אז למה באמת נתניהו שותק?

זמן למילים לחוד וזמן למעשים לחוד.

בעוד עיתונאי חצר, עיתונאים בשקל וטוקבקיסטים “מטעם” ממלאים את העיתונות, את קבוצות הדיונים ואת הרשתות החברתיות בהררי מילים, יש כאלו שבשקט בשקט נלחמים בכמה חזיתות.

• החזית הראשונה: החזית התודעתית.

ולא, אין מדובר בתודעה ביטחונית כי אם בתודעה הבנתית. תודעה שבה הררי המילים שנערמים זה לצד זה, פרשה אחרי פרשה, כתבה אחרי כתבה, השמצה אחרי השמצה וחקירה אחרי חקירה. לכולם יש מטרה אחת. לסיים את תקופת כהונתו. הם יודעים שכיום המחסום היחיד בין הסכם אוסלו 3 לבינם, הוא בנימין נתניהו. האיש שלמרות שאומרים עליו שהוא לחיץ, מעיך, סמרטוט ומזיע מספק את הסחורה מול מעצמות העולם והעיתונאים (לא ברור מול מי המערכה יותר קשה) כבר מעל לעשור.

האיש שבמו ידיו ופיו הצליח לעשות מה שחמישה ראשי ממשלה לפניו לא הצליחו לעשות. לומר “לא” לנשיא ארצות הברית, ולעולם כולו. למרות הבטחות לאיתרוג מהתקשורת, על אף הכמיהה לליטוף מאירופה ולמרות הבטחות לנורמליזציה שתביא לו לא מעט נקודות בזירה הבינלאומית, נתניהו ממשיך בדרכו הוא.

• החזית השניה: גם היא קשורה לתודעה.

תודעת העם. איך מצליחים בנשימה אחת להפגין כביכול איפוק? יש יגידו רפיסות ומצד שני לשמור על איפול לגבי המהלך הבא?
כיצד מסבירים לילדי העוטף שהם לא יכולים כרגע לישון בשקט (לאחר כ-3 וחצי שנים של שקט כמעט מוחלט, אחד כזה שהגיע אחרי כמעט שני עשורים של טפטוף יומיומי). איך מחזירים זכרון על שלוש וחצי שנים של שקט לעם שמצליח לזכור בקושי חצי שעה אחורה? איך מחזירים לעם את הזכרון לגבי מה היה פה בשנות ה-90 כשכולם חשבו שהממשלה לא מספיק ימנית?

ללא ספק זהו אתגר מסובך, שכמו שזה נראה כרגע, נתניהו עומד בו, אך לא מספיק.

• החזית השלישית: החזית האירנית / סורית.

בעוד שבחזית הדרומית נתניהו נחשב כרופס, הרי שעל הפעולות בגבול הצפון יש כמעט קוצנזוס. ישראל עושה כמעט הכל כדי למנוע התבססות אירנית בסוריה.
זה נעשה בשני מישורים, מישור אחד, צבאי, תקיף, ללא פשרות.
המישור השני, פוליטי.

בעוד שפוליטיקאים אחרים לא מצליחים לפגוש את ראשי הוועד שלהם בבניין, נתניהו מצליח פעם אחר פעם להיפגש עם פוטין, הגביר של סוריה. האיש שללא אישור שלו, אסד לא הולך להטיל את מימיו. את התישבוחות שנתניהו מקבל מטראמפ בחודש, כל הפוליטיקאים בישראל לא מקבלים מכל הפוליטיקאים בעולם בשנה.

קרה ואפילו עיתונאית כדנה וייס הצליחה להוציא משפט מחמיא לנתניהו כשאמרה שטראמפ מדבר ביבית.

• החזית הרביעית: החזית הדיפלומטית.

זו החזית שנתניהו חזק בה.
בכוח הלשון מצליח נתניהו לשנות סדרי עולם.

ספרים נכתבו על יכולתו לנאום, על יכולתו לשנות הצבעה במשפט. אך השנים האחרונות מוכיחות שנתניהו מתעלה על עצמו כל פעם מחדש.
הקשרים שנתניהו תווה עם מדינות העולם לא יסולאו בפז.
מנהיגי אפריקה, דרום אמריקה, מזרח אירופה וכמובן ארצות הברית משוועים למפגש עם נתניהו. בטוויטר של נתניהו בפרסית יש יותר עוקבים מהטוויטר שלו בעברית.
למרות הבטחות לבידוד מדיני וצונאמי, מנהיגי העולם נוהרים לישראל בהמוניהם.
כל מנהיג כזה מביא איתו מתנה קטנה לעם ישראל. אחד מביא חוזים במיליארדים, שני מביא הכרה בירושלים והעברת השגרירות ושלישי מביא איתו שיתוף פעולה כלכלי בטחוני.

• החזית החמישית: החזית הכלכלית.

זו לדעתי חזית בעייתית מבחינת נתניהו.
בעוד שהכלכלה מראה על צמיחה, האבטלה בשפל, התל”ג בשמים והשכר הממוצע בעלייה מתמדת, עדין אנשים טוענים שיקר פה. כותרות בתקשורת מבשרים יום יום על כמות עצומה של עניים.

כיצד יתכן שהמשק מראה התקדמות מתמדת ועדיין אנשים לא מצליחים “לגמור את החודש”?

איפה האמת? לדעתי אפשהו באמצע.

יש עניים, אולי אפילו לא מעט, אנשים בהחלט לא מצליחים לגמור את החודש.
אבל לא הכל תלוי בממשלה והעומד בראשה.
המצב הכלכלי של הפרט תלוי לא מעט בנו, האזרחים.
הוזלת מחירי הטיסות, הורדת מחיר הסלולר והטבע הישראלי גורמים לנו “לקפוץ מעל הפופיק”.
אנשים טסים לחו”ל, פעם פעמיים ואף שלוש בשנה, כמות הרכבים החדשים על הכביש היא בלתי נתפסת (כ-270 אלף כלי רכב חדשים נמסרו בשנה האחרונה לעומת 172 אלף ב-2009), כל ילד מסתובב עם טלפון חדש ואחוז מחזיקי דירות פרטיות הוא מהגבוהים בעולם), המסעדות מלאות, הקניונים מפוצצים. ובכל זאת, יש עדין עניים.

ישנם עניים הבוחרים להיות עניים, ויש “עניים” המתויגים כעניים, אך אינם כאלו.

מבחינת הממשלה כמובן שנעשו טעויות. השקעות כספיות בהתאם להסכמים קואליציוניים, השקעות סקטוריאליות ועוד. הבעיה שזה מאפיין כל ממשלה. כשלמפלגת השלטון יש רק 30 מנדטים, כל מפלגה קטנה יכולה לדרוש וגם לקבל.

• החזית השישית: החזית הדרומית.

זו החזית הבעייתית.

למרות שקט של שלוש וחצי שנים לאחר צוק איתן, אנשים טוענים לכישלון.
הימין יטען שלא מוטטו את החמאס, השמאל לעומתו יטען שלא היו הסכמים דיפלומטים בסיום ושהמלחמה נוהלה ביתר אגרסיביות

מסיום המבצע זכה הדרום לשלוש וחצי שנים של שקט. חמאס הוכיח יותר מפעם אחת שהוא נלחם בארגונים סוררים.

לצערנו בתום המבצע נותרו בידי החמאס גופותיהם של שני חיילים גיבורים, החמאס יודע שזו נקודת תורפה אצלנו והוא לוחץ עליה חזק.
ולמרות שקט יחסית ארוך, המצב הזה השתנה, למחבלי החמאס ובעיקר לפת”ח יש המון סיבות לחמם את הגזרה.
ילדים הרוגים בעזה ישכיחו את ההתמיכה הבלתי מסוייגת של טראמפ בישראל ובירושלים כבירתה.

מלחמה בין חמאס לישראל תעשה את מה שהדיפלומטיה המצרית לא מצליחה לעשות שנים, להביא לפיוס בין תנועת החמאס לפת”ח. פיוס שיכול לגרום להכרה עולמית בחמאס, כפי שהכירו בפת”ח לאחר הסכמי אוסלו.
בגלל סיבות אלו ובגלל סיבות נוספות, ישראל נוקטת בשיטת הפרד ומשול. מצד אחד כביכול נכנעת לחמאס, אך מצד שני מונעת פיוס בין הצדדים. מצד אחד מוותרת לחמאס, ומצד שני ממשיכה לגבות ממנו מחיר על כל פעולה. מי שאינו מכיר את בנק המטרות יגיד דיונות. מוצב ריק, היה פעם מלא. מישהו ברח משם והאוכלוסייה בעזה רואה זאת.
עצם השארת החמאס בעזה היא כרגע אינטרס ישראלי. חודשים לאחר שחמאס הפך דה פקטו למוקצה בעולם אין לישראל שום אינטרס ל”הכשיר” אותו מחדש.

כל עוד אוייב שולט בעזה, אין לחץ על ישראל והיא יכולה להתקדם בערוצים המדיניים עם המדינות הסוניות המתונות.

אם לפני שנים ה”בעיה הפלסטינית” היתה בראש מעיניהם – היום הבעיה האירנית היא בראש.
ה”פלסטינים” הופכים אט אט לבעיה, ולא לפתרון שיביא לנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב.

• לסיכום:

בעוד מועמדים לראשות הממשלה ממשיכים לשחק שש בש אחד מול השני, מצליח נתניהו לשחק שח מט בכשרון השמור רק לו מול עשרות אוייבים ואוהבים כאחד, עובר משולחן לשולחן, בשולחן אחד מקריב פיון, בשני רץ, אך המטרה אחת היא… להפיל את המלך בצד של היריב, וכמו שאני רואה זאת, הוא בהחלט בדרך לעשות זאת.

כל מי שעיניים בראשו ושכל בקודקודו מבין שמה שנתניהו עושה במזרח התיכון ובעולם זה לא פחות ממעשה קסמים.

 

 

קרדיט:”סבאבו בטלגרם” – @sababotelegram