בנינו בית, ועכשיו המשכנתא: המלחמה על הבית! דעה!

כשאתה בונה את בית חלומותיך, עם הבריכה בחצר, הג’קוזי בחדר השינה, מרתף יין עצום וחדר עבודה מהסרטים (כל אחד והחלומות שלו); באירוע חנוכת הבית שאתה עושה למשפחה ולחברים – אתה לא מדבר על שווי הבית, אתה לא מדבר על המשכנתא שאתה הולך לשלם, מתעלם במופגן מזה שמעכשיו ולשלושים השנים הבאות אתה שייך לבנק.

אני זוכר את הבוקר ההוא, בעליית-גג בניו יורק, ערב שמחת תורה (מה יש לחג הזה עם חטיפות), כשהמסוק נחת במצפה הילה, כשגלעד שליט הגיח – רזה ובריא – לקול מצהלות העם הזה שאוהב כל כך את בניו.

ואז ברוך מזרחי, אייל גלעד ונפתלי, דני גונן, מלאכי רוזנפלד, מיכי מארק, ואז השביעי לאוקטובר – בנינו בית יפה, חדש, קיבלנו אליו בחזרה את הילד של כולנו, ושילמנו במחיר דמים של יותר מ-2,000 אזרחים ישראליים עד היום. יש בית, אנחנו שמחים שהוא בנוי, אבל יש מחיר ואנחנו משלמים אותו מידי חודש בחודשו.

אני זוכר את היום הזה כי הוא קרה שוב אתמול בלילה. שוב חנוכת בית מפוארת, שוב הורים מתייפחים, שוב חברים מאושרים, שוב אנשים חסרי נשימה מרוב אושר (וביטול קווי מילואים מתוכננים), ואני מסתובב לבד, בשקט, במרתף היין הקר והשקט, זוכר את החוב לבנק ומבין שאנחנו נשלם אותו מידי יום, מידי חודש, מידי שנה; אנחנו נשלם על 20 החטופים שלנו בדם של רבים, אנחנו נשלם – כי זה מה שעולה לקחת משכנתא בשוק האפור של העולם.

אז אני שמח, כי התקינו אחלה שיש במטבח, ויש כורסת מסאז’ בסלון ואני אוהב את זה, והכל נשלט מהאפליקציה בטלפון כי הבית חכם לגמרי – או שאפסיק לקשקש במשל ואדבר בנמשל:
אני שמח, כי כל החטופים החיים יחזרו, וכנראה שמרבית החללים יובאו לקבר ישראל (אולי אפילו אלו שנהרגו לפני יותר מעשור), אבל אני זוכר את המחיר שנשלם, זוכר את הרקטות שמצאו ליד ראם-אללה בשבוע שעבר, זוכר את המלחמה שתקרה, את האנשים שעוד לא מתו – והם ימותו.
וההורים שלי גרים בכפר יונה.
בנינו בית, ועכשיו המשכנתא: המלחמה על הבית.

קרדיט: שמואל מקבוצת נציב       תמונה: AI