האיפוק האירני VS האיפוק הישראלי. דעה
יש הבדל מהותי בין האיפוק של ישראל שבהחלט נובע מכוח, לבין ה””איפוק”” האיראני.
חשוב להדגיש שלישראל ולאיראן אין גבול משותף.
בגלל שאין כזה גבול, האפשרות של איראן לתגובה כנגד ישראל דיי מוגבלת.
אפשרות אחת היא עם טילים ארוכי טווח, דבר שיכול לגרום לכמה דברים:
1.שחרור הקפיץ בישראל מתוך ידיעה שישראל מסוגלת לתקוף בלב איראן בעזרת מגוון רחב של כלי נשק.
2. בעייתיות אל מול העולם ובעיקר ארצות הברית. עם כל החוסר אהדה לישראל, תקיפת מרכזי אוכלוסין בישראל בעזרת טק”ק תביא על איראן חורבן כלכלי.
אפשרות שנייה: בעזרת כוחות פרוקסי, חיזבאללה וג’יהאד איסלאמי.
במידה והג’יהאד יירה טילים, זה יכניס את החמאס לבעיה, הוא הריבון, האחריות עליו. אני לא בטוח שלג’יהאד יש רצון לגרור את החמאס למלחמה שהוא מאד לא רוצה בה.
החיזבאללה נמצא כרגע במצב עדין בלבנון. הוא מנסה להשתלט על מוסדות הכוח של לבנון.
לאורך שנים הוא ממצב את עצמו כמגן לבנון. ברור לעולם, ובעיקר ללבנון ולחיזבאללה שבמקרה והוא יפתח במלחמה, לבנון תוחרב. המאמצים של חיזבאללה לעשות שינוי אמתי בלבנון ולהפוך אותה למדינה שיעית, ייעלם ברגע, ואולי יפתח במלחמת אזרחים חדשה.
האופציה האחרונה הנותרת לאיראן… ירי טילים מסוריה.
אין לו כוחות שריון, המליציות השיעיות שמסתובבות עם טנדרים בסוריה אפילו לא מספיק טובות כדי להילחם במיליציות אחרות כדוגמת דאעש, בטח לא מול צבא סדיר ומאומן.
ירי כזה מסוריה עלול להקים עליו את הריבון האמתי, פוטין. מה גם שהם יתקפו מתוך מדינה ריבונית, מה שעלול להביא את ישראל לצאת למלחמה כוללת בתוך תחומי סוריה, בגיבוי אמריקאי.
יכול להיות שתהיה תגובה מוגבלת בה יירו כמה עשרות טילים ויודיעו לכולם שמדינת ישראל הושמדה כליל, אבל..
האינטרס האיראני הוא להשתלט על כל המדינות סביבנו מתוך כוונה ליצור טבעת חנק, כל תגובה, או מלחמה, עלולים להביא את המאמץ הזה לסופו, מוקדם מהצפוי.
השערה שלי, בכל מקרה המאמץ הזה יבוא לסופו.
ישראל משרטטת לה קווים אדומים. בניגוד לקו האדום בכנרת אותו תמיד הורידו עוד ועוד, הקו הזה לא משתנה.
כל עוד לא מתקרבים לקו האדום, אין לישראל סיבה לצאת למתקפה בסוריה, בטח לא מתקפה קרקעית.
מי שחושב שכל מטוס שמגיע מאיראן לסוריה מביא איתו נשק שובר שיוויון, או בכלל נשק, טועה ומטעה. גם האיראנים יודעים שעיננו בוחנת כל משלוח וגם הם יודעים שעל כל עשרה מטוסי סרק, רק אחד משמעותי. זה חלק ממלחמת המוחות בינינו לבינם.
חלילה, אני לא מזלזל באויב, אבל אילולא רוסיה, איראן הייתה היום בבעיה גדולה, בתוך איראן.
רק הודות לדוב הרוסי, המורדים הסורים ודאעש הפסיקו לגבות מחיר כבד מהמליציות השיעיות, כולל חיזבאללה שכולנו אוהבים להלל ולשבח בפורומים השונים.
המליציות השיעיות שמבטיחות השכם וערב שיכבשו את ישראל, לא הצליחו לנצח לוחמים בסנדלים עם נשק מימי הביניים.
אם דאעש השתמש בעריפות ראש והוצאות להורג מזעזעות כדי להחדיר מורא ופחד באויביו, ככה ישראל משתמשת במה שיש לה בכמויות… ידיעות מודיעיניות מהמעלה הראשונה, ונשק שגם המעצמות היו מתגאות בו.
יש המון כבוד לישראל, אך אנחנו עדין לא מעצמה בסדר גודל של ארצות הברית.
אין ביכולתה של ישראל להכות מיד בכל מי שמתחמש בעולם ומאיים להשמידנו. כן ביכולתה של ישראל להילחם במספר חזיתות, ולנצח, כמובן במקרה הצורך.
בינתיים אנחנו מנצחים לא רק בזירה הביטחונית, אלא גם בזירה התודעתית ואולי אף יותר חשוב, במדינית.
אי אפשר להוציא את השנאה מהאיראנים, אבל בהחלט שאפשר להרעיב אותה.
סנקציות כלכליות על מי שרגיל למנעמי השלטון, כמוה כמכת מוות.
בכיר איראני במשמרות המהפכה שביום אחד מאבד את כל נכסיו המוחבאים בחו”ל, הופך בין לילה לפשוט עם.
ואם נחזור לקווים האדומים, הקו משורטט ואף אחד לא עובר אותו, כשמישהו מתקרב לקו, מיד ישנה תגובה ישראלית, והתגובה הזו כואבת.
היא כואבת בתודעה (ישראל מצליחה לצוד את המשלוח הנכון).
היא כואבת בתודעה בבית (ארון אפשר להסתיר מהעם, אך לא מהמשפחה).
והיא כואבת בכיס (מיליוני דולרים שיורדים לטימיון בכל תקיפה שכזו), מיותר לציין… למדינה שטבעת החנק הכלכלית הולכת ומתהדקת סביב צווארה.
