הקדמה

מלחמת יום הכיפורים שרטה את נשמת העם היושב בציון, ופצעיה טרם הגלידו. עד עתה נכתבו על אודות מלחמה כאובה זו למעלה מ־500 ספרים וסביר להניח שהקולמוסים לא יִיבשו וספרים נוספים יצאו לאור בעתיד. לפני חודשים מספר יצא לאור הספר “ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים”. הספר נערך בידי ד”ר מיכאל ברונשטיין ובכתיבתו השתתפו 18 כותבים, הן משורות האקדמיה, והן לוחמים ומפקדים בצה”ל. למען הגילוי הנאות – גם אני נמנה על הכותבים.

המחברים מנסים לבחון מחדש “אמיתות” שונות שהתקבעו בציבוריות הישראלית. בסדרת מאמרים שיפורסמו באתר זה, אדלה מהספר כמה פרשיות וסוגיות במלחמה במטרה לעורר את הדיון הציבורי, ולעודד את הציבור שלא יסתפק בדוגמיות ויקרא את הספר כולו. בגיליון 52 בביטאון “שריון” היוצא לאור על ידי עמותת יד לשריון, נכתבה ביקורת על הספר ובין היתר נכתב בה: …” זהו ספר “למיטיבי לכת” בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, ואלה מבין הקוראים שיש להם תמונה כוללת כלשהי על המלחמה יצאו נשכרים מספר זה”. הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים וכן ניתן להשיגו אצל החתום מטה.

מבוא לפרק

נושא הגישור על תעלת סואץ היה אחד הנושאים המרכזיים שהעסיק את צה”ל בחזית המצרית לאורך כל ימי הלחימה. ההתעסקות בנושא הייתה בשלושה תחומים:

• בראשית המלחמה ניסה צה”ל לפגוע במהלך בצליחה המצרית ע”י פגיעה בגישור המצרי. המהלך לא צלח, ולאחר שצה”ל איבד 10 מטוסים הוא הפסיק בניסיונותיו והשלים עם העובדה שאין ביכולתו לגרום לנזק משמעותי לצליחה המצרית.
• ניסיונות לתפוס גשר מצרי במטרה לאפשר את צליחת כוחותינו. גם ניסיונות אלו כשלו.
• גשר הגלילים – הג’וקר שצה”ל פיתח לקראת המלחמה, אכזב. וצה”ל נאלץ לצלוח באמצעות כל מיני דוברות.

בספר יש ניתוח מפורט את שלושת התחומים שלעיל. הקטע שלהלן דן רק בניסיונות להשתלט על גשר/גשרים מצריים ולחצות באמצעותם את תעלת סואץ.

 

האם יכולנו לצלוח על גשר מצרי? שני פסקאות תוך פרק י”ז הדן בנושא “אמצעי הגישור במלחמת יום הכיפורים” מאת ד”ר מיכאל ברונשטיין עמ’ 463-462 ועמ’ 472-477

בשתי המתקפות של צה”ל בחזית התעלה, ב-8 באוקטובר ובליל 16-15 בו, כיכב ה”רעיון” לצלוח את תעלת סואץ על גבי גשר מצרי לכשייתפס. בפועל, אף גשר מצרי לא נתפס, וגם נטענה הטענה שהגשר המצרי כלל אינו יכול לשאת טנק ישראלי, בהיותו כבד מטנק מצרי מתוצרת סובייטית. אם הטענה נכונה, אזי זה היה “מהלך שווא”, “חלום באספמיה” ושטות מוחלטת. אין לנו תשובה חותכת לטענה חשובה זו, ובעצם יש שתי תשובות בלתי-החלטיות: “כן” טכני מסויג, ו”לאו” טקטי כמעט מוחלט.

התשובות ניתנות על סמך ניתוח מערך אמצעי הגישור המצריים ואגב כך ננתח גם את אמצעי הגישור של צה”ל.

 

לצלוח את מכשול המים

מאמץ לצליחת מכשול מים תמיד נחשב למסובך וכולל מרכיב של סיכון. כללית, העדיפו צבאות להסתדר בלעדיו, או לפחות לצלוח במקום “בטוח”, שבו האויב אינו מצפה לצליחה ואינו מציב כוחות שכנגד. אלה מקומות נוחים צבאית, ומטבע הדברים הם בלתי-נוחים טכנית, וזה רק חלק מ”הבעיות הפנימיות” של מאמץ צליחה. גם במקרה האידיאלי מכשול מים יעכב את התקדמות הצד התוקף. הצד המתגונן תמיד ינסה למנוע את הצליחה ולפרוס כוחות במקום “מועד לפורענות”. קארל פון-קלאוזביץ הגרמני הקדיש בספרו הקלאסי פרקים מיוחדים ל”פילוסופיית הצליחה” מבחינת שני הצדדים, ואין טעם לחזור על קביעותיו. במאבק על מכשול המים בולט ביתר-שאת העיקרון הידוע: הגנה היא הצורה החזקה של המלחמה, אבל בידי התוקף נשאר קלף חזק: הפתעה בזמן ובמקום. אגב, “הגנה” אינה חייבת להיות סטאטית ולהילחם על שפת המים ממש. סון-דזה, הקלאסיקן הסיני, שהקדים את קלאוזביץ בכאלפיים ושלוש מאות שנה, המליץ לתת לצבא הצולח להעביר עד חצי מכוחותיו, ואז להכות את הצולחים ולהשמידם. להערכתו, זה היה האופטימום בין כמות הכוח, שאפשר להשמיד, ורמת התארגנותו אחרי הצליחה. גישתו ושיקוליו מוסיפים נדבך נוסף למורכבות הצליחה.

מלחמת ששת הימים הביאה את צה”ל אל גדות תעלת סואץ. התעלה חצצה בין שני הצבאות, ויצרה תנאי בל-יעבור לסבב הבא בלחימה: התקפה אסטרטגית חייבת להתחיל בצליחת תעלת סואץ. שני הצדדים ידעו את התנאי, ופיתחו “תסריטי מלחמה” ואמצעי צליחה בהתאם. התפיסות הטקטיות והאמצעים הטכניים היו די דומים, אך לא ה”יישומים”. הרוסים הובילו בתחום ברמה העולמית וסיפקו למצרים את הציוד ואת ההדרכה, הישראלים עשו פיתוחים מקוריים. הכול היה מותאם לא למכשול מים “מופשט”, אלא לתעלת סואץ הקונקרטית ביותר.

קצת תיאוריה והיסטוריה

חציית מכשולי מים, תולדותיה כתולדות צבאות סדירים. למעשה, גם הפתרונות היו דומים. הפרסים חצו את מצרי הדרדנלים בגשר, שנמתח על גבי ספינות. יוליוס קיסר חצה את הנהר ריין על גבי גשר, שהוכן בגדה המערבית, שהייתה בשליטתו, הותאם לאורך הנהר, הסתובב כיחידה אחד בכוח הזרם, וגישר מגדה לגדה. החיילים ישבו על הגשר בתנועתו, מוכנים לתקוף או לבלום כל פעלה נגד הגשר. ההתקדמות הגדולה חלה כשהמציאו את ה”פונטון” (PONTOON) – סירה גדולה מוסעת על עגלה. במסעות נעו עגלות במסגרת “שיירת הגישור” הסטנדרטית בזנב השיירה של הכוחות הלוחמים. בהגיעם לנהר נעצרו יחידות הלוחמים, הסירות קודמו, הושקו למים ועל גביהן נמתח רציף הגשר. הלוחמים עברו על הגשר, והמסע נמשך. צוותי שיירות הגישור לא היו חלק מהמערך הלוחם. לכן, תמיד ביקשו לצמצם את מספרם למינימום, עד שלא היה בכוחם להקים את הגשר, שהם הסיעו. אולם, רוב העבודות בהקמת הגשר הנן “פשוטות” ונעשו על ידי כוח עבודה מזדמן, כגון הלוחמים ש”מתבטלים” בינתיים. צוותי השיירות עשו עבודות, שדרשו מיומנויות מיוחדות, ולכך הספיקו.

טקטית, הגישור היה בלתי-אפשרי, אם האויב תפס את הגדה שמנגד. מכאן, שבשלב הראשון היה צריך לתפוס מאחז, “ראש גשר”, והשם מצביע על ייעודו. את התפיסה ביצעו יחידות חלוץ, שעברו את הנהר בשחייה או בסירות קלות. השלב היה כרוך בסיכון גבוה; אם החלוץ הזה נתקל בכוחות של ממש, המהלך היה בלתי-אפשרי. אם לא היה שם כוח של ממש, היה צריך לקחת בחשבון, שהאויב יחיש תגבורת, כשבמקביל בונה הצד הצולח גשרים ומזרים כוחות על גביהם. שאלת הזמן תמיד הייתה קריטית, וסתרה את הדרישה לאמצעי הצליחה חזקים. המכלול תמיד היה תלוי ביכולת הטכנולוגית של התקופה, שקבעה את ה”פשרה” בין הרבה דרישות מנוגדות כגון: ניידות, עבירות, חוזק, פגיעות, זמן הרכבה, מחיר והצורך בצוות ברמה אנושית מעולה, שייגרע מהסד”כ הלוחם. היה קשה להגיע לכלים, שיענו על רוב הדרישות, ובדרך כלל נבנתה “קשת” של כלים כשהפרמטר ה”קובע” הוא החוזק – מה”קלים” של הגל הראשון עד לגשרי קבע בשלב הסופי. בהתאם לכך נקבעו גם שלבי הצליחה.

ציוד גישור של הצבא הסובייטי בשירות צבא מצרים

הרוסים לא פיגרו אחרי הגרמנים לקראת מלחמת העולם השנייה, ואחריה הם קידמו מאוד את נושא הגישור. למעשה, הרוסים הפכו למובילים בתחום. בשנות ה-50 ובשנות ה-60 פותח מכלול כלים, שענו על הצרכים השונים, גם טקטית וגם מבחינת תנאי השטח, אולם בדרך הטבע במרכז עניינם עמדו נהרות במרכז אירופה ובמערבה, ולא הכול הועיל לתעלת סואץ. נדלג על תחום הסירות והציוד האמפיבי, ונתחיל במעברות בהנעה עצמית, שהו הכלי, שהתאים לשלב השני בצליחה והיה הכרחי לנהרות הרחבים במיוחד. בעצם, מכל ציוד הגישור תמיד אפשר להרכיב מעברות, אך הרוסים פיתחו כלי מיוחד עם עבירות מוגברת – אלה הן מעבורות (אסדות) GSP (“דוברה בעלת הנעה זחלילית עצמית”), שנכנסה לשימוש בשנת 1957. מעבורת (אסדה) מורכבת משני כלים, הנעים בנפרד. תובה זחלילית של נגמ”ש אמפיבי נושאית מעליה דוברה גדולה. הכלים דומים מאוד אך אחד מהם “שמאלי” והאחר “ימני”, להרכבת המעבורת נדרש זוג. הכלים יורדים למים מתחברים ופותחים את הדוברות שמעליהם לצדדים, כפי שמראה הצילום.

התמונה הבאה מראה מעבורת עם טנק. התובות האמפיביות (המחוברות ביניהן) נמצאות במרכז והדוברות – בצד החיצוני. הכלי יושב די עמוק במים ולא יכול לגשת לגדה בעלת שיפוע מתון. לכן, יש לה כעין גשרונים, שבעזרתם הטנק עולה ויורד. נהגי התובות מפעילים יחד מנועים לתנועה במים. נדרשת מהם מיומנות גבוהה לעבודה מתוזמנת. הצוות המלא של אסדת GSP מונה 10 אנשים, אך יכול להצטמצם ל-4-3. זמן הפתיחה הנורמטיבי – 8 דקות, השיא הידוע: 3 דקות ו-40 שניות, ארבע דקות וחצי נחשבות “ריאליות” לצוות מאומן של ארבעה. האסדה מחושבת לשאת מטען עד 50 טונות, רוחב הרציף – 3.5 מטרים, מהירות במים – 7.8 קמ”ש. למעשה, הכלי חושב לטנק סטנדרטי של הצבא הסובייטי שמשקלו בסביבות 35 טונות, אך “עם מבט לעתיד”, כלומר לטנקים כבדים יותר.

משנת 1950 השתמש הצבא הסובייטי בגשר TPP (“יחידת גישור כבדה”) – גשר מצופים “קלאסי”. ליחידה היה צוות של 384 פלסים ו-166 משאיות. קיבולת הגשר משתנית בהתאם לרוחב הנהר, לעוצמת הזרם וכו’, בגרסה הכי “חזקה” הפרמטרים היו: אורך החלק הצף – 189 מטר, רוחב – 4 מטרים, קיבולת המשקל – 70 טונות. טכנית, היו גם גרסאות של 50 טונות ושל 16 טונות עבור אורך מוגבר. נראה, שהמצרים השתמשו בגרסה של 50 טונות. צוות מאומן אמור להרכיב גשר שלם בתוך ארבע שעות וחצי. בצבא הרוסי התקבל גשר TPP כדגם עיקרי והתחיל להחליף בהדרגה את כל הדגמים הישנים. התהליך נקטע כי פותח ציוד חדש; ובשנת 1963 נשארו בשירות הפעיל רק 3-2 יחידות. בדרך כלל, הרוסים שמרו את הציוד הישן במחסנים, סביר להניח שמהם נשלחו כמה גשרים למצרים – הכמות המדויקת אינה ידוע. שתי תמונות מציגות את גשר  TPP בהובלה ובשימוש.

קיבולת של 70 טונות ואפילו של 50 טונות הייתה, למעשה, מיותרת מחוץ לשלב הראשון של הצליחה, ורוב מכשולי המים (הנהרות) צרים מ-180 מטר. לכן, מטעמי חיסכון פיתחו הרוסים בשנים 1953-1949 כעין גרסה קלה של TPP, ושמה LPP (“יחידת גישור קלה”). משנת 1954 נכנס הגשר לשימוש בחיל ההנדסה הסובייטי, אבל נבנו רק כ-10 יחידות. לפחות, יחידה אחת הגיעה למצרים. הציוד הוסע על גבי 42 משאיות, קלות מאלו שנדרשו ל-TPP, וגם זה היה שיקול חשוב. שתי משאיות הובילו סירות שירות; למטה הגדוד ניתנו שתי משאיות אמפיביות.

יחידת LPP הייתה יותר ניידת ו”קומפקטית” מהיחידה ה”כבדה”. היחידה יכלה להרכיב גשרים שונים: גשר 12 טונות באורך 160 מטר, או גשר 25 טונות באורך 88 מטר, או גשר 40 טונות באורך 64 מטר. רוחב תעלת סואץ הוא 200-180 מטר. נראה, שהמצרים משייכים את גשר LPP שלהם לקטגוריה של גשר 50 טונות. קשה מאוד להבדיל בצילום בין TPP ל- LPP. לשם כך יש להשוות בקפדנות את רוחב הרציף והמרחקים בין הדוברות. אנחנו מביאים צילום של גשר פעיל במלחמת יום הכיפורים. מעניין, שכל המקורות מביאים את התמונה הזאת, ואותה בלבד. ייתכן שאין צילומים אחרים של הגשר. בתמונה נראות היטב סירות השירות, שהיו נחוצות להרכבת הגשר (גם של  TPP) ולתפקודו השוטף. חשיבות הפרט הזה תוסבר להלן. בתור שעשוע אפשר לציין, כי המצרים קראו ל- LPP”גשר TPP קל”, כלומר: כעין “גשר כבד-קל”.

את שני הגשרים האלה דחק גשר PMP (“יחידת גישור-פונטונים”) – גשר מהפכני, עד כדי כך שכמה שנים הוא נדחה על הסף. סיבה אחרת לדחייתו היה הצורך במשאיות חזקות להסעתו. כשפותחו משאיות מתאימות, ניתן אור ירוק לפרויקט, והגשר החדש התחיל להגיע ליחידות החל מ-1962. עקרונותיו ותכונותיו היו כל כך טובים שצבא ארה”ב פיתח דגם מקביל, כמעט זהה; ישראל ביקשה ללא הועיל לרכוש את הגשר האמריקני. ב-1970 סיפקה בריה”מ למצרים שני גשרים PMP ו”מרגל הצמרת” אשרף מרואן דיווח על כך ל”מוסד” – אות ברור, שבריה”מ נותנת אור ירוק לצליחה המצרית. במלחמה היו למצרים 4-3 גשרי PMP. לדיוויזיה 19, למשל, לא היה גשר PMP.

הרעיון המהפכני ב-PMP היה לחבר את היסודות הצפים באופן רציף, בלי החלוקה ה”קלאסית” לפונטון ורציף. סדר הרכבה הוצג בתמונות. יחידת הגשר (דוברה) נישאת על גבי משאית, אשר נכנסת למים בנסיעה לאחור ומשליכה את הדוברה, שנפתחת מעצמה. סירות שירות מתמרנות את הדוברות בתוך המים, והפלסים מרכיבים קטעי הגשר ואת הגשר כולו. בגדוד יש 250 פלסים, וזה מאפשר עבודה מקבילה ולקצר זמן הרכבה. “זמני שיא” של ההרכבה: 15 דקות לאור יום, 30 דקות בלילה ובהאפלה גמורה. למצרים לא היה עניין להגיע ל”זמני השיא”, אפילו 3 שעות נחשבו עדיין ל”הרכבה מהירה”. לאורך הגשר אין פונטונים “בולטים” שמאפיינים “גשרי הפונטונים”, אך עדיין יש צורך בסירות שירות.

 

גדוד PMP סיפק גשר באורך 227 מטר, ברוחב של 6.5 מטרים ובקיבולת של 60 טונות. רוחב תעלת סואץ השאיר כמה דוברות כ”עתודה לצורך החלפה”. כללית, יכלו משאיות לנסוע על הגשר בשתי שורות, לטנקים יכולת הגשר היו “מיותרות”, כעיקרון היה ניתן להרכיב גשר צר יותר, חלש יותר וארוך יותר, אך המצרים לא השתמשו בשיטה זו, שהייתה מסובכת יותר. גדוד PMP כלל 38 משאיות כבדות ו-12 משאיות לסירות ולציוד אחר.

הציוד הרוסי היה חיוני לצליחה המצרית, אך בהחלט לא הספיק. למצרים היו גשרים ומעברות מלפני מלחמת ששת הימים, ואולי גם מייצור עצמי לאחריה. הציוד, עד כמה שניתן להבין, התבסס על דוברות ממצופי יוניפלוט עם חיבור זה או אחר. מסמכי שלל מזכירים “גשר ביילי סער”. כנראה, הכוונה לאמצעי “כלאיים” דוגמת “גשר K” או ציוד אוסטרי מלפני 40 שנה. חלק מהתמונות ודאי מציגות את הגשרים “תוצרת מצרים”.

כדי לנסח מסקנות לגבי “גשר צף” לשימוש צבאי, כשהוא נמצא ב”צבת” של דרישות טכניות וטקטיות מנוגדות. לדוגמה, צבאית עדיפים כלים בעלי עבירות גבוהה, אבל זה מגביל אוטומטית את קיבולת המשא. מעבורות GSP מצביעות על פתרון אפשרי: חיבור של יחידות קטנות לגדולות יותר. אז “צצות” בעיות של חוזק החיבור וזמן ההרכבה. את גשר PMP אפשר להבין כהמשך ל”קו המחשבה” הזה: יחידות אחידות (שזה יתרון עצום לעומת GSP) מוסעות במשאיות בעבירות סבירה ומתחברות במים לגשר, או למעבורות.

אולם הגשר נזקק לסירות ולצוות מאומן גדול, והוא גם יקר יחסית לגשרים צפים “קלאסיים”. כלומר, גם לגשר PMP יש חסרונות. מעבר לאמירה טריוויאלית, ש”אין מושלם תחת השמש”, אפשר להבין, כי ה”פשרה” תלויה בדרישות במלחמה קונקרטית. מבחינה זו הציוד המעורב, שהפעיל צבא מצרים, בהחלט הוכיח את עצמו.

נתפוס גשר מצרי!

עתה נחזור לשאלה, שמופיעה בכותרת הפרק: האם היה לצה”ל סיכוי סביר לתפוס גשר מצרי? השאלה אינה תיאורטית אלא מעשית. ב-8 באוקטובר יצא צה”ל למתקפת נגד ותכניתה כללה צליחת התעלה, כשלא היו אמצעי צליחה לביצועה. אם כן, הוטל על היחידות התוקפות לתפוס גשרים מצריים. במבצע “אבירי לב” כבר היו אמצעי צליחה, אבל בקיבולת גבולית מאוד. ושוב הוטל על הכוח התוקף “להוסיף” לקיבולת הצליחה גשר מצרי. מכאן ברור שהדרג אשר תכנן את המתקפות, נתן לשאלתנו תשובה חיובית. בפועל, אף גשר מצרי לא היה קרוב להיתפס, עובדה זו אינה משנה את מהות השאלה, אך מבהירה את אופי התשובה: היא צריכה להכיל ולשלב נימוקים טכניים וצבאיים. מיד נשים לב, שגשר נתפס לא כדי שישמש “סמל יפה לניצחון”, אלא כאמצעי להעביר על גביו טנקים לקרב בגדה המערבית.

נתחיל מנתונים טכניים בסיסיים. נקודה זו אינה מובנת מאליה. צבא מצרים הפעיל טנקים מתוצרת רוסית, רובם T-54 או T-55, שמשקלם 37-35 טונות, וטנקים T-62 חדישים יותר במשקל עד 38 טונות. לצה”ל היו שני סוגי טנקים: פאטון אמריקניים (“מגח”) במשקל קצת יותר מ-50 טונות, וצנטוריון בריטיים (“שוט”) כמעט 52 טונות. היו גם “שרמנים” מיושנים, שאינם רלוונטיים לנושא, כי לא היו ב”חוד החנית”. גשרי PMP, TPP ומקביליהם המצריים באו בחשבון. מעבורות GSP עם יכולת רשמית של 50 טונות היו אולי “גבוליות”, אך היה קושי טקטי ברור לתפוס את המעבורת בעלת הנעה עצמית; וגם לוּ נתפסה, נדרשו אנשים מיומנים להשיטה במים. לכן, “נוריד” את המעבורות מהדיון, ונתמקם בגשרים. הקוראים המדייקים בוודאי שמים לב לכך שהגשרים המצרים נזקקו לעזרת סירות, ולסירות הייתה בעיה של “בריחה קלה” כפי שהייתה למעבורות. נתעלם מבעיה זו, למרות שבתעלה יש זרמים חזקים ומשתנים, ובלי סירות השירות יכלו הגשרים להתפרק.

נניח שהמזל האיר פנים לשריון הישראלי, והטנקים הגיעו בתנופה לקצה המזרחי של גשר מתאים. ברור, שצריך מיד להעביר למערב כוח טנקים מסוים, כדי לתפוס ולאבטח את הצד השני. בצד המערבי עדיין נמצא האויב, והטנק על הגשר הוא מטרה מצוינת לנשק נ”ט, כאשר כל טנק שייפגע יחסום את הבאים אחריו. לצורך הדיון נניח, שהטנקים עברו בשלום. אבל, יש לצפות שהאויב יתקוף את הגשר שנתפס, בשני קצותיו. לכן, השאלה הבאה היא – מה הכוח, שיקצה המג”ד לגדה המערבית וכמה כוח יישאר לו להמשך הלחימה בגדה המזרחית?

בתנאי מלחמת יום הכיפורים סד”כ ריאלי של גדוד שריון ישראלי עמד על כ-22 טנקים, נגיד שהיו 24. לפחות 3-4 יישלחו לראש הגשר המערבי. כלומר, כ-20 יישארו להמשך הלחימה במזרח. במלחמה זו פעל השריון עד קצה גבול יכולתו ואפילו מעבר לכך. לשריון התוקף לא היה “גל שני” כ”עתודה מיידית”, ואף לא חרמ”ש ללחימה משולבת. אם נניח שהגדוד התופס ממשיך בתנופה את הצלחתו במזרח, לא יהיה לו טנקים להזניקם למערב ולפתח שם את ה”תנופה”. בקיצור, התנאים הטקטיים לתפיסה המבצעית של הגשר היו יכולים להתהוות רק “בנס”, ולא מקרה הוא שה”אופציה” לתפיסת גשר תמיד הייתה קשורה ל”התמוטטות” הצבא המצרי. התמוטטות האויב הנה סוג של “נס”.

ניקח כ”נקודת ציון” את תפיסת גשר רמאג’ן באביב 1945 – התפיסה עצמה התרחשה “בנס”. הגשר הוכן לפיצוץ, המטענים הופעלו, אבל הגשר רק ניזוק קלות. כשנתפס הגשר נדרש הצבא האמריקני לשנות במהירות את התכנית הקיימת, לשנות את היערכותו תוך כדי תנועה, להחליף את הצירים הלוגיסטיים וכיוצא באלה. במזל לא היו לגרמנים כוחות לוחמים בקרבת הגשר, אך הם הפציצו אותו מאוויר (בראשונה בהיסטוריה הופעלו מפציצים סילוניים “אראדו”). למרות המאמצים הכבירים של הפלסים האמריקניים הגשר נפגע ונהרס. אבל בינתיים הוא העביר כוחות להרחבת ראש הגשר ונמתחו גשרים צפים “תקניים”. במלים אחרות, הגשר תרם את תרומתו בתור “מתנה מאלת המזל”, אבל “רגע של מזל” הועיל רק בזכות המערכת ה”רגילה”, שגיבתה את ההצלחה המקרית.

כמובן, אין אנלוגיות שלמות, אבל המקרה מלמד משהו. הרעיון לתפוס גשר עלה מתוך זיכרונות ממלחמת ששת הימים, שבה צה”ל “הצליח בכול אשר רצה” ורצה את כול מה שעלה על רוחו הפרועה. המציאות הטקטית והמערכתית במלחמת יום הכיפורים הייתה שונה בתכלית.

“רוח רפאים” של 1967 עמדה מאחורי ה”אינטואיציה” של מפקדי צה”ל ושיבשה אותה, אולם גם המצרים חששו מהאפשרות שמחזות ה”התמוטטות של 1967″ יחזרו על עצמם. הסכנה, שצה”ל יתפוס גשר “בסערה”, הדאיגה את הפיקוד המצרי, והוא נקט אמצעי זהירות. אחד מהם היה פירוק וניתוק גשרים “מיותרים”, וביניהם כמסתבר, “גשרי טנקים”, שהיו חיוניים רק פעמיים: בליל 7-6 באוקטובר ולקראת מתקפת-הנפל ב-14 באוקטובר. דבר שני, הוקצו כוחות שריון לתקיפה מיידית ומסיבית של המאחז הישראלי בגדה המערבית, אם ייתפס הגשר. לפחות, ב-8 באוקטובר בגדה המערבית היו חטיבות שריון וחטיבות ממוכנות מול כל אתר צליחה אפשרי, אחרי 14 באוקטובר המצב השתנה: כל החטיבות מדיוויזיה 21 עברו למזרח התעלה, ובכך “התרוקנה” גזרת הצליחה הצה”לית בגדה המערבית. אבל אותם הכוחות תקפו לפי החלק השני ב”תסריט”, כלומר בגדה המזרחית, ויצרו מצבים קריטיים.

והדבר השלישי, ואולי החשוב מכולם: הצוות המצרי, שהפעיל גשר, הצטווה להשמידו בהתקרב האויב. בין מסמכי השלל של ארמיה 3 נתפסו הוראות לצוותי הגשרים בליל 17-16 באוקטובר (כשהקרב היה בעיצומו): הפיקוד המצרי גישש בערפל המודיעיני, ומבחינתו הייתה סכנה של מתקפה ישראלית בגזרה ארמיה 3 (הדרומית). הגשרים היו באחריות מבצעית של חטיבת ההנדסה הארמיונית, וההוראות הופנו מארמיה בזו הלשון:

“יש לנהוג כדלקמן: לאחר שמוודאים כי האויב מתקדם בהתמדה לכיוון הגשר, יש לפרק את הגשר. אין לבצע זאת אלא לפי פקודות שיצאו באותו זמן. יש להיות מוכנים לשחרר את הגשרים על מנת שייסחפו עם הזרם מיד כאשר יידרש לעשות זאת. יש להנפיק 400 ק”ג חומרי נפץ מחטיבה, 200-190 ק”ג לגשר. כאשר יינתנו הפקודות, על היחידות לפעול בדרך המהירה מהשתיים: שחרור הגשר או פיצוצו. את הפיצוץ תבצע מחלקת סיור כאשר תינתן לה פקודה לכך. … ראש אגף ההנדסה של הארמיה הורה שלא להצמיד את חומרי הנפץ לגשר אלא להכין את חומר הנפץ בצורת מטענים ולהניחם במרחק המתאים מהגשר. המטענים יהיו מוכנים כך שאפשר יהיה להצמידם במהירות האפשרית לחלקי הגשר, במטרה להוציאו מכלל שימוש ולא להשמידו. עד עתה לא הגיעה מחלקת החי”ר האמורה להגן על הגשר. נא לנקוט באמצעים הדרושים”.

לאור כל זאת צריך לשקול את השאלה בשני היבטים ולתת שתי תשובות נפרדות. צבאית, התשובה תהיה “לאו כמעט מוחלט”, אלא אם כן “יתמוטט” האויב כליל. טכנית, התשובה תהיה “כן מסויג”. כלומר, אם ייתפס “גשר טנקים”, והפלסים המצריים לא יפוצצו אותו, והוא יעמוד בזרמי המים בלי סירות השירות. השאלה הנכונה אפוא: איך השפיע הרצון לתפוס את הגשר על תהליכים בצה”ל?

ב-8 באוקטובר אוגדת שרון נשלחה דרומה לתפוס גשר(ים), לצליחה מיידית למערב, כולל השתלטות על העיר סואץ. לכך הייתה השפעה גדולה והרסנית, כאשר אלוף הפיקוד והרמטכ”ל, שנסחף אחריו, רדפו רוח והפקירו שטחים חיוניים. רק במזל נשארו בידי צה”ל מתחמי המפתח “כישוף” ו”חמדיה”. לגבי ליל 16-15 אין תשובה ברורה. צה”ל קיווה וביקש לתפוס שני גשרים – הדרומי באזור ציר “שיק” לא היה בנמצא; הצפוני, אחרי ציר “אושה”, היה היעד לגדוד 79. הגדוד יצא להתקפה עם 21 טנקים, הסתבך בקרב ונחלץ לאחור כשנותרו בו 6 טנקים, ומהם רק 5 תקינים. לא הייתה עתודה לניצול תפיסת הגשר, אך הייתה תקווה עמומה, שהמצרים “חזרו לשנת 1967”.

 

סיכום (חלקי א.ד.)

אפשר לסכם את לקחי הצליחה. המציאות הקשה הכריחה את צה”ל לבצע את הצליחה במתכונת הקלאסית, בשלושה שלבים: סירות, אסדות (תמסחים) וגשרים צפים. גשר הגלילים, שנחשב ל”כוכב” של צליחת הסער, אכזב, גם בתור גשר צף הוא היה נחות. ה”סטייה” הגדולה מהתסריט הקלאסי הייתה הפעלה ארוכה במיוחד של התמסחים המעטים והפגיעים. קשה לדמיין ולהעריך מה היה קורה, לוּ הבינו המצרים את מצבם והקדימו את ההפגזה הארטילרית. מקובל, שהתמסחים העבירו כ-120 כלים תוך שלושים שעות (לערך) של תפקודם.

צה”ל ביצע את צליחתו בהיותו דל באמצעי גישור, שבחלקם היו עדיין בפיתוח. גשר הגלילים שיבש את מהלכי הפיתוח, וכמעט גרם לסגירת הפיתוח של כלים, שהתגלו כקריטיים במערכה. אמנם, זו רק “חצי אגדה”. בפועל התקיימה סוג של “סימביוזה”. חיל ההנדסה רצה בכלים שלו ואלוף ישראל טל רצה בגשר הגלילים. טל שלט על התקציבים, אך היה זקוק להמלצת חיל ההנדסה כדי לקבל את “פרס בטחון ישראל” על המצאת גשר הגלילים. וכך נולדה  “סימביוזה”: טל קיבל את ההמלצה וחיל ההנדסה קיבל תקציבים.

למותר לומר, שהדבר היה מאוד “לא בריא”. לא במקרה אמר אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ”ל, שכלי הצליחה של צה”ל הם “בדיחה”, והוא הרי ידע את האמת. עם זאת, נראה, כי פרדוכסלית, בוצעה הצליחה ב”נקודת האופטימום”: כבר נבנה המינימום של הכלים וגשר הגלילים טרם “השתלט” סופית על המערכת. האם זה היה “נס”? אם היה – המדובר בנס מאוד “מוסתר”. על דרך ה”נגלה” חייבים לציין, כי “מלכת הצליחה” הייתה קוביית יוניפלוט בריטית, אותה הפעיל המוח של המפתח היהודי בכמה צורות. חלקן היו על גבול השיגעון, ודוברה עם מנועים לא הופעלה כאסדה עצמאית. זאת לא הייתה החלטה מקצועית, כי אם פקודה שרירותית של הדרג הגבוה, שקשה להבין את הגיונה. מכל מקום – ואת זה אין לשכוח! – הצליחה בוצעה והצליחה.

 

מקורות (שלא לפי סדר חשיבותם):

אינטרנט ברוסית.

דוח סיכום של חיל ההנדסה, 21.3.1974

ראיון עם אל”מ מנשה גור (ג’ורג’י), מפקד אגד צליחה של אוגדה 143

ראיון עם אל”מ משה לשם, מפקד גדוד הנדסה 605 (גדוד דוברות)

ראיון עם אל”מ גדעון אלטשולר (אלשור), ראש המטה, אוגדה 143

ראיון עם קציני חיל ההנדסה ועם קציני חיל מודיעין,

במיוחד יש לציין את תרומתו האישית של סא”ל (מיל’) אלי דקל ואת ספרו, מודיעין תלוש מהקרקע, ואת אל”מ אפרים (פרויקה) כ”ץ.

הרשימה אינה מלאה.

קרדיט: ד”ר מיכאל ברונשטיין וסא”ל (בדימוס) אלי דקל 

 

פרקים נוספים בסידרה: