היגיון של טרור חסר היגיון-מאמר דעה

בניגוד לניסיונות הבלתי נלאים להסביר לנו שטרור מופעל רק ממניעים הגיוניים – למשל: ‘התנגדות לכיבוש’ – באו הפיגועים, בסרי-לנקה במיוחד, לשמש תזכורת שאין מה לחפש רציונל מינימלי באירגוני המחבלים באשר הם

חגי הוברמן-עיתונאי:עורך שבועון הציונות הדתית מצב הרוח

לפני יובל שנים, ואנוכי בעשור הראשון לחיי, אהבתי את סדרות הספרים המיוחדת של תמר בורנשטיין-לזר על הקופים הפטפטנים קופיקו וצ’יפופו. בניגוד לקופיקו שהתמקם ברמת גן והתמקד במעשי שובבות משפחתיים, צ’יפופו שוטט בעולם, מהמזרח-התיכון עד המזרח הרחוק, באירופה באפריקה ובאסיה. אחד הספרים הזכורים לי היה ‘צ’יפופו בציילון’ (איפה אפשר להשיג היום את הספרים האלה?). באמצעות הספרים הקלילים והשובבים הללו למדנו אנחנו, הילדים, קצת גיאוגרפיה. בזכות צ’יפופו הקוף שמעתי לראשונה לפני יובל שנים על מדינה ושמה ציילון ועל אורחות חייה.

עברו שנים. העולם שינה פניו, ועוד לפני שספרי צ’יפופו נעלמו מהמדפים, ציילון הפכה לסרי-לנקה. אני מניח שלא הייתי היחיד בשבוע שעבר, ששמע על מתקפת הטרור המזוויעה שבוצעה שם, ולא שאל את עצמו: מי רצח שם את מי לכל הרוחות, ולמה? מה יש למחבלים לבצע פיגועי טרור במדינה כל כך שלווה ורחוקה כמו סרי לנקה?

אנחנו רגילים לסדר עולמי: ערבים רוצחים יהודים – זה הנוהג, אין מה להתלונן. אנטישמים רוצחים יהודים בבתי כנסת בארץ ובתפוצות – אנחנו מבינים. כך הנוהל המקובל מאז ימי הצלבנים. אבל למי מפריעות כנסיות בסרי-לנקה? ולמה בכלל הם ירצו לרצוח? מה האינטרס שלהם? מה עוד שהמחבלים היו סרי-לנקים בעצמם.

הפיגועים הללו לימדו אותנו עובדה אחת: בניגוד לניסיונות הבלתי נלאים להסביר לנו שטרור מופעל רק ממניעים הגיוניים – למשל: ‘התנגדות לכיבוש’ – ולכן ניתן להדבירו במדיניות ‘מושכלת ונבונה’ – למשל: התנתקות! – באו הפיגועים הללו במיוחד לשמש תזכורת שאין מה לחפש רציונל מינימלי בארגוני המחבלים באשר הם. על פי הודעות שפרסמו שלטונות סרי לנקה על המחבלים, מדובר באנשים משכילים, ממעמד הביניים, ממשפחות המבוססות כלכלית (בין המחבלים היו גם שני בניו של סוחר תבלינים עשיר מקולומבו). לפחות שניים מהם יצאו ללימודים בבריטניה ובאוסטרליה. בראשם עמד איש דת בשם מחמד האשם זהראן (אבו עבידה). לא ברור כיצד נוצר הקשר בין מחמד זהראן ואנשיו לבין דאעש. לדאעש אין מחוז בסרי לנקה והאירגון אף פעם לא הקדיש לסרי לנקה תשומת לב מיוחדת. קיימת אפשרות (שאין לה לפי שעה אימות), כי קבוצת הביצוע, כולה או חלקה, הורכבה מפעילים סרי לנקים שלחמו בשורות דאעש ושבו לסרי לנקה בעקבות המכות שספג האירגון, יחד עם פעילים זרים אחרים ששבו למדינות מוצאם. בראיית דאעש נועדו הפיגועים הקטלניים להעלות את מוראל פעילי האירגון ברחבי העולם, לנקום על המהלומות שספג האירגון ולהרתיע את ארה”ב ומדינות הקואליציה מהמשך המאבק נגדו. הטרמינולוגיה בהודעות קבלת האחריות מגדירה את האזרחים הזרים שנהרגו (אורחי בית המלון) כ’צלבנים זרים’, נתיני ‘הקואליציה הבינלאומית’.

בחינת אופי היעדים שהותקפו מעלה, כי הם לא שירתו אינטרס של המיעוט המוסלמי בסרי לנקה, המונה 9.7% מהאוכלוסייה, ומפוזר בחלקים שונים של האי. מיעוט זה ניצב בעמדת חולשה מול הרוב הסינהלזי בודהיסטי (70.1%), ובשנים האחרונות  הוא היה נתון להתנכלויות מצד בודהיסטים. הפיגועים רק עלולים להחריף את המתחים בין הבודהיסטים למוסלמים ולהוביל להתנכלויות נוספות כלפי הקהילה המוסלמית. לעומת זאת עם המיעוט הנוצרי (7.6% מהאוכלוסייה בסרי לנקה), אין למוסלמים בעיות משמעותיות ותקיפת כנסיות מקומיות אינה משרתת שום מטרה של הקהילה המוסלמית אלא להיפך – היא עלולה לתת עילה להתגברות ההתנכלויות של הרוב הבודהיסטי נגד המוסלמים ונגד עדות מיעוט נוספות. גם תקיפת בתי מלון גדולים שבהם מתארחים אזרחים מערביים (‘הקואליציה הצלבנית’) מתאימה להתנהגות של דאעש, אבל מנוגדת לאינטרס של הקהילה המוסלמית בסרי לנקה.

ושאלת השאלות: נניח שזה אכן דאעש – למה דווקא סרי-לנקה? במרכז המידע למודיעין ולטרור בישראל העריכו בדו”ח שפירסמו בנושא, כי  בחירתה של סרי לנקה נבעה בעיקר משילוב של קלות מבצעית בשל חולשת שירותי הביטחון הבודהיסטים, יחד עם זמינות של פעילים מסרי לנקה שניתן היה להפעילם בקלות יחסית. במילים אחרות: כשהטרור המוסלמי מגלה הזדמנות לפעול הוא פועל בלי להתעכב, ואל תנסו לחפש היגיון.

למי בכלל איכפת מהפלשתינים?

יש משהו מגוחך בעובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו מזמן לפגישה את שר האוצר בממשלתו משה כחלון, לעסוק בענייני הרכבת הממשלה הבאה, אלא במצבה הכלכלי הקשה של הרשות הפלשתינית, המסרבת לקחת את הכספים שישראל מעבירה להם. נכון, ישראל היא שקיזזה עשרות מיליוני שקלים מהכסף שהיא גובה עבור הרשות הפלשתינית, אבל הכסף הזה בכל מקרה לא היה מופנה לטובת האוכלוסייה הפלשתינית ברובה, אלא למחבלים בבתי הכלא. גם אחרי הקיזוז, ישראל מעבירה כחצי מיליארד שקלים בחודש, שישראל גובה עבור הרשות הפלשתינית, סכום המהווה יותר ממחצית תקציב הרשות. בתגובה לקיזוז, כבר כחודשיים שהפלשתינים מסרבים לקבל כספים מישראל ובירושלים חוששים מפני קריסה של הרשות הפלשתינית. נתניהו וכחלון, באופן הכי אבסורדי, דנו באפשרויות לשכנע בכל זאת את יו”ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן לקבל את מאות מיליוני השקלים מישראל.

ממשלת ישראל, מסתבר, דואגת למצבם הכלכלי של הפלשתינים יותר מההנהגה שלהם בעצמה. משהו חדש? לא ממש. לאחרונה הופיעה מהדורה מחודשת של ספרו האוטוביוגרפי של משה בוגי יעלון, ח”כ חדש-ישן, ‘דרך ארוכה קצרה’ (הוצאת ‘ידיעות ספרים’). יעלון מספר על מינויו כאלוף פיקוד המרכז לפני 21 שנה, בשנת 1998: “בסיור שערכתי באיזור התעשיה של רמאללה, ראיתי שיש בו פחות מפעלים מאשר בעידן שלפני אוסלו”, מתאר בוגי (עמ’ 92). “כמפקד אוגדת איו”ש בראשית שנות ה-90 עשיתי כל מאמץ, יחד עם תא”ל גדי זוהר, ראש המינהל האזרחי, לחזק את הכלכלה הפלשתינית. וכעת, אחרי הסכם אוסלו מצאתי שבתחום החיוני הזה חלה דווקא נסיגה ולא התקדמות. הדיווחים בעיתונות הישראלית והעולמית על בעלי הון מערב הסעודית ומהמפרץ שהגיעו לרשות הפלשתינית, כדי להשקיע בעסקים, היו נכונים רק למשך תקופה קצרה”.

ובוגי ממשיך לתאר, וחושף את הסיבה לכך: “את הסיור באיזור התעשיה ערכתי במכוניתו של מושל רמאללה, אבו פיראס ליפתאווי. ביקשתי ממנו לסייר שם בגלל החשיבות שייחסתי לפיתוח הכלכלי כמרכיב מרכזי בשיפור המצב הביטחוני והמדיני. ראיתי בשיפור המצב הכלכלי גם מימד מוסרי חשוב. כאשר שאלתי בפליאה את מארחי לפשר ההידרדרות הכלכלית בהשוואה לתקופה שצה”ל שלט ברמאללה, הוא חייך חיוך סרקסטי, וסיפר שאכן מיד לאחר כניסת הרשות הפלשתינית לרמאללה הגיעו משקיעים רבים, בעיקר ממדינות הנפט, כדי לבחון אפשרויות השקעה. כאשר התברר להם שכדי לעשות עסקים ברשות הם צריכים ‘לשלם לזה, לזה ולזה’ – הם הסתלקו. שאלתי ‘ומה אתה אמרת להם?’, והשיב לי, שוב בחיוך: ‘שלמו רק לי’. המשקיעים הסתלקו כיוון שנתקלו בבעיות קשות של שחיתות ותרבות שלטון קלוקלת”.

ובוגי מסכם: “לצערי התגלו גם תופעות של שחיתות במגעים עם ישראלים בנושאים מרכזיים כמו שוק האנרגיה והדלק. השחיתות הפלשתינית והשחיתות הישראלית פגעו בכלכלה הפלשתינית וגרמו נזק לאינטרס האסטרטגי הישראלי. אך יותר מכל נדהמתי מחוסר האיכפתיות שהפגינה ההנהגה הפלשתינית כלפי מצבם הכלכלי של הפלשתינים. כמי שהיה אחראי על האיזור כמפקד אוגדת איו”ש בשנים 1992-1993, היה לי מקור להשוואה. גיליתי שלי היה איכפת מהפלשתינים יותר מאשר למנהיגיהם”.

יותר מחצי יובל שנים חלפו מאז. ועדיין למנהיגי ישראל איכפת מהפלשתינים יותר מאשר למנהיגיהם.

קרדיט:חגי הוברמן-עיתונאי:עורך שבועון הציונות הדתית מצב הרוח