון החוק וללא פירוט נוסף.

עזריהו אמר כי שנת 1949 היא שנה של חגיגות. “בריבונות החדשה כל תאריך הוא אירוע גדול. סיבה למסיבה. יום העצמאות לא חייב היה להיקבע ביום ההכרזה על עצמאות המדינה כיוון שגם טבעי היה לקבוע אותו ביום מותו של הרצל”. עזריהו ציין כי כבר שנה קודם לכן, במהלך ההפוגה השנייה במלחמה בחודש יולי 1948, בה חל כ’ בתמוז, יום מותו של הרצל, החלה להתקבע התפיסה כי יום הכרזת העצמאות ייחגג גם כיום העצמאות.

ד”ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, אמר כי ביישוב ובעולם היהודי, כשהרצל נפטר בכ’ בתמוז, שנת 1904, יום האזכרה שלו הפך להיות היום השנתי בו מדברים על מדינה יהודית. “יום המדינה זה יום מותו של מחבר מדינת היהודים, חוזה המדינה. קראו ליום הזה יום הרצל מאז ומתמיד. בתקופת המנדט זה התחיל להיות יום המדינה, יום שהוקדש לנושא המדינה היהודית גם כשעוד לא ידעו מתי תקום” אמר עמיאור והוסיף: “זה המשיך כמובן גם כשהמדינה התחילה להסתמן באופק. כך היה כמובן בשנות ה-40 וגם בשנת 1947 כשפרצה המלחמה. ב-ה’ באייר תש”ח מוכרזת המדינה ועוברים עוד חודשיים וכולם רגילים לחגוג את יום המדינה בתמוז. אבל אז עלתה השאלה מה זה יום המדינה כשיש כבר מדינה? אז אמרו שאי אפשר לחגוג את יום המדינה בכ’ בתמוז. אנחנו נהפוך את זה ליום הצבא, שכן גם צה”ל רק קם”.

יש לציין כי ההחלטה לקבוע את יום הצבא דווקא ביום מותו של הרצל לאו דווקא עולה בקנה אחד עם חזון מדינת היהודים שלו בו מעמדו של הצבא יהיה מוגבל. בספרו מדינת היהודים כתב: “חיל הצבא וכוהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ”.

על אף הלחימה הקשה הורגש הצורך לציין את דבר הקמת צבא הגנה לישראל ומאחר ותאריך כ’ בתמוז “התפנה” בשל הקמת המדינה, ראו בצה”ל כי יהיה מתאים לציין בו את “יום הצבא”. בכ’ בתמוז תש”ח 27.7.1948, הפגין צה”ל לראשונה את כוחו במצעד ובמסדר ברחובות תל-אביב. המצעד צעד בתל-אביב לאורך רחוב אלנבי ודרך בן יהודה עד לאצטדיון שליד שפת הירקון. המפגן הצבאי היה “התהלוכה הצבאית הראשונה מאז גלות עם ישראל מארצו לפני כאלפיים שנה והראשונה במדינת ישראל החדשה”, כפי שנכתב בעיתון “דבר” למחרת המצעד. “בשנה שאחרי – תש”ט – מגיע יום העצמאות. ה’ באייר מתקרב והיה ברור שזה יום המדינה” אמר עמיאור והוסיף כי “הממשלה החליטה שהתכנים של המדינה יעברו ליום העצמאות”.

בתשובה לשאלה אם היה ויכוח באשר למועד מוסכם לחגיגות יום העצמאות אמר עזריהו כי “לא היה ויכוח. זה התקבל ישר והיה ברור מאליו. יום הכרזת העצמאות הוא היום שאותו נחגוג כל שנה כי הוא היום בו יצאנו ממצרים מעבדות לחירות”. עזריהו הצביע על הבדלה שנעשתה בציון התאריכים הלאומיים בין כ”ט בנובמבר הלועזי לה’ באייר העברי. “החלטת החלוקה היא החלטה של האומות. לא של עם ישראל. ה’ באייר זו החלטה של עצמאות על ידי נציגי העם ולכן זה בעברית. כל מה שהאומות עושות זה בתאריך לועזי כמו ב’ בנובמבר – הצהרת בלפור. מה שנעשה מלמטה, על ידי העם, הריבון ונציגיו – לפי הלוח העברי”.

“מן העיר הגדולה ועד למקום הנידח ביותר, שיתפו את עצמם כל תושבי המדינה בחג, שהיה לנחלת גדול כקטן, איש הצבא כאיש המשק וסימן ראשיתה של מסורת אשר תקודש לדורות אשר יתייחדו עם זכר מלחמת העם לשחרורו וכינון מדינה עצמאית”, נכתב בכתבה הראשית של עיתון ‘על המשמר’, ובמקום אחר הוסיפו: “הערים חגגו כדרכן בתהלוכות גדולות, במסדרים בתזמורות וב… אי סדר לא מועט. והכפרים כדרכם: בריקודי עם, תהלוכות ילדים ו… נהירה אל העיר, כדי לחזות במצעדים הגדולים.” בעיתון מעריב נכתב: “יום כזה לא היה עוד – ולא יהיה. הוא מתרחש רק פעם אחת בתולדות אומה. דומה היום הזה – כפי שאמר ראש הממשלה בשידורו אמש – לאותו פסח ראשון שחגגו גאולי מצרים, ולאותו יום חנוכה ראשון, בו טיהר יהודה המכבי את ההיכל והעלה אור לדור ולדורות. אנו מחנכים יום-טוב לעם ישראל, וכל אדם בחוצותינו הצוהלים שותף למעמד חד-פעמי, למעמד מתן חג לכל הבאים אחרינו”.

“לא רק בימי מעשה שלה נמדדת מדינה, כי אם גם בחגיה”, נכתב בעיתון ‘דבר’, “וביום זה, חג מדינה רשמי, עלתה סערת החג ודממת החג של העם כולו, שכבה שכבה וצורת חגה, והציפה את הטקסים שנועדו לסמלו ומחתה כל סימן של רשמיות והעידה: מתוך העם עלתה המדינה הזאת והיא צמודה בכל גילוייה אל העם ואל כל איש-העם”.

הערבים אזרחי ישראל וחגיגות יום העצמאות

על אף יחסי האיבה בין היהודים לערבים ששיאם היה במלחמת העצמאות, נרשמו מקרים בהם השתתפו ערבים בחגיגות יום העצמאות. “הערבים אזרחי ישראל שיתפו עצמם בהמוניהם בחג המדינה ובכל מקום בו הם שוכנים יצאו אל הישובים היהודיים, לעיתים באו כפרים שלמים, על נשיהם וטפם” נכתב בעיתון ‘על המשמר’ והוסיפו כי ערביי יפו “זכו לכבוד החג גם לצאת מגדרות התיל ואיחלו לעצמם חג כזה במשך כל ימות השנה”. עלי חאמד, פליט מהכפר רבסיה בגליל המערבי, העיד בסדרה התיעודית “תקומה” כי השתתף בחגיגות יום העצמאות הראשון של המדינה: “אני זוכר שהתאספנו עם קיבוץ געתון ויחיעם. לקחו אותנו במכוניות שלהם לנהריה וחגגנו שמה והיה שמח. גם בחג השני (יום העצמאות השני, ש.נ.) אותו דבר, חגגנו ושמחנו”. בני כפרו של חאמד קיוו כי ממשלת ישראל תאפשר להם לשוב לאדמותיהם אך תקוותיהם נכזבו עד היום.