לאחר מלחמת 12 הימים פקיסטן חוששת מידה הארוכה של ישראל לאור היחסים המתפתחים עם איראן ורושפת איומים

על רקע ההתפתחויות הגיאופוליטיות הנוכחיות, הצהרת הצבא הפקיסטני בנוגע לתוכנית הגרעין של המדינה משכה תשומת לב רבה, במיוחד לאור ההסלמה האזורית הקשורה לתקיפות ישראליות וארה”ב על מתקני גרעין איראניים. הצהרה זו אישרה כי תוכנית הגרעין של פקיסטן “חסינה לחלוטין”, וכי כל ניסיון להתערב בה ייתקל בהרתעה מכרעת.

הנשק הגרעיני של פקיסטן הוא סמל לאומי אסטרטגי, המעניק להצהרות מימד סמלי ואישור של דבקות באיזונים גרעיניים באזור. המסר היה ברור: פקיסטן רואה ביכולות הגרעיניות שלה לא רק כלי הגנתי, אלא כעמוד תווך של איזון אסטרטגי בתוך ארכיטקטורת ההרתעה האזורית.

על פי הדיווחים, הארסנל הגרעיני של פקיסטן פרוס במחוז פנג’אב, הרחק מאזורי הגבול הצפוניים ואזורי השפעה של קבוצות קיצוניות כמו הטליבאן. מתקנים אלה מוגנים בכבדות על ידי עד 10,000 אנשי צבא ומודיעין פקיסטניים, כאשר מערכות הגנה אווירית מופעלות ו”השלישייה הגרעינית” (טילים בליסטיים, מטוסים ונשק גרעיני ימי) עוברת מודרניזציה.

בהקשר זה, ישראל והודו מודאגות מהאפשרות של העברת טכנולוגיה גרעינית פקיסטנית למדינות שכנות, או מהאפשרות של שימוש בנשק גרעיני טקטי במקרה של מתקפה קונבנציונלית, במיוחד מצד הודו. החששות הישראליים גוברים מהאפשרות של פגיעה או השמדת מתקני גרעין פקיסטניים, מה שגורם לישראל, על פי הצהרות מפורשות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאיים בפומבי על אפשרויות צבאיות נגד פקיסטן.

תגובת פקיסטן הגיעה במהירות, על ידי דובר צבא, שאישר כי כוחות פקיסטנים נמצאים בכוננות מרבית וכי “האצבע על ההדק” אם ישראל תנסה להתקרב למתקנים גרעיניים או לתוכניות טילים בליסטיים, כגון טילי Hatf-5, Ghauri ו-Shaheen מדורות שונים, הנחשבים טילים בליסטיים בין-יבשתיים.

אבל האתגר הגדול ביותר שעומד בפני פקיסטן כיום אינו רק איומים חיצוניים, אלא גם תנאים פנימיים קשים, ובמיוחד כלכליים. נתונים מצביעים על כך שאחד מכל ארבעה פקיסטנים חי מתחת לקו העוני, דבר המהווה איום ביטחוני ממשי, שכן העוני עלול להיות מנוצל על ידי קבוצות קיצוניות או בדלניות, מה שעלול להוביל לחדירות פנימיות המאיימות על הביטחון הלאומי ואף עלולות לסכן את תוכנית הגרעין עצמה, כפי שקרה לאחרונה באיראן.

בנוסף, יחסי פקיסטן עם ארצות הברית היו נתונים לתנודות מתמידות. לאחר תקופות של שותפות קרובה, כמו ב-1979, היחסים חוו ירידה חדה בשנות ה-90 ולאחר מכן השתנו בהתאם לאינטרסים האמריקאים. כיום, נראה כי וושינגטון מתמקדת בחיזוק יחסיה עם הודו לנוכח ההשפעה הסינית, שמשמעותה ירידה בעניין האמריקאי בתפקידה הגיאופוליטי של פקיסטן.

בהקשר זה, יש צורך בתפקיד דיפלומטי יעיל של פקיסטן כדי לכייל מחדש את הבריתות החיצוניות, ולספק כיסוי פוליטי לתוכנית הגרעין. כיסוי זה יכול לבוא באמצעות יחסים אסטרטגיים עם טורקיה, שיתוף פעולה אזורי רחב יותר בדרום אסיה, או שותפות קרובה יותר עם סין.

כמו כן ראוי לציין כי היחסים בין פקיסטן לאיראן חווים כיום מידה מסוימת של חמימות, למרות היסטוריה של קור ותנודות. תחת השאה מוחמד רזא פהלווי, איראן הייתה המדינה הראשונה שהכירה רשמית בפקיסטן לאחר עצמאותה ב-1947, ושתי המדינות ניהלו לאחר מכן שיתוף פעולה ביטחוני נגד קבוצות בדלניות בבלוג’יסטן. נראה כי איומים ישראליים כיום עשויים לדחוף את שתי המדינות לקראת התקרבות פרגמטית חדשה, במיוחד לאור מאמצי הימין הקיצוני הישראלי לפגוע בתוכניות הגרעין האסלאמיות באזור.

בסופו של דבר, פקיסטן ניצבת בצומת דרכים קריטי. עליה לאזן בין שמירה על מוכנותה הצבאית הגרעינית, ביצור החזית הפנימית שלה, ובניית רשת של בריתות דיפלומטיות חכמות שיגנו על תוכניתה הגרעינית מפני לחץ, חדירות והתערבות חיצוניים, במיוחד לאור סביבה בינלאומית המשתנה במהירות וסכסוך אזורי המתרחב מדי יום.

קרדיט: ערביכ דפנס      קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות