היום לפני 53 שנה הוצא המרגל הישראלי בדמשק להורג בתלייה.יהי זכרו ברוך

היום לפני 53 שנה, ב- 18 במאי 1965 ,  ט”ז באייר ה’תשכ”ה , הוצא המרגל הישראל בסוריה-אלי כהן,להורג בתלייה בכיכר המרכזית של הבירה דמשק.

וכך מתואר אלי כהן ופעלו בוויקיפדיה:

אלי כהן נודע כאחד מגדולי המרגלים של ישראל. לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים אמר: “מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים”.

אלי כהן נולד לשאול וסופיה כהן באלכסנדריה שבמצרים. אביו, שאול, הגיע למצרים בהיותו בן שבע, מחלב שבסוריה. אלי כהן למד בבית ספר התיכון היהודי ע”ש הרמב”ם בעיר ולאחר מכן התקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטת אלכסנדריה. בשנת 1944 הצטרף לתנועה הציונית ולבנייה החופשית.^[2] ב-1957 עלה לישראל והתגורר בבת ים. הוא התפרנס כמתרגם עיתונות ערבית באמ”ן ולאחר מכן בהנהלת חשבונות ב”משביר המרכזי”, וב-31 באוגוסט1959 נשא לאשה את נדיה, עולה מעיראק, אחותו של סמי מיכאל. אחיו הצעיר מוריס כהן (1927 – 2006), עבד במוסד בקריפטוגרפיה.

מגעיו עם המודיעין הישראלי החלו כבר ב-1954 באופן אקראי ולא מודע כאשר שכר בשמו דירה במצרים אשר שימשה את חברי חוליית “העסק הביש“. כהן נחקר על ידי המצרים כחלק מחקירת החולייה אולם נוקה מחשד של ריגול כנגד מצרים.

לאחר עלייתו ארצה, גויס ליחידה 188 במאי 1960, היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה”ל, והוכשר כמרגל. ב-1961 נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי, בשם כאמל אמין ת’אבת (בערבית: كامل أمين ثابت). כהן התערה בקהילה הערבית המקומית והתיידד עם כמה דמויות בולטות ומקושרות מבין יוצאי סוריה במקום.

בינואר 1962 עבר לדמשק בדמות של בן סוריה השב למולדתו לאחר שנים ארוכות בניכר, ושכר דירה בסמוך למטכ”ל הסורי על מנת לנטר את פעילותו ביתר קלות. ממסמכי מודיעין אמריקאים עולה כי האדם שליווה אותו לדמשק היה סורי בשם מאג’ד שיח’ אל ארד, ששימש מקור וקיבל שכר מהמודיעין האמריקאי.^{[דרוש מקור]} כאמל אמין ת’אבת בנה לו שם של איש עסקים נדיב ופטריוט לאומני, והתיידד עם אנשי צבא ועם אישים בכירים מהצמרת הסורית, שאיתם טייל ברחביסוריה. באמצעות קשרים אלה אסף אלי כהן מידע רב, על-פי הנחיות מפעיליו במודיעין הישראלי, ובהם יוסף יריב,^[3]אודות הצבא הסורי וההנהגה הסורית והקשרים של סוריה לארגוני החבלה הפלסטינים. אחת לחצי שנה יצא לנסיעת עסקים לאירופה, שאפשרה לו להפגש עם מפעיליו ולהגיע לישראל לביקור אצל משפחתו בבת ים.

בשנת 1964 הועבר הפיקוח על פעילותו של אלי כהן מאגף המודיעין ל”מוסד“, כחלק מארגון מחדש בזרועות המודיעין.

באותו הזמן תוכניותיה של סוריה נגד ישראל היו חבלה במוביל הארצי, הקמת אש”ף וחימוש צבאי. אלי כהן, שראה את הסכנה המידית שבחבלה במוביל הארצי, העביר לשירותי הביטחון את המידע על המקומות המתוכננים לחבלה. מאוחר יותר, סוריה ניסתה להוציא לפועל תוכנית להטיית מי מקורות הירדן באזור הבניאס. כהן תרם מודיעין חשוב גם כאן. בעקבות תקרית, בנובמבר 1964, שבה סוריה ירתה על חקלאים שעיבדו קרקע בשטח המפורז, על יד קיבוץ דן, ישראל הגיבה בירי מדויק על התעלות בתוואי ההטיה ועל צמ”ה שבצע את העבודות על-פי נקודות ציון שכהן מסר. ישראל השתמשה גם בחיל האוויר בלי חשש מהתנגשות עם חיל האוויר הסורי, הודות למידע שכהן העביר על קשיי קליטת מטוסי המיג 21 החדשים בסוריה.

עד כה לא פרסמה ישראל פרטים על נסיבות לכידתו. על-פי אחד הסיפורים שאין להם מקור, הסורים, שאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נהרסו זמן קצר אחרי שליחתם, הבינו שיש מרגל שמעביר מידע.

בראשית ינואר 1965 הגיע לנמל לטקיה מטען של מכשירי קשר סובייטיים חדישים, אשר נועדו להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. ב-7 בינואר 1965 נערכה ההחלפה. לשם ביצוע ההחלפה ובדיקת יעילותו של הציוד החדיש, הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי לעשרים וארבע שעות. אלי כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו למפעיליו במשך עשרים וארבע השעות הנ”ל, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו. כאשר כוחות הצבא פרצו אל ביתו, אלי כהן נתפס כשהוא משדר, ולא גילה כל התנגדות למעצר. גרסה זו בעייתית, שכן דממת האלחוט שהוטלה על מערכות הקשר של הצבא הסורי לא חייבה איש מכל אנשי השגרירויות הזרות שהמשיכו לשדר לארצותיהם. יתרה מזאת השידורים בוצעו בתדרים שונים וגם התדרים שבהם שידר אלי כהן לא חפפו כלל את תדרי השידור של הצבא הסורי.^{[דרוש מקור]}

מעדויות של ראש המודיעין הסורי אחמד סוידאני ושל קצין מודיעין שפרץ לדירה עולה כי אלי כהן לא שידר בעת שנלכד. מניתוח עדותם עולה כי כהן נלכד בעת ששכב במיטתו והאזין לשידורי רדיו. מעדות קצין המודיעין עולה כי זמן הפריצה לדירה נקבע מצורך מבצעי. “חששנו שכהן יתאבד כשנפרוץ לדירה… ראינו שכהן הולך לישון מאוחר לקראת בוקר… ולכן תכננו את שעת הפריצה לשעה 08:00 זמן שהוא שוהה במיטתו. שלושה אנשים פרצו את הדלת והרביעי (המתאבד) רץ במהירות לחדר השינה במטרה להישכב עליו גם במחיר חייו.” מעדות הקצין עולה כי לאחר שנתפס במיטתו הם בודדו אותו והחלו לחפש בדירה. בתחילה הם מצאו את לבנות החבלה שהוסתרו בתוך חפיסות סבון יארדלי. הקצין מוסיף כי “לאחר מכן ביצענו חיפוש מדוקדק בדירה ומצאנו את מכשירי השידור והקליטה”.

ב-24 בינואר הודיעה סוריה רשמית על המעצר. כהן עונה קשות במהלך חקירתו במשך ארבעה שבועות. משפטו נפתח ב-22 בפברואר 1965 בבניין המטה הכללי הסורי ונערך בדלתיים סגורות. אף פרקליט או עיתונאי לא הורשה להשתתף בישיבת בית המשפט. מדינת ישראל עשתה מאמצים גדולים להציל את חייו ולשחררו. נשלחו מספר מתווכים לדמשק שהציעו הצעות שונות ובהן כסף, ידיעות על האופוזיציה החתרנית, תרופות ואף ציוד אזרחי רב, אך הסורים סירבו לכל ההצעות.

מכיוון שכהן היה מקורב אישית לצמרת השלטון, האופוזיציה בסוריה תמכה בעריכת משפט פומבי, על פי הכללים, עם ייצוג של עורך הדין שנשלח לייצגו מצרפת, כדי לחשוף את מעללי צמרת השלטון ושחיתותו. לכן המשטר דאג לכך שהמשפט יהיה סגור, ורק חלקים בודדים (וערוכים) ממנו יוצגו בטלוויזיה, ובין השופטים יהיו ידידיו לשעבר. בנוסף, אף במשפט הסגור, הוא לא הואשם בגין הריגול. האישום המרכזי נגדו היה עבירה מגוחכת, על כך שבסיוריו על הגבול עם בכירי הצבא (שהציגו לו את הביצורים והנשק) הוא נכנס לתחום שאסור לאזרחים לעבור אותו. התחום סומן בשלט, הניצב עד היום סמוך ליישוב הנושא את שמו, אליעד, ובו כתוב: “אין מעבר לאזרחים דרומה מקו זה. העובר צפוי לעונש מוות”.

כארבעה חודשים לאחר שנלכד כהן, ב-18 במאי ,1965 בשעה 02:00 לפנות בוקר, נעה שיירה צבאית קטנה ברחובות דמשק. לאחר נסיעה קצרה עצרה השיירה בתחנת המשטרה מול כיכר אל-מרג’ה שבלב העיר, ולמקום הובהלו קצינים רבים, כולל אלה שכיהנו כשופטים בבית המשפט הצבאי שדן את כהן למוות, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר ביותר שנלכד בסוריה. הרב ניסים אנדיבו-כהן, הרב הראשי של קהילת יהודי דמשק, התפלל איתו את התפילות המקובלות במעמד זה. מאוחר יותר העיד הרב כי פגש אדם שבור, ועם זאת אדם נחוש שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו.

לאחר מכן הובל כהן למרכז כיכר מרג’ה, שבה המתין לו אבו סלימאן, התליין הראשי של סוריה, אשר תלה אותו.

במכתב שכתב לאשתו זמן קצר לפני הוצאתו להורג כתב:

“נאדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו… יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נאדיה יקירתי, אנא התחתני עם איש אחר שיהיה אבא לילדים שלנו, לפי רצונך. אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שקרה, אלא הביטי לעתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי” (תרגום המכתב, במקורו בשפה הערבית, נמסר לידי הרב שביקר אותו בכלא)

כהן השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

עד עצם היום הזה, נחשב כהן לאחד המרגלים הגדולים של ישראל, על אף העובדה שנתפס במהלך מילוי תפקידו. בהקשר זה, יש הטוענים^{[דרוש מקור]} שכהן סיפק מידע ששיפר את המודיעין וההיערכות למלחמה בצה”ל בצורה משמעותית ואף תרם לכך שמדינת ישראל הייתה ערוכה ומוכנה למלחמת ששת הימים ובעיקר למערכה עם סוריהשהביאה לכיבוש רמת הגולן.

אלי כהן נקבר בדמשק, ועד היום לא נענו הסורים לבקשה לאפשר הבאתו לקבורה בישראל. לאחר מותו הועלה מדרגת רב סרן לדרגת סגן אלוף.

בני משפחתו וגורמים נוספים טענו כי חשיפתו נבעה ממחדל של המוסד. הם סברו כי מפעיליו סיכנו את כהן לשווא, כאשר דרשו ממנו לשדר בכל יום ולפעמים פעמיים ביום ולדווח על הנעשה בפרלמנט הסורי, דברים שלא היו בעלי חשיבות. אשתו נדיה טענה כי הגיחה האחרונה שלו לסוריה הייתה מיותרת, הואיל וכהן מיצה את יכולתו המודיעינית, והסיכוי שייחשף הפך לגבוה מאוד. לאחיו, אפרים כהן, היו טענות על כך שהמשפחה לא קיבלה מידע אמין מגורמי המודיעין בארץ, ובזמן שהגורמים הישראליים שידרו אופטימיות ודיברו על כך שהוא יחזור, קול דמשק הודיע על תלייתו. ב-18 במאי 2015, חמישים שנה לאחר שנתלה, הודה ראש “המוסד”, תמיר פרדו, כי “בדיעבד, ברור שחזרתו האחרונה של אלי לסוריה הייתה טעות”.^[4]

במאי 2007 טען מונזר מוסלי, ראש לשכתו של נשיא סוריה באותה תקופה, כי כהן נקבר ברובע אל-מזה בדמשק, אך לא ניתן לאתר את קברו כיוון שנבנו עליו מאז בניינים ורחובות. בנוסף, ניסה מוסלי להמעיט בחשיבות תרומתו וטען כי המידע שהעביר כהן היה מידע כללי ולא משמעותי.^[5]

ב-30 במאי 2010, שודרה לראשונה בגלי צה”ל הקלטה מרדיו דמשק, שבה נשמע כהן. ההקלטה בוצעה ב-2 בדצמבר1962, כשנה לאחר נחיתתו של כהן בסוריה. המראיין, שאירח את כהן, הציג אותו בשמו הבדוי – כאמל אמין ת’אבת, איש עסקים סורי שחזר למולדת אחרי שנים רבות בדרום אמריקה.

באוקטובר 2011, ביקר בישראל פעיל כורדי מעיראק שישב בכלא בסוריה, שסיפר כי ראה על קירות תאו מילים בעברית ובערבית שחרט כהן, ככל הנראה בטרם הוצא להורג: “אני לא מצטער על מה שעשיתי. אם יש בי צער זה על מה שלא עשיתי ולא יכולתי לעשות. לעיתים אדם נכשל בגלל חברים שהכשילו אותו”.

מצבה לזכרו של אלי כהן הוצבה בגן הנעדרים בבית הקברות הצבאי הלאומי בהר הרצל בירושלים.

תולדות חייו מונצחים במוזיאון הריגול הבינלאומי בוושינגטון הבירהבארצות הברית.

על שמו של אלי כהן נקרא היישוב אליעד ברמת הגולן ורחובות רבים בערי ישראל, בין השאר בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בהרצליה, ברמת השרון, באשקלון ומקומות נוספים. ושם הרחוב שהוא עצמו התגורר בו שונה גם הוא לזכרו, בעיר בת ים. ב-8 בדצמבר 1966 שונה שם שכונת עזרה וביצרון בראשון לציון ל”רמת אליהו” על שם אלי כהן, ובשנת 1995 שונה השם ל”נווה אליהו”. בנוסף, נקראו על שמו בתי כנסת, גנים ציבוריים, בית ספר “נועם אליהו” בנתיבות ובית ספר בקריית מלאכי בו נחנך ב-2008 מוזיאון ומרכז למידה לזכרו. ב-2009 הודיעה עיריית בת ים, עיר מגוריו של אלי כהן, על הקמת מוזיאון לזכרו בעיר.^[7]

בהקפות לשמחת תורה בעיר צפת מושר פיוט לזכרו על פי הפיוט הישן (והציוני המחודש) ‘אל אל יבנה הגליל’.^[8][9]

בשנת 2001 הנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות מדליה ממלכתית לזכרו.^[10]

על חייו ומותו של אלי כהן נכתבו הספרים “בודד בדמשק” ו”אלי כהן – האיש שלנו בדמשק”. בשנת 1987 יצא הסרט “המרגל הישראלי בדמשק“, בהשתתפות ג’ון שיאה (שגילם את אלי כהן), אלי וולך, ששון גבאי ומיכל בת אדם.^[11]

הזמר ג’ו עמר הקליט שיר לזכרו.^[12]

בשנת 2007,הוקם מוזיאון על שם אלי כהן, בבית הספר הקרוי על שמו בקריית מלאכי. המוזיאון הוקם כמרכז למידה על חייו של אלי כהן ומסופרים כאן תולדות חייו בתמונות ובסרטון. בני משפחתו תרמו תמונות ומכתב ששלח לפני שנכנס לסוריה בפעם האחרונה.

ב-2010, במלאת 45 שנה להריגתו של אלי כהן, הוקם אתר אינטרנט ובו חומרים שונים ותיעוד על חייו ופועלו של אלי כהן.^[13] בינואר 2012 נחנכה בנצרת עלית, עירו של כהן, אנדרטה לזכרו. האנדרטה נתרמה על ידי תושב העיר, עמנואל נוריאל.^[14]

בשנת 2013 החל לפעול ברמת הגולן “שביל אלי כהן“, טיול באתרים שבהם ריגל כהן למען ישראל.^[15]

אחיו הצעיר של אלי כהן, מוריס כהן (1927 – דצמבר 2006) שהיה אף הוא איש “המוסד”, פעל כדי להנציח את זכרו של אחיו, תוך ציפייה להחזרת עצמותיו לקבורה בישראל, בקשה שנדחתה שוב ושוב על ידי סוריה.

על אף הנצחתו של כהן, טוענת משפחתו שלא נעשה די להבאתו לקבורה בישראל ולהנצחתו.