עיון  בסוגיות ממלחמת יום הכיפורים. תקיפת מטרות אסטרטגיות

 

הקדמה

מלחמת יום הכיפורים שרטה את נשמת העם היושב בציון, ופצעיה טרם הגלידו. עד עתה נכתבו על אודות מלחמה כאובה זו למעלה מ־500 ספרים וסביר להניח שהקולמוסים לא יִיבשו וספרים נוספים יצאו לאור בעתיד. לפני חודשים מספר יצא לאור הספר “ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים”. הספר נערך בידי ד”ר מיכאל ברונשטיין ובכתיבתו השתתפו 18 כותבים, הן משורות האקדמיה, והן לוחמים ומפקדים בצה”ל. למען הגילוי הנאות – גם אני נמנה על הכותבים.

המחברים מנסים לבחון מחדש “אמיתות” שונות שהתקבעו בציבוריות הישראלית. בסדרת מאמרים שיפורסמו באתר זה, אדלה מהספר כמה פרשיות וסוגיות במלחמה במטרה לעורר את הדיון הציבורי, ולעודד את הציבור שלא יסתפק בדוגמיות ויקרא את הספר כולו. בגיליון 52 בביטאון “שריון” היוצא לאור על ידי עמותת יד לשריון, נכתבה ביקורת על הספר ובין היתר נכתב בה: …” זהו ספר “למיטיבי לכת” בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, ואלה מבין הקוראים שיש להם תמונה כוללת כלשהי על המלחמה יצאו נשכרים מספר זה”. הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים וכן ניתן להשיגו אצל החתום מטה.

בספר “ניצחון בסבירות נמוכה”  הוקדשו לנושא תפקודו המאכזב של חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים שני מאמרים. הראשון מאת אל”מ (בדימוס) יעקב אגסי,  נותן מבט כללי על פעילות חיל האוויר, ומדגיש את העובדה העיקרית “חיל האוויר לא סיפק את הסחורה”. השני מאת סא”ל (בדימוס) אלי דקל מנתח את הפן של תקיפת מטרות אסטרטגיות במלחמה. פן זה כמעט שלא נדון בקרב חוקרי מלחמת יום הכיפורים.

שני פסקאות תוך פרק ט”ז הדן בנושא “תקיפת מטרות אסטרטגיות במלחמת יום הכיפורים” מאת אלי דקל. עמוד 451 ועמודים 454-460 .

מבוא

הצבא מורכב בחילות, וכל חיל מנהל שלוש “מלחמות”: הדו-קרב נגד החיל המקביל של האויב, פעולה לטובת חילות אחרים והפעולה לטובת המערכה כולה. ברור מאליו שכל שלוש ה”מלחמות” משולבות ומשפיעות זו על זו. עם זאת, יש טעם לחלוקה, במיוחד אם מנתחים, מה ואיך “תרמו” למלחמה חילות היבשה האוויר והים.

מאמר זה מדבר על הלחימה נגד מטרות העורף, שהיא המרכיב המערכתי המובהק של המלחמה. במלחמת יום הכיפורים העורף המצרי לא הותקף, אך בסוריה חיל הים וחיל האוויר תקפו את מטרות העורף. סגן אלוף (מיל’) אלי דקל, אשר פיקד בזמנו על ענף מחקר השטח והיעדים באמן (ענף 1, בשמו ההיסטורי) שופך אור על הפן הנוסף של הלחימה הזאת –  הכנת “בנק מטרות” לפני המלחמות ושימוש בו במהלכה.

יש קשר ברור בין מאמר זה לבין מאמרו של אל”ם יעקב אגסי, שהוצג בספר זה. אנו מדגשים ששני מאמרים מציגים אספקטים שונים של אותה הלחימה. אל”מ יעקוב אגסי מתאר אותה ממבט של הטייס והטייסת וסא”ל אלי דקל – ממבט של קצין מטה, אשר היה מעורב בקביעת המטרות האסטרטגיות שיתקפו אותם טייסים. ללא מקצוענות וגבורה של הטייסים לא תהיה משמעות לבכירת המטרות, ומאידך גיסא בלעדי עבודה מדויקת של “לוחמי הקריה” יהיה לשווא מאמץ הטייסים.

הכניסה למלחמת יום הכיפורים

צבאית, מלחמת ההתשה הייתה מאוד מיוחדת. צה”ל הפעיל בה את יתרונותיו, ומנע מהצבא המצרי להביא לידי ביטוי את יתרונותיו (והיו כאלה!), למעט כוח הסיבולת של הדרג המדיני. במצרים הבינו זאת היטב, שאפו להפוך את היוצרות ולכפות על ישראל מלחמה שונה בתכלית. לא כן בצה”ל, שם שאפו לחזור על “דפוסי ההצלחה” המוכרים. עקרונית, זו הייתה טעות קשה, אך בהקשר לנושאנו יש להדגיש, כי גם במלחמה מסוג “חדש” היה מקום לתקוף יעדי עורף.

את פסק הזמן שבין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים צריכים היו לנצל להעמקת הידע ולשכלול שיטות חקר המטרות ותו”ל השמדתן. זה לא בוצע, וכמו תמיד היו לכך סיבות שונות. במרכזן התחלופה הגבוהה של קצונה, שנדדה מתפקיד לתפקיד מבלי להנחיל לדור החדש את הידע שנצבר, שרובו ככולו היה “תורה בעל פה”. בבחינת בכי על חלב שנשפך, אני מצר על כך שבתקופת הרגיעה בין המלחמות לא נוצר ערוץ מידע לחיל האוויר. כי זאת לדעת: במלחמת ההתשה (וגם במלחמות שלאחריה – עד מלחמת של”ג ועד בכלל) נמנע חיל האוויר מלדווח בצורה מסודרת ל”יצרני המטרות” מה הוא תקף, באיזה חימוש, באיזו שיטת תקיפה, ומה דיווחו הטייסים שביצעו את התקיפה, באשר לתוצאותיה. גם הבקשות לקבל את סרטי הירי נדחו בדרך כלל. עקב הערפל התמידי של מה נתקף ומה מידת הצלחת התקיפה, התקשה אמ”ן לבחור יעדים, וחוסר הידיעה מנע ממנו להציע תקיפה חוזרת של יעדים.

מתעורר החשד, כי חיל האוויר התכוון לנהל “מלחמה עצמאית” ואולי אף להכריע בה את האויב, כפי שקרה במלחמת ששת הימים. חלק ממטרותיו באו מהגורמים ה”ירוקים”, החיצוניים לחיל האוויר – וחלק מהחיל עצמו. חיל האוויר בבירור לא גילה עניין במטרות “הירוקים”, ומעולם לא טרח לעדכן את גורמי אמ”ן במטרות “שלו” ובהן שדות תעופה, מוצבי מכ”ם וטילים. במלחמה ה”אמיתית” בשונה למלחמת ההתשה, הצורך בגישה מערכתית היה אולטימטיבי. הבחירה בין תקיפת שדות תעופה לבין מערכת הקשר של האויב – בתור דוגמה – הייתה באחריות אג”ם ולא של חיל האוויר. במידת הצורך אג”ם היה חייב לכפות את דעתו על חיל האוויר. בפועל, ה”תיאום” לא עבד להוציא היענות ל”קריאות חירום”, שלא תמיד היו שקולות ומבוססות טקטית ומערכתית.

עם כל הלחץ והקצב הגבוה של מלחמת ההתשה, צה”ל היה בה הצד היוזם. הוא קבע את מועד התקיפות ואת מקומן. הסדר ה”אידיאלי” הזה לא היה יכול להתקיים במלחמה הקשה, שיזם האויב. חיל האוויר (המטכ”ל אחריו) קיוו שלא יהיה כמצב הזה, ולכך כוונה ה”תכנית” למכה מקדימה על מערכות הטילים נ”מ. אמנם, חיל האוויר היה מודע לאפשרות הקשה שיצטרך לפעול לטובת כוחות הקרקע מבלי שהמערכים נ”מ יחוסלו לפני כן (שיטת הפעולה נקראה “שריטה”). אכן, כך פעל חיל האוויר בדרום רמת הגולן ב-7 באוקטובר בבוקר, ואיבד שם חמישה ממטוסיו. אבל מעבר למוכנות ל”שריטה”, לא למד חיל האוויר את תסריטי המלחמה ואת השלכותיהם. הביטוי הקשה לכך בא במערכה האווירית נגד הגשרים.

מובן מאליו, שהמלחמה הגדולה, שיזמו המצרים, התבססה על העברת כוחות למזרח לתעלה, ולשם כך יוקמו גשרים. לכן, מן הראוי היה שתקיפתם תידון לפני המלחמה. אכן, מחלקת המחקר באמ”ן הקדישה זמן רב לצליחה המצרית, התקיימו דיונים ואף יצאו סקירות המפרטות את הכשרות הקרקע לצליחה ואת אמצעי הגישור לכשעצמם. ענף הקרקע והענף הטכני היו מעורבים, כנדרש. אבל יש לציין את הדרך המאוד “מיוחדת” להפצת המידע: חלקים נרחבים מהסיכומים פורסמו בביטאון “מערכות”[1] על מנת שמפקדי צה”ל, הנוגעים לנושא יוכלו ללומדו, גם כשלא נכללו ברשימת התפוצה הרגילה.

לדעתי, חסר תרגום הידע שהצטבר לתכנית מבצעית, שתיקח בחשבון את האפשריות לפגוע במערכת הצליחה ולשבשה. עוד בשנת 1968, גילה ענף הקרקע, כי המצרים פועלים במרץ ובשיטתיות לבנות תשתית, שתאפשר צליחה. מאז עקב הענף אחרי התפתחויות ופרסמן בלקטים ובסקירות. לא ניתן לגבש תכנית פעולה נגד הצליחה מבלי לשתף את ענף השטח. הייתי קצין זוטר, ולא זומנתי לדיונים ברמת צמרת אמ”ן או אג”ם/מבצעים, אבל הייתי שותף פעיל בדיונים, שקיִים עוזר רמ”ח מחקר למבצעים על בנק המטרות, והוצאתי אותו לאור. אני יכול להעיד, כי נושא הגישור מעולם לא עלה על שולחן הדיונים וכמובן הנושא לא הוזכר כלל במסמכים. יכולות להיות לכך, לפחות, שתי סיבות:

• א. בנק המטרות כלל אך ורק מטרות נייחות ואילו הגישור הנו מטרה ניידת. גם מטרה ניידת אחרת, כגון גדודי קשר מטכ”ליים או יחידות האזנה מטכ”ליות, לא נכלל בקבצי בנק המטרות.
• ב. אני משער, כי המחשבה הייתה, שמטרות כאלו יטופלו על ידי פיקוד הדרום עם גורמי האש הכפופים לו, כגון ארטילריה, ואנו, במטכ”ל, נעסוק במטרות האסטרטגיות שמחוץ לזירת הפעולה של הפיקוד.

זאת להבין: לגבי הגשרים יש “חלון זמן” מאוד מוגדר וצר לפגיעה בהם: בין 18 ל-24 השעות הראשונות למלחמה. תוך פרק הזמן הזה יעברו למזרח התעלה כוחות היבשה העיקריים, דיוויזיות החי”ר והשריון; לאחר מכן ישמשו הגשרים למעבר אספקה והפגיעה בהם לא תהיה קריטית. התובנה הייתה צריכה להיות “ציר”, שסביבו נבנית מערכת הבלימה, אך הדבר לא הובן. הצורך לשבש את הצליחה על ידי פגיעה בגשרים “התגלה” רק ב-7 באוקטובר. הארטילריה, שעמדה לרשות הפיקוד, הייתה בכמות מזערית, והמלאכה נפלה על כתפי חיל האוויר, ששוב נקרא להושיע, כעין “מטה קסמים”.

גשרים, או בהרחבה המתבקשת: אמצעי הגישור, הם מטרות מאוד מיוחדות למטוסים. נתחיל מכך שאלו מטרות “חצי נייחות”, שאינן “מתרוצצות” כמו טנקים, אך אי-אפשר לקבוע את מקומם המדויק מבעוד מועד. שנית, נדרשת פגיעה מאוד מדויקת וסביר להניח שהמטרה תהיה מוגנת היטב באש נ”מ מכל הסוגים. חיל האוויר תקף את הגשרים ב-209 גיחות, בעיקר בשיטת “קלע”, היותר בטוחה ופחות מדויקת; עשרה ממטוסינו הופלו ושישה נפגעו[2]. מה היו התוצאות? גנרל שאזלי, הרמטכ”ל המצרי, כתב בספרו: “מתקפות האוויר הרסו מספר עצום של חלקי הגשרים”, ועם זאת מהלך הצליחה לא שובש משמעותית, ודי ברור מדוע. דבר ראשון, היו למצרים גדודי גישור “רזרביים”; דבר שני, המערכה נגד הגשרים החלה משעות אחר הצהרים ב-7 באוקטובר (המשיכה דרך הלילה למחרת), כשמרבית הכוח המצרי המתוכנן לצליחה כבר חצה את התעלה, כולל כ-800 טנקים מהאלף שתוכננו לצלוח (200 טנקים “נותרים” לא חצו את התעלה עקב בעיות בוץ בגזרת דיוויזיית החי”ר 19, שחצתה בדרום התעלה). דבר שלישי, המצרים התכוננו היטב לצליחה ודאגו לגישור, שהיה, כאמור, המשאב הקריטי במערכה.

כדי לצמצם את אפשרות הפגיעה בגשרים, הפעילו אותם המצרים בדרך כלל בשעות הלילה, וביום הם פורקו והוצמדו לגדת התעלה, כדי להקשות על זיהוים. בשעות היום התעבורה בוצעה (בצמצום מסוים) על גבי המעבורות הרבות, שהיו ניידות ולכן פחות פגיעות. אומנם, גם ביום נשארו הגשרים פרוסים על פני המים, אך בדרך כלל אלה היו גשרי-דמה[3]. הגשרים האמתיים הורכבו מיחידות ו”פגיעה בגשר” הייתה למעשה פגיעה ביחידה אחת בלבד. תוך כמה שעות ניתן היה להחליף את היחידה הפגומה, ובמקרה הקיצוני היה ניתן “לוותר” על הגשר ולהפעיל את יחידותיו התקינות כמעברות עצמאיות[4].

צה”ל בכלל, וחיל האוויר בפרט, “הופתעו”. בימים הראשונים והקריטיים למלחמה יחידת הפענוח של אמ”ן לא ידעה להבדיל בין סוגי הגשרים, וחיל האוויר תקף גם גשרי-דמה וגשרים “קלים”, שלא נועדו להעברת טנקים[5]. כמו כן, לא הובן, פוטנציאל הדוברות במערכת הצליחה. התייחסו רק לגשרים, אבל קיבולת הדוברות הייתה “שקולה” ובשלבים מסוימים נשאו הדוברות בנטל העיקרי. המערך הדוברות המסועף לא הותקף[6].

הטלטלה שאחזה בצה”ל בעת מלחמת יום הכיפורים גרמה לכך שכל תורת תקיפת מטרות התורפה, שפותחה במלחמת ההתשה ושוכללה ועודכנה בשלוש שנות הרגיעה אחריה, נשכחה מלב העוסקים במלאכה. צה”ל חזר למעשה לנקודת הפתיחה של ראשית מלחמת ההתשה: אין תורת לחימה, לא ידוע כיצד מכים באויב ביעילות, ובחירת המטרות לתקיפה נעשית בצורה חובבנית מבלי לנצל את הידע המצוי במערכת.

פגיעה במטרות עורף במלחמת יום הכיפורים

כשנפתרו המשברים הטקטיים המידיים, והתברר שלא נוכל “להעיף” את האויב לעמדת הפתיחה, חזר הרעיון לפגוע במטרות האסטרטגיות בעומק שטחו. אתייחס בנפרד לזירה המצרית וזירה הסורית – משום שתקיפות העורף היו שונות מאוד וגם משום שהמידע שלי עליהן שונה בתכלית. הזירה “שלי” הייתה הזירה המצרית, כך שכל מה שאגיד לגבי הזירה הסורית, הוא מידע שרכשתי לאחר המלחמה ובעיקר מידע מפרוטוקולים של דיוני הממשלה ושל דיוני המטה הכללי, כפי שפורסמו בשנים האחרונות. המידע החלקי, שאני נשען עליו, עוסק בעיקר במטרות שראש אמ”ן הציע לתקיפה, ואכן הותקפו על ידי חיל האוויר לאחר אישור הממשלה. בניתוח תוצאות התקיפות אני מסתמך, בעיקר, על ספרו של שמעון גולן[7] ועל שיחותַי עם חברַי לשירות, ששימשו כחוקרים במדור הסורי בענף היעדים באמ”ן. אין בידי כל מידע על האופן שבו נבחרו המטרות באמ”ן, ובאלה פרטים הוזן חיל האוויר לקראת ביצוע המשימה. הקדמה זו נועדה לצמצם, אולי, את האחריות של חיל האוויר לכך שלרוב תוצאות התקיפות היו דלות והנזק למטרות היה, למיטב ידיעתי, שולי. להלן כמה דוגמאות.

• בראש רשימת המטרות האסטרטגיות בסוריה עמד בניין המטכ”ל, אשר נמצא בלב דמשק הבירה. היעד הותקף בשתי רביעיות מטוסים, הפצצות החטיאו את בניין המטכ”ל ופגעו במרכז תרבות רוסי ובמתקנים של הצלב האדום. הנרי קיסינג’ר השמיע קול צעקה רמה ביותר באזני ראש ממשלתנו, וכתוצאה מכך חדלה ישראל להפציץ מטרות אסטרטגיות בדמשק, והסתפקה בהמשך המלחמה במטרות מחוץ לבירה. אני משער, כי מי שהציע את בניין המטכ”ל כיעד למתקפה, לא ידע שצמרת צבא סוריה לא נמצאת בזמן מלחמה בבניין על-קרקעי המוכר לכול. אם הנחה זו נכונה, הרי מטרת התקיפה אינה ברורה כלל[8].
• בד-בבד עם המטכ”ל בדמשק הותקף בניין מפקדת חיל האוויר הסורי. הנזק היה מועט, אם בכלל.
• הותקפה תחנת הכוח אל-חאמי שממערב לדמשק ודווח, כי היא נפגעה קשה. השאלה מה בדיוק נפגע בה? בתחנת הכוח היו שני אגפים: אגף “עתיק”, ובו כמה יחידות ייצור בהספק נמוך, ואגף יותר חדש, ובו יחידות בעלות הספק גבוה יותר. ייתכן שהאגף הישן כבר אז היה מושבת, עקב הגיל הגבוה של הטורבינות. רצה המזל, או חוסר התכנון המדוקדק, ואת הפגיעה העיקרית ספג דווקא האגף הישן. אולם, גם אילו כל תחנת הכוח באל-חאמי הייתה מושמדת, הנזק למערכת החשמל של סוריה היה מועט, שכן בסוריה בעת ההיא היו תחנות גדולות, שהיה בכוחן לספק את מרבית צריכת החשמל. חיל האוויר תוכנן לתקוף גם את תחנת הכוח הגדולה והמודרנית בעיר חומס. למיטב ידיעתי, תקיפה זו לא יצאה לפועל.
• לאחר התקיפה בדמשק, הותקף בית הזיקוק בחומס. נפגעו כמה מכלי דלק שהעלו עשן רב, אך הפגיעה בהם לא שיבשה את תהליך הזיקוק, למיטב ידיעתי. גם אם אני טועה ובית הזיקוק הפסיק כליל את פעולתו, הנזק היה לטווח ארוך, מעבר לטווח המלחמה, שכן במאגרי הדלק שברחבי סוריה היה מלאי מספיק לצרכים השוטפים. לסוריה מעולם לא הייתה בעיה לרכוש תזקיקים מארצות תבל.

עתה אעבור לזירה המצרית, וכאן אסתמך על מידע, שקיבלתי מתוקף תפקידי ובזמן אמת. במלחמת יום הכיפורים שימשתי בתפקיד ראש חוליית עומק במדור מצרים בענף 1 (השטח והיעדים) שבאמ”ן. הייתי אחראי להכנת בנק המטרות האסטרטגיות במצרים והאחראי להכנת עזרי המודיעין לתקיפת היעדים האלה. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא תקף צה”ל את העורף המצרי, למעט מטרות שב”בעלות” חיל האוויר: שדות תעופה, ואולי גם מוצבי מכ”ם וסוללות טק”א. שדות התעופה הותקפו שוב ושוב על ידי עשרות מטוסים. המתקפות שיתקו אותם לכמה שעות, עד לתיקון המסלולים. המטוסים היו מוגנים בדירים מבוצרים ולא נפגעו. גם המפקדות של המטכ”ל ושל ארמיה 2 לא הותקפו, כשמיקומן לא היה ידוע למודיעין. לעומת זאת, המפקדה של ארמיה 3 הייתה ידועה, ואמ”ן המליץ להפציצה. לא קיבלנו שום דיווח על ביצוע, אבל המפקדה נפגעה (שמא באש ארטילריה), ומפקדיה ברחו, חלקם נפלו בשבי. במנוסתם השאירו מאחור מסמכי שלל חשובים.

במהלך כל המלחמה לא השתתפתי בכל דיון על מטרות אסטרטגיות וגם לא התבקשתי להכין עזרים למפקדַי, כדי שיציגו את הנושא. זאת למעט הכנת רשימת יעדים אסטרטגים, שמפקדי הציג בפני שר הביטחון, ועליה ארחיב בהמשך. במילים אחרות, איש במחלקת מחקר לא גילה עניין בנושא. כמובן, חוסר העניין כלל גם את חיל האוויר שממנו לא שמעתי מלה כל ימי המלחמה. לפעמים הגעתי ביוזמתי למוצב הפיקוד של חיל האוויר על מנת “לדחוף” תקיפת מטרות שונות בגזרת ארמיות השדה. מקרים אלה היו מעטים.

לפי שמעון גולן, אכן נידונו כמה “אופציות” ברמה הגבוהה ביותר. הנושא עלה בראשונה בשעה 20:50 ב-8 באוקטובר, כאשר הרמטכ”ל ומפקד חיל האוויר דנו על פעולות החיל למחרת. במסגרת הדיון שאל רב אלוף (מיל’) ידין את מפקד חיל האוויר לדעתו באשר לתקיפת יעדים אסטרטגיים במצרים, וזאת בעקבות המלצתו של רע”ן מצרים באמ”ן שבדיון קודם המליץ על כך. מפקד חיל האוויר ענה, שזו אכן הצעתו הבאה “לתקוף מטרות בעומק מצרים כגון המטכ”לים בקהיר ודמשק”[9]. הרמטכ”ל סיכם את הדיון, והגדיר באילו תנאים יש לפגוע במטרות אסטרטגיות, והורה לאמ”ן לחפש מטרות כאלו, ולהביאן לאישורו בשובו מישיבת הממשלה. בספרו של גולן ובמקורות אחרים לא מצאתי שום אזכור לכך, שאמ”ן הציג בפני הרמטכ”ל, למחרת, או באיזה מועד אחר, את מטרות התורפה במצרים. בכל מקרה, לא ידוע לי על הכנת רשימת כזו בענף השטח והיעדים, שבו שירתי.

בהערכת מצב בחדר הרמטכ”ל ב-9 באוקטובר העלה הרמטכ”ל שוב את הרעיון להפציץ מטרות בקהיר, כגון המטה הכללי, מערכות חשמל ומים[10]. ראש אמ”ן צידד בכך, אולם העיר שיש לבדוק, אם המבצע לא יגרע מהמאמץ המרכזי של חיל האוויר, שהופנה לחזית הסורית. אלוף רחבעם זאבי אמר, שהדבר לא יפריע למאמץ חיל האוויר, שכן להפצצת המטרות בדמשק הוא נזקק למטוסים מעטים. הרמטכ”ל סיכם את הדיון בכך שיבקש משר הביטחון לתקוף מטרות אסטרטגיות במצרים ובסוריה וביקש שאל”ם לברן (עוזר רמ”ח מחקר למבצעים באמ”ן) יציג בנוכחות השר את המטרות.

בשעה 16:55 ב-14 באוקטובר קיים שר הביטחון דיון, שבמסגרתו העלה את האפשרות להפציץ מטרות כלכליות במצרים. אבל הצליחה כבר עמדה על הפרק ובהמשך הדיון חיווה הרמטכ”ל את דעתו, שיש להתמקד בה. לתקיפת מטרות כלכליות הייתה, בעיניו, חשיבות משנית. שר הביטחון היה באותה הדעה – הפצצת מטרות כלכליות במצרים מתוכננת עקרונית, אך יש להוציאה לפועל לאחר שכוחות צה”ל יהיו מעבר לתעלת סואץ: “או-אז נתחיל להכביד ידינו בכל חור שאפשר במצרים”. בעקבות הדיון התבקשתי, בראשונה (ובאחרונה!), על ידי מפקדי, סא”ל צביקה שילר, ראש ענף 1, להציג בפניו מטרות תורפה במצרים בדגש על מרחב קהיר.

ביצעתי את משימתי והכנתי מפה עם יעדים מומלצים, שגובשו במהלך השנים בסדרות דיונים בראשותו של עוזר רמ”ח מחקר למבצעים. להמלצותיי נלוו דפי מחקר היעד, המפרטים את מרכיבי היעדים השונים וכמובן, רשימת דפי המטרה לתקיפתם. מפקדי בחר כמה יעדים מאלה שהצעתי והנחה אותי להיות מוכן להציגם בפני השר. הבעתי את התנגדותי לרשימה שנבחרה, משום שלא עלתה בקנה אחד עם התו”ל שהייתי בין השותפים לגיבושו. מפקדי לא קיבל את טיעונַי; קיבלתי את הדין, והכנתי את הרשימה לפי בקשתו. למחרת היום התקשר שר הביטחון לרמטכ”ל וביקשו לשלוח קצין, שיציג לו מטרות כלכליות להפצצה במצרים. מפקדי הלך לפגישה, וליוויתי אותו. הוא נכנס ללשכת השר, ונותרתי במסדרון כגיבוי למקרה שהשר ישאל שאלות “טכניות מדי”. לאחר זמן-מה יצא מפקדי מלשכת השר, עדכן אותי בסיכום השר, והנחה אותי להעביר את רשימת המטרות שנבחרו לחיל האוויר. בין המטרות, שבחר השר, היו מטרות מאוד מסובכות כגון מפעל 333 לייצור טילים במזרח קהיר ובית הזיקוק במוסטרוד שבצפון קהיר[11]. שני היעדים משתרעים על שטח נרחב מאוד, וכדי לפגוע בהם יש ללמוד אותם ביסודיות ולקבוע תת יעדים מסוימים. הצעתי, כמובן, את עזרתי לחיל האוויר, והם ענו, שבבוא השעה יקראו לי – אך שעה זו מעולם לא הגיעה.

היה היגיון ברור לרכז את המאמץ בסיוע לצליחה על חשבון המתקפות בעורף, אך בינתיים נכנס למשחק גורם נוסף. ב-17 לאוקטובר נשא סאדאת נאום והזהיר, שאם ישראל תפגע בעומק מצרים, הוא יפגע בעומק ישראל בטילי קרקע-קרקע “זעפר” שברשותו: עומק תחת עומק. באמ”ן, הבינו מיד, שאיום בטילים “זעפר” ריק מתוכן, שכן מצרים מעולם לא הצליחה לפתח את הטיל. באותה הנשימה חשבו שבעצם התכוון סאדאת לטילים “סקאד”, שסיפקה לו בריה”מ כמה חודשים לפני כן. בקצה הטווח שלו יכול היה “סקאד” להגיע לבאר שבע ואפילו לדרום תל אביב. בעקבות הנאום, הנחה שר הביטחון את צה”ל שלא לפעול ב-18 באוקטובר נגד מטרות כלכליות[12]. בכך נסתם הגולל על נושא תקיפת מטרות אסטרטגיות במצרים. למיטב ידיעתי, לא התקיים באמ”ן כל דיון בשאלת “סקאד”: כמה טילים יש במצרים? האם הם כבר במצב מבצעי? מה הנזק שעלול להיגרם לנו מהם? היכן הם מצויים והאם ניתן לפגוע בהם, כדי להסיר את האיום של סאדאת מעל לראשינו? כיום אני סבור, שבידי מצרים בעת ההיא הייתה רק כמות זעומה של טילים “סקאד”. למעשה, סאדאת איים עלינו באקדח ריק –  וגם הצליח[13].

וזה הסיכום: מראשית המלחמה ועד 17 באוקטובר הנחו הרמטכ”ל ושר הביטחון את צה”ל להתכונן לפגוע במטרות אסטרטגיות במצרים, אך אמ”ן לא מצא פנאי לדון ולגבש רשימת מטרות, שתענה על צורכי המלחמה. מ-17 באוקטובר חל “איסור מדיני” לתקיפות העומק. מראשית המלחמה ועד לסופה לא קיבלנו מחיל האוויר שום פנייה לספק מודיעין על המטרות שתוכננו להיתקף. הקשר היחיד והמועט שלנו עם חיל האוויר היה בכך, שמסרנו להם כמה דפי מטרה, והם הבטיחו להכניסם לרשימת המטרות לתקיפה. רוב בקשותינו בתחום הזה לא נענו.

התוצאה הפרדוכסלית

באמור, מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים לא הותקפו כלל. תקיפות בעומק סוריה נעשו כלאחר יד, ללא הכנה מתאימה ומבלי למצות את המידע, שהיה קיים במערכת. משום-מה חיל האוויר נטל חירות לעצמו לקבוע מה יתקוף, מתי, ובאיזו עוצמה, מבלי לנמק בפני הפיקוד העליון את שיקוליו. בכל פעם שנושא הפעלת חיל האוויר במלחמה עלה על הפרק, מפקדת חיל האוויר טיפלה תמיד ב”מטרות  החיל”. חיל המודיעין אמנם הקצה לנושא קצין בכיר, אך בזאת צמרת אגף המודיעין הסירה מעליה את האחריות לנושא, ולא גילתה עניין בו. סביר להניח, שמקבלי ההחלטות החל מאג”ם/מבצעים, באמ”ן ומעלה, לא ממש ידעו מה עושים עם המידע על המטרות האסטרטגיות. הם קיבלו את ההחלטות על סמך “התרשמות כללית” מתוך האמונה, שמציגים להם “מטרות חשובות” וש”תקיפה” משמע “פגיעה”, וה”פגיעה” משמע “השמדה”. בסופו של דבר, כמות המטרות שהותקפו היה זעומה, ולארצות ערב לא נגרם נזק מכאיב כתוצאה מהתקיפות. בנק המטרות, שנצבר לקראת המלחמה, נוצל מאוד חלקית, וזה די צפוי במלחמה; בנק המטרות היה רחוק מלהיות “שלם”, וזה מצער, אף טבעי. תוך כדי מלחמה עצמה “נולדו” לפעמים צרכים, שלא נצפו מראש, והם דרשו יוזמה, תיאום ושיתוף המאמץ. כך, לוּ חשף אמ”ן את מושב הפיקוד של המטכ”ל המצרי ואת מפקדת ארמיה 2, ולוּ פגע בהם חיל האוויר בסמוך לצליחת התעלה – תוצאות המלחמה היו יכולות להיות שונות מאוד ולטובתנו. אבל זה, כמובן, לא קרה, והמדובר ב”חלב שנשפך”.

במלחמות קורים לא מעט “פרדוקסים”, ואולי גם בנושא שלנו “מסתתר” פרדוכס גורלי. התקיפות הלא-כול-כך-מוצלחות בסוריה בוצעו ב-9 באוקטובר. הייתה תקווה שהן “ימוטטו” את המטכ”ל הסורי, וזה לא קרה. ב-11 באוקטובר פרץ צה”ל לתוך סוריה, וחיל האוויר הושקע בסיוע (המוצלח) למאמץ. במקביל, הפגיז חיל הים והצית את מכלי הדלק בלטקיה. אנו מניחים שהסורים “נלחצו”, ומתוך כך לחצו על סאדאת. למצרים היה סיפור שונה. בתחילת המלחמה תקף חיל האוויר את הצבא המצרי, והמצרים ידעו שהסבו לחיל האוויר שלנו אבדות משמעותיות. אם נוסיף לכך את “אפס המתקפות” על עומק מצרים – ייתכן שסאדאת הגיע למסקנה, ש”תש כוחו” של חיל האוויר הישראלי. אם מהצירוף הזה נולדה המתקפה ב-14 באוקטובר – אפשר לומר שגם ל”אפס התקפות” היה אפקט חיובי.

המלחמה הותירה הרבה שאלות פתוחות, לדוגמה: מדוע חשפו הסורים את האובייקטים הרגישים בעורפם? קשה להניח שסמכו על חיל האוויר שלהם[14]^, אבל אולי היו מוכנים לספוג את הנזקים? ייתכן שלעולם לא נקבל תשובות. צריך להיות בהכרה של גישה מערכתית וחשיבותם של “לוחמי הקריה”, העוסקים בעבודת המטה. ושוב אני מציין בסיפוק, כי היחס המזלזל של חיל האוויר לנושא המטרות השתנה יסודית לאחר מלחמת יום הכיפורים[15].

הערות

[1]   גיליון 220, ינואר 1972.

[2]   שמואל גורדון, עמ’ 368.

[3]   כל דיוויזיה צוידה בגשר בסיווג 4 טונות ובשני גשרי חי”ר, שייעודם העיקרי היה לשמש גשרי-דמה, והן יכלו בקלות להטעות טייס, החולף בחטף מעל המטרה.

[4]   המעברות היו פחות נוחות בשימוש מהגשרים, אך היו יעילות במידה מספקת, להוציא אולי נקודות זמן קצרות של העברה מאסיבית של השריון.

[5]   משיחה שקיימתי עם קצין הפענוח סא”ל (מיל’) שלמה בן יוסף, עולה כי בתחילה העבירה יחידת הפענוח דיווחים סתמיים, לאמור: במקום נתון נראה גשר. לאחר כמה ימים החלה היחידה ללמוד את הנושא לעומק בהדרכת קצין הנדסה מהענף הטכני של אמ”ן. מאז השתפרו הדיווחים ופירטו גם את סוג הגשר (גשר דמה, גשר PMP, גשר TPP וכיו”ב). המשמעות הטכנו-צבאית מוסברת במאמר מיוחד בספר הזה.

[6]    בדומה לכך, סירב הפיקוד שלנו להפעיל את יחידות היוניפלוט כדוברות “עצמאיות”, ועמד על הקמת “גשר אמיתי”. ראו המאמר על מערכת הצליחה בספר הזה.

[7]   שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים. מערכות, מודן 2013. עמ’ 570-569, 579-578, 609.

[8]   יש להבהיר. בזמן המלחמה יורד הרמטכ”ל ל”בור”; הבור המוגן הוא מקום צר בהגדרה ובבניין המטכ”ל יישארו קצינים ונגדים זוטרים רבים. אומנם, הם עוסקים ב”עבודה טכנית”, אך היא בהחלט חיונית. לכן, פגיעה בבניין הייתה משבשת את תפקוד הצבא, אבל אך רק אם ייפגעו כולם או רובם. לשון אחרת: צריך להרוס את בניין המטכ”ל עד היסוד ולשם כך צריך לקצות כוח אווירי גדול מי מה שהוקצה.

[9]   גולן, עמ’ 512.

[10] גולן, עמ’ 605-604.

[11] גולן, עמ’ 914.

[12] גולן, עמ’ 989.

[13] אלי דקל, מודיעין תלוש מהקרקע, אלי דקל ספרים. עמ’ 112-106.

[14] בקרב האווירי ב-13 בספטמבר הופלו 12 מיגים סוריים כנגד מיראז’ ישראלי אחד. במלחמת ששת הימים תוצאות קרבות האוויר היו 1:4 לטובת ישראל ובמלחמת יום הכיפורים 1:18.5 (גולן, עמ’ 492).

[15] ראו ספרי, מודיעין תלוש מהקרקע, עמ’ 196.

 

קרדיט: סא”ל (בדימוס) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב