המפרץ וארה"ב נגד הציר השיעי: האם עיראק תצליח לנתק את כבלי טהראן ולפרק את המיליציות השיעיות בתחומה מנשקן?
הלחץ הכבד שמפעילות מדינות המפרץ וארצות הברית על ראש ממשלת עיראק החדש, עלי א-זיידי, נועד לנתק את בגדאד מהציר האיראני, לאבטח את נתיבי האנרגיה האזוריים ולהבטיח את פירוק המיליציות הפרו-איראניות עד ל-30 בספטמבר 2026. מהלך זה מתרחש במקביל להסכם נסיגת כוחות צבא ארה"ב מהמדינה.
הרקע, המשמעויות האסטרטגיות, סיכויי המימוש ותגובת טהראן:
1. מה מאחורי?
-
- איומים ביטחוניים על המפרץ: בחודשים האחרונים ביצעו מיליציות שיעיות (הפועלות תחת "ההתנגדות האסלאמית בעיראק") שורת תקיפות באמצעות כטב"מים וטילים נגד תשתיות קריטיות ודיפלומטים בסעודיה, כווית ואיחוד האמירויות. מזכ"ל מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, ג'אסם אל-בודאיווי, אף ביקר בבגדאד והציג לבכירים עיראקיים נתונים מודיעיניים מדויקים על פגיעות אלו.
- סחיטה כלכלית אמריקנית: ממשל טראמפ הפעיל מנופי לחץ דרסטיים על עיראק. וושינגטון השעתה העברות של מאות מיליוני דולרים במזומן (ממכירות הנפט העיראקי המוחזקות בבנק הפדרלי) והקפיאה סיוע ביטחוני, תוך הבהרה כי פירוק המיליציות אינו נתון למשא ומתן.
- ביקור א-זיידי בוושינגטון: ראש הממשלה החדש הגיע השבוע לביקור ראשון בבית הלבן. הוא הציג לטראמפ תוכנית עסקית שבה עיראק תחתום על חוזי ענק עם חברות אנרגיה וטכנולוגיה אמריקניות (כמו שברון וסטארלינק), בתמורה לערבויות ביטחוניות ופירוק חמושים.
2. המשמעות האסטרטגית
-
- מודל של "נשק רק בידי המדינה": היעד המוצהר הוא ריכוז כלל אמצעי הלחימה בעיראק תחת מוסדות המדינה הרשמיים, וניתוק הדרגתי של המיליציות מתוך מנגנוני הביטחון המסובסדים ("אל-חשד א-שעבי").
- עקיפת מצר הורמוז: במסגרת ההסכמים עם ארה"ב, עיראק מקדמת חלופות לייצוא נפט שאינן תלויות באיראן ובמצר הורמוז המשותק, כמו שיקום צינור הנפט הישן כירכוכ-בניאס העובר דרך סוריה לים התיכון.
- תנאי לנסיגה אמריקנית: טראמפ וא-זיידי אישרו רשמית כי פחות מ-2,000 החיילים האמריקנים שנותרו בעיראק יעזבו עד ל-30 בספטמבר 2026, אך התנו זאת בהצגת התקדמות ממשית בפירוק ארגוני הפרוקסי.
3. ההיתכנות לביצוע מהיר
-
- סיכוי נמוך לביצוע מהיר ומלא: אף שחלק מהמיליציות (כמו "עסאיב אהל אל-חק") הקימו ועדות פנימיות לבחינת מסירת נשק כדי למנוע תקיפות אמריקניות ישירות על ראשיהן, מדובר בעיקר בטקטיקת השהייה.
- הסבך הפוליטי הפנימי: ראש הממשלה א-זיידי נשען פוליטית על קואליציה שיעית ("מסגרת התיאום") הכוללת מפלגות המחוברות ישירות לאותן מיליציות. פירוק כוחני שלהן עלול לדרדר את עיראק למלחמת אזרחים פנים-שיעית.
- צבא עצמאי למחצה: המיליציות מחזיקות בכ-50,000 לוחמים חמושים היטב, נהנות מבסיס תמיכה חברתי רחב, ואינן מתכוונות לוותר על כוחן הפוליטי והכלכלי במהירות.
4. תגובת איראן והמיליציות
- בשטח – התנגדות חריפה ואיומים: מנהיגי מיליציות קיצוניות, דוגמת אכרם אל-כעבי (מזכ"ל תנועת "א-נוג'בא"), תקפו בחריפות את פגישת א-זיידי וטראמפ, וכינו את ארה"ב "גנבת משאבים". במקביל, שוגרו כטב"מים לעבר נמל התעופה והקונסוליה האמריקנית בארביל כאיתות אזהרה.
- בציר המדיני – הפגנת נוכחות מבוקרת: טהראן מנסה לשדר עסקים כרגיל ולשמר את השפעתה. רק לאחרונה ניצלה איראן את מסע הלוויה של עלי ח'מינאי שעבר בעיר השיעית נג'ף שבעיראק כדי להפגין כוח ציבורי, וללחוץ על א-זיידי לבקר בטהראן עוד לפני טיסתו לוושינגטון.
- אסטרטגיית ההמתנה: ההערכה היא שאיראן הנחתה את חלק מהפלגים לשמור על "פרופיל נמוך" זמני כדי לחמוק מסנקציות ומכתש של תקיפות אוויריות, מתוך הנחה כי מוטב להן למשוך זמן ולחכות שהקשב והלחץ האמריקני יפחתו.
