עיון  בסוגיות ממלחמת יום הכיפורים – אמצעים מיוחדים ו”ידיעות זהב”

הקדמה

מלחמת יום הכיפורים שרטה את נשמת העם היושב בציון, ופצעיה טרם הגלידו. עד עתה נכתבו על אודות מלחמה כאובה זו למעלה מ־500 ספרים וסביר להניח שהקולמוסים לא יִיבשו וספרים נוספים יצאו לאור בעתיד. לפני חודשים מספר יצא לאור הספר “ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים”. הספר נערך בידי ד”ר מיכאל ברונשטיין ובכתיבתו השתתפו 18 כותבים, הן משורות האקדמיה, והן לוחמים ומפקדים בצה”ל. למען הגילוי הנאות – גם אני נמנה על הכותבים.

המחברים מנסים לבחון מחדש “אמיתות” שונות שהתקבעו בציבוריות הישראלית. בסדרת מאמרים שיפורסמו באתר זה, אדלה מהספר כמה פרשיות וסוגיות במלחמה במטרה לעורר את הדיון הציבורי, ולעודד את הציבור שלא יסתפק בדוגמיות ויקרא את הספר כולו. בגיליון 52 בביטאון “שריון” היוצא לאור על ידי עמותת יד לשריון, נכתבה ביקורת על הספר ובין היתר נכתב בה: …” זהו ספר “למיטיבי לכת” בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, ואלה מבין הקוראים שיש להם תמונה כוללת כלשהי על המלחמה יצאו נשכרים מספר זה”. הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים וכן ניתן להשיגו אצל החתום מטה.

מבוא לפרק

רבים מחוקרי העיתים נוטים לפשט דברים מורכבים, כמו הצלחה וכישלון במלחמה, על ידי ההצבעה על כמה אשמים שאותם יש לצלוב בכיכר העיר ובכך יבוא לציון גואל. אחד הנושאים החביבים על ההולכים בדרך פשטנית זו, הוא להצביע על אי־הפעלת האמצעים המיוחדים כגורם מרכזי בכישלון אמ”ן באי־מתן התרעה למלחמה.

הפסקה שלהלן העוסקת בעניין “האמצעים המיוחדים”, לקוחה מתוך מאמר רחב יריעה המנתח את עבודת הארגון ששמו מודיעין, ואת הסיבות שהביאו ארגון זה לכשל של אי־מתן ההתרעה. הפסקה מנתחת את מקומם של ה”אמצעים המיוחדים” במארג הכללי של עבודת המודיעין ומעלה ספקות באשר לתרומתם בנושא ההתרעה לו היו מופעלים זמן ממושך יותר לפני המלחמה.

אמצעים מיוחדים ו”ידיעות זהב” (פסקה מתוך מאמר “הקרב המודיעיני של צה”ל” מאת ד”ר מיכאל ברונשטיין עמ’ 140–142)

בפולמוס על “מחדל ההתרעה” מוזכרים “אמצעים מיוחדים” לאיסוף – מקור מידע מהחשובים שניתן לדמיין, שראו בהם “תעודת הביטוח של המדינה”, או בעגה הצברית, הצינית במקצת: “השלייקעס של המדינה” – לאמור, בזכותם לא ניתפס “עם המכנסיים למטה”. כנגד אלי זעירא נטען שלא הפעילם, אך לממונים עליו נתן להבין שהופעלו, ולא הניבו התרעה. זעירא ענה על כך שהאמצעים פעלו מספר שעות ולא התקבל מהם מידע התרעתי. כמובן, יש להתחיל בעובדות.

מבלי לפגוע בסודיות, אפשר לחשוב על המודל הבא: לסאדאת היה ערוץ קשר מיוחד לכוחותיו, הפרוסים על התעלה; המצרים חשבו שהערוץ מאובטח לחלוטין והריצו עליו אינפורמציה קריטית. אלא שסיירת מטכ”ל התקינה מכשיר מתוחכם, מפיתוח המוח הישראלי הפורה. המכשיר קלט את השיחות מאותו ערוץ, והעבירן לישראל. אמנם, פעולתו של המכשיר עשויה הייתה להסגירו, ואי-לכך הוחלט להפעיל את “האמצעים המיוחדים” רק במקרים קיצוניים. החלטה על הפעלתם הייתה באחריות ראש אמ”ן, וביצועהּ באחריות יואל בן-פורת, שפיקד על כל ההאזנה. האמצעים המיוחדים הופעלו (ולא התגלו) באפריל-מאי, בצל איום של המלחמה; שנית הופעלו האמצעים בליל 5-4 באוקטובר. לצורך זה הוגדרה עבודתם כ”ניסוי כלים”. הם הופעלו בשעה 22:00, ובשעה 6 היה צריך לסוגרם. מכאן שהאמצעים פעלו כשמונה שעות. בדיון, שהתחיל בשעה 08:25, דיווח ראש אמ”ן, כי האמצעים לא הניבו מידע התרעתי – וזו הייתה אמת. יש טענה, כי מסיבות טכניות בפועל נסגרו האמצעים רק בשעה 11. ייתכן שזעירא לא ידע על כך, אך גם עם “תוספת” של 5 שעות לא הניבו האמצעים התרעה. אם-כן, לגופו של עניין זעירא דיווח אמת. נסיבות הפעלת האמצעים המיוחדים די מעורפלות. נראה כי תפקיד חשוב היה לשני קצינים בכירים: יואל בן-פורת, מפקד מערך ההאזנה, ומנחם דיגלי, מפקד מחלקת האיסוף. קצינים יותר זוטרים פעלו דרכם, ונראה שב-4-3 באוקטובר היו לפחות 4 מקרים[B], שבהם “לחצו” על זעירא לפתוח את האמצעים. כאמור, לקראת לילה 5-4 באוקטובר ניתן אישור ל”ניסוי כלים”.

מי שיצליח להתנתק מחיפוש-אשמים, יעמוד מול השאלה הגדולה והמרכזית: מדוע האמצעים בפעולתם במשך 11 שעות, כיממה לפני המלחמה, לא הניבו התרעה? האם היה פגם בקונצפציה הבסיסית? יש לדעת, כי במהלך המלחמה האמצעים פעלו – אך התקבל מהם רק “מידע משני”[1]+[A]. המסקנה: המצרים לא הריצו בקו מידע חשוב באמת. הסיבה הפשוטה לכך ביטחון השדה; אך אפשר לחשוב גם על סיבות אחרות.

המרחק בין קהיר לתעלה הוא כ-120 ק”מ, או שעתיים נסיעה. בהחלט אפשר להעביר את המידע הרגיש על ידי שליחים, וזאת הדרך המאובטחת ביותר. קצינים מצריים בכירים, שנשבו במלחמה, סיפרו, כי לקראת התרגיל חולקו להם מעטפות חתומות ובהן פקודות; במהלך התרגיל העבירו בקשר רק הוראות לפתיחת מעטפה זו או אחרת – גם זו שיטה מאובטחת. בשיטה דומה נהג הצבא האדום ב-1941, והשיטה כשלה לחלוטין, כי הפקודות המוכנות מראש לא תאמו את המציאות, שהשתנתה בקצב מסחרר. אבל התרגיל המצרי התנהל לפי תכנית מפורטת ובלי הפתעות גדולות. לכן, השיטה עבדה, ונטרלה את היכולת ההתרעתית של האמצעים המיוחדים. עם זאת ברור שבמלחמה לא הסתמכו על מעטפות ולא על דואר שליחים.

כאן בא ההסבר השני. כבר סופר, שהמצרים הכינו מרכזי שליטה חלופיים, ואף הפעילו אותם תוך כדי “תרגיל”. המודיעין הישראלי היה מודע למהלך רק חלקית, ומשמעותו לא הובנה. סביר להניח שעבור המפקדות החלופיות הוכנו גם ערוצי קשר חלופיים, והאמצעים המיוחדים לא יירטו אותם. אגב, המפקדות הישנות לא נעזבו לגמרי, אלא שימשו למשימות-משנה, ובהתאם לכך היה המידע, שיצא מהן או שנכנס אליהן.

ניתן לומר, שמדובר בתקלה: אצלנו לא חשבו על שליחים, על מעטפות ו/או על הערוצים חלופיים. אבל לדעתנו, הייתה כאן טעות קונצפטואלית עמוקה יותר. כבר הסברנו, שהוחלט להפעיל את אמצעים מיוחדים רק “לפרקים”, ובכך מראש “ויתרו” על ממד נוסף של המידע – אותו ה”טראפיק”, ששאל עליו דיין. נשארה האפשרות (והתקווה) ליירט את “ידיעת הזהב”, כלומר, את מידע קריטי. אבל מידע קריטי לא בהכרח עובר ברצף, והכול נעשה תלוי-מזל. בפועל, הופעלו האמצעים המיוחדים בשעות הלילה (בין שעות 22:00 ל-6:00), ואפשר להניח, שבשעות לילה ה”טראפיק” יהיה נמוך יחסית, והסבירות לצוד “ידיעת זהב” תהיה נמוכה עוד יותר. נראה אפוא, שהגזמנו בערך ההתרעתי של האמצעים המיוחדים. מקומם הטבעי היה דווקא במהלך המלחמה.

עוד הערות להשלמת הנושא. זעירא היה קשור אישית לפרויקט ה”אמצעים המיוחדים”, ואולי משום כך היה לו עניין מיוחד בשמירתם (אי-הפעלתם). ועוד: המצרים גילו את האמצעים במקרה, ורק אחרי המלחמה, אך כחודשיים לפניה גילו מכשיר דומה.

שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים התפתחו פולמוסים בקשר אליה, וביניהם גם הפולמוס המודיעיני-התרעתי. אין חולקים על כך שאכן היה המחדל, שזעירא ושלֵו תרמו לו; הם גם שילמו מחיר אישי. מעבר לכך הוצא העניין מפרופורציה נכונה, ובכך, במתכוון או שלא במתכוון, הומעט ועומעם חלקו של המחדל האג”מי, שהיה משמעותי יותר, זאת לפחות דעתנו[2]. אמנם הציבור חושב אחרת, במידה ניכרת בזכות נרטיב, שעיצב פרופ’ אורי בר-יוסף בספרו “הצופה שנרדם” והתקבל כהסבר אולטימטיבי לכישלון[3]. בין היתר, מדגיש הספר את אי-הפעלת האמצעים המיוחדים, ובעקיפין קשר את העניין לתזה של הסוכן הכפול. הקשר הוא כדלקמן: המסמכים אינם מאשרים את ההשערה, שגולדה הייתה תלויה בידיעות מסוכן הצמרת, ואם היא לא נשענה על הסוכן, אזי נשענה על האמצעים המיוחדים. המבנה הלוגי הזה רעוע מעיקרו, אין לו ביסוס בעובדות, אך יש לו  צורה של הוכחה, הוא קליט, ונקלט בדומה להרבה תזות של בר-יוסף – בהן גם נכונות.

עתה נפנה לספר עצמו, רק נזכיר שהוא נכתב לפני הופעת התזה של הסוכן הכפול (“הכפלת הסוכן”). נעבור ישירות לאירוע המרכזי ב-5 באוקטובר. את תוכן הדיווח של זעירא הבאנו לעיל. עתה נביא את פרשנות בר-יוסף: “הם [דיין, גולדה, אלעזר ואחרים] לא ידעו שהאמצעים לא הניבו אינדיקציות, לא בגלל שאינדיקציות האלה לא היו, אלא מכיוון שלא הופעלו”[4]. כנגד המעשה הרע (אי-הפעלה ודיווח שקרי) של זעירא עומד “מעשה טוב”: “כאשר רמ”ח המחקר (אריה שלֵו) דרש את הפעלת (האמצעים) – הוא (אלי זעירא) סירב גם לו”. אנו יודעים שזעירא לא “סירב”, אך עמדת שלֵו מתמיהה. הוא תמך ב”סבירות נמוכה” מתחילת המהלך ועד סופו, כפי שעולה מפרשת הלקט האדום של אילן תהילה. ייתכן ששינה את דעתו פעמיים, אך יותר סביר בעינינו הסבר אחר: שלֵו לא בא לזעירא לבדו, אלא בתוך “קבוצת הקצינים הבכירים”. מישהו אחר “לחץ על זעירא”, וייתכן שגם היה מסמך כתוב[5]. זאת השערתנו על דרך ההיגיון, אבל ברור לנו שהסיפור של האמצעים המיוחדים” רחוק מלהיות “תם ונשלם”.

הערות:

הד”ר מיכאל בורנשטיין:

[1] – לכאורה מצטרפים “האמצעים המיוחדים” ל”גשר הגלילים” בתור פיתוח טכנולוגי מדהים לכשעצמו, אך בעל תועלת לא גבוהה. אכן יש לשניהם קו משותף של “פטישיזם טכנולוגי”, אך אנו מעדיפים לדון את כל מקרה לגופו. יש להדגיש, שעדיין אין פרטים על הפעלת האמצעים באפריל-מאי. משום כך אין “נקודת ייחוס” להפעלתם באוקטובר; וזה חיסרון גדול מאוד בכל מחקר רציני.

[2] – ישראל גלילי אמר לועדת אגרנט שביטחונו האישי הושתת על הבטחת אמ”ן לתת התראה בת 48 שעות, ועל הבטחת הדרג הצבאי להביס את האויב בשדה הקרב, בכל מקרה.

[3] – מבחינתנו, הספר הנו יותר מדי “אנטי-זעירא”, ומרוכז בתפר בין צמרת אמ”ן לצמרת המדינית ולצמרת הצבאית. בכך החמיץ את רוחב התיאור ביחס לתפקוד אמ”ן כמערכת רחבה וענפה.

[4] – למעלה הוכחנו שהטענות האלה לא ממש מדויקות ויותר קרובות למניפולציות.

[5] – במהלך כתיבת המאמר ראיינתי את משה נוימן, קצין אמ”ן במיל’. שאל אותי משה נוימן: מה הוא נשקו של קצין אמ”ן? עניתי: השכל. אבל לנוימן הפתיעני: לא! העט והנייר. אתה משפיע רק אם אתה כותב מסמך. אחרי ששקלתי את העניין, אני סבור שהוא צודק.

 הערות אלי דקל:

[A] כיום מתברר שה”תנובות המודיעיניות” מאמצעי זה – גם משהופעל, היו מעטות. אמ”ן, גם בעזרת ה”אמצעים המיוחדים” התקשה מאוד לפתור במהלך המלחמה שאלות מהותיות כגון: מבנה הכוח הצולח (פירוק חלק ניכר מעתודות השריון המצריות וצירופן לכוח הצולח), מתי, כמה ואילו טנקים חצו את התעלה, ומהי תוכנית הפעולה של האויב המצרי (תוכנית הפעולה המצומצמת – ה”צריחים הגבוהים”). לכן אני מסכים עם מחבר המאמר שהציפיות “מקונץ פטנט” זה היו מוגזמות ונבעו מחוסר היכרות עם הצבא המצרי, ואופן פעולתו.

[B] מריאיון שקיימתי עם קצין החפץ להישאר בעילום שם, עולה כי ב־2–4 באוקטובר הגיעה לראש אמ”ן בקשה מקצין זוטר, להפעיל את ה”אמצעים המיוחדים”. ראש אמ”ן, אלי זעירא, לאחר ששמע מפי הקצין הזוטר את טיעוניו לבקשה, נועץ עם ראש מחלקת האיסוף, אל”ם מנחם דיגלי, ועם ראש מחלקת המחקר אריה שלֵו, ושניהם המליצו שלא להפעיל את האמצעים. בעקבות המלצתם, סירב ראש אמ”ן להפעיל את האמצעים במועד זה. מסיפור זה, שאני מאמין בנכונותו, עולה כי הצבע השחור שבו נצבע ראש אמ”ן, כקצין יהיר שאינו מקשיב לדעת פקודיו וכופה על המערכת את דעתו, אינו מדויק בלשון המעטה. לראיה, ראש אמ”ן מוכן להקשיב קשב רב לטיעוני הקצין הזוטר, וכדי לקבל החלטה הוא אף נועץ בעוזריו לתחום איסוף ומחקר ושניהם גם יחד דוחים בעת ההיא את הבקשה.

איני רואה עצמי כסנֵגורו של ראש אמ”ן, אבל המחשבה שבסילוקו מהתפקיד יגיע המזור לחוליי אמ”ן היא מחשבת שווא. אמ”ן לא ביצע אחר מלחמת יום הכיפורים בדק בית רציני, אלא רק תיקונים קוסמטיים. לכן, כשלים שהיו במלחמת יום הכיפורים חזרו ונשנו גם במלחמות שלאחר מכן.

קרדיט:  ד”ר מיכאל ברונשטיין וסא”ל (בדימוס) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב.