לפני שמגיבים ברשת “אתה אנטישמי!”  – עו”ד יפעה סגל

אתה אנטישמי! האם? מתי? איך?

בשנים האחרונות ישנה עלייה ברורה וחדה באנטישמיות בכל רחבי העולם המערבי. אין ספק שאנטישמיות כזו לא נוצרת יש מאין, גורמים רבים מזינים אותה ותורמים לה. בשביל לעצור את המגמה המטרידה הנ”ל, יש לנקוט בפעולות נחושות, להצביע עליה באשר היא מופיעה ולגנותה.

אך לצד עובדה ברורה זו, יש גם לפעול בזהירות, בכובד ראש ובחוכמה. לא כל אמירה היא אנטישמית בפני עצמה, ולא כל אדם המתבטא באופן המקדם אג’נדה אנטישמית הוא אנטישמי בעצמו. המציאות היא מורכבת ורבודה, וכך צריך להיות גם הטיפול בה.

ישנו חשש שמא קריאות ההאשמה באנטישמיות, אם יזעקו לכל עבר וללא אבחנה, יתפסו בציבור הרחב כ”זאב זאב” וכך יאבדו מכוחן ואמינותן. בנוסף, התנהלות כזו בכוחה לחזק דווקא את התנועה האנטישמית והאנטי-ישראלית המנסה לצבוע את כל המאבק כנגדה בצבעים פוליטיים ובטענות להשתקת ביקורת. הדברים כמובן אינם נכונים, אך יש להכירם ולקחתם בחשבון כך שהמאבק ינוהל בצורה חכמה ואסטרטגית להשגת מטרותיו החשובות.

מאמר זה מטרתו להעניק לקורא מעט רקע בכל הנוגע למאבק הנוכחי נגד האנטישמיות ובסופו המלצות בנוגע לכיצד, מתי ולמי מומלץ להגיב.

רקע

אנחנו היהודים התעוררנו לנושא הדה-לגיטימציה באיחור מסוים, עד שהתעשתנו כקולקטיב (חלקי), תפסנו את המתרחש כנגדנו והתחלנו לפעול, הרי שהנרטיב כבר תפס שורש במוחם וליבם של קבוצות רבות בעולם המערבי, כולל באקדמיה, בתקשורת, בממשל ובמוקדי השפעה נוספים.

אין ספק שיש לצפות מאדם לבדוק לעומק, בעצמו, וממקורות מגוונים, כל טענה לפני שהוא מגבש את דעתו לגביה. בוודאי בנושאים כל כך רגישים ומורכבים, ועל אחת כמה וכמה אם בכוונתו להפוך לאקטיביסט בנושא. לצערנו רב האנשים לא פועלים כך.
אין ספק שמעט חקר של ההיסטוריה, הרחוקה והקרובה, היה מביא אותם למסקנה שונה, או לפחות לספק משמעותי בנוגע לעמדתם האנטי-ישראלית. אין ספק שהכרת גלגוליה של האנטישמיות הייתה מגלה בפניהם עולם מוכר – תיאוריות קונספירציה דומות ותהליכים חברתיים ופוליטיים דומים. קשה להבין איך ניתן היה להגיע למסקנה שהנרטיב החדש הצובע את היהודי כאויבם של זכויות האדם הינו לא יותר מאשר גלגולה החדש של האנטישמיות, מותאם לרוח התקופה. הרי בכל תקופה הפילו על היהודי את האשמה והאחריות לחולה הרעה התורנית, שיוך ל”שטן” של הרגע. אם במובן הדתי או הגזעני וכן כלפי כל צרה כלכלית, בריאותית, מכת טבע,  מלחמה והרשימה נמשכת. אם כך מה שונה הפעם? האם יכול להיות שבמשך 2000 שנים של היסטוריה פעם אחר פעם הודבק ליהודים האשם התורן, ראי התקופה, אבל היום, הפעם זה שונה? עכשיו היהודים באמת אשמים, הם באמת גונבים, שודדים, מרעילים בארות ובאמת באמת מייצגים את מה שרע בעולם – הם נגד זכויות האדם. הם כבר לא נגד ישו, אלו היו שטויות. הם כבר לא נגד “הגזע שלנו”, זאת הייתה המצאה מרושעת. אבל הם כן אויביו של החלש, הגורם לאי הצדק ואי היציבות – זה כן.

הפרופגנדה האנטי יהודית של המאה ה-21 עובדת והיא סוחפת אחריה מגוון רחב מאוד של אנשים.
אך לא כולם פועלים מאותם מניעים, לא לכולם יש את אותו ידע ואת אותה כוונה ולא כולם פועלים באותו אופן. לכן, עלינו לפתח אסטרטגיית פעולה ותגובה שונה ומותאמת למקרים ונסיבות שונות. יש להיות חכם ולא בהכרח צודק.

במרוצת השנים ובמהלך עבודתי נחשפתי להרבה מאוד אנטישמיות. ההתעמתות עם העובדה שישנם כל כך הרבה אנשים שמרגישים שנאה ובוז כלפיי, אפילו מאחלים לי רע, הייתה תחילה בלתי נתפסת. ולא רק הכמות היא הבלתי נתפסת, אלא לרב גם הזהות. אנשים טובים לכאורה, שהקדישו את חייהם לעשיית טוב (על פי הבנתם), או כאלה שהמניעים שלהם, ככל שאני יכולה לזהות, הם באמת חיוביים ולא נובעים מתוך רוע, לוקחים לא פעם חלק במעגל השנאה ואף מהווים את המנוע החזק והאמין ביותר שלו.

לאנטישמיות יש שלושה מעגליי השתתפות.
אמחיש אותם דרך התייחסות לתנועה האנטי-ישראלית:
מעגל ראשון – מחוללי הנרטיב האנטי-ישראלי

כאן נמצאים כל אלה שממציאים את השקרים, את הנרטיב, את הסיסמאות, מזייפים נתונים, תמונות, סרטונים ועדויות. הם אלה שחשבו על נרטיב זכויות האדם, קשרו את ישראל בתודעה לאפרטהייד של דרום אפריקה ומאז הם רוכבים על הגל ללא הרף.

מעגל שני – משתפי הפעולה מרצון

זאת קבוצה של שונאים מכל מיני סוגים וגוונים, חלקם על רקע דתי, חלקם גזעני, חלקם לאומי. הם כל אלה שהאג’נדות האנטישמיות מתאימות להם, בין אם מסיבות כלכליות, פוליטיות, אישיות או אחרות.

הקבוצה מורכבת מאנשים ששמחו מאוד לקפוץ על העגלה של שנאת ישראל והיהודים. העובדות לא בהכרח ידועות להן, ואולי גם לא ממש מעניינות, אבל הם בהחלט פתוחים להאמין ולתמוך בכל נרטיב אנטישמי ולקחת חלק בהפצתו.

שתי הקבוצות הללו הן הכי מסוכנות, אלימות וקיצוניות, אך הן לא הכי חשובות. הקבוצה החשובה ביותר היא השלישית.

יתר הציבור במדינות הדמוקרטיות כיום, קרי הציבור שאינו נמנה עם שתי הקבוצות הראשונות, מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר בעיצוב מדיניות. בלעדיו אי אפשר להשפיע באופן אפקטיבי, והמאבק על התודעה, למעשה, הוא המאבק עליהם. הרי אין ספק שאם נשאר רק עם הנאצים והג’יהדיסטים – ננצח במלחמת התודעה.

מעגל שלישי – משתפי פעולה שלא מרצון

אנשי המעגל השלישי הם אותם אלה שכוונתם טובה, הם באמת רוצים לשרת מטרה חיובית. הם שומעים כבר שנים את הנרטיב האנטי- ישראלי, ממקורות שונים, חלקם נחשבים אמינים מאוד, כגון הניו יורק טיימס, מועצת זכויות האדם של האו”ם או אמנסטי אינטרנשיונל.

קחו את אמה ווטסון למשל, בן וג’ריס, או סתם סטודנט אמריקאי ממוצע שמצביע בעד החלטת BDS בקמפוס שלו – האם מדובר באנטישמיים אמיתיים?

ההבחנה הזו מאוד חשובה, אם כי לא במבחן התוצאה, כי למעשה חברי שלושת הקבוצות מקדמים את אותה תוצאה הרסנית שעושה דה-לגיטימציה ודהומניזציה למדינת ישראל ואזרחיה, כמו גם לכל אדם ברחבי העולם המעז להביע תמיכה בקיומה של המדינה היהודית. אבל ההבחנה חשובה ואפילו קריטית כאשר אנו מבקשים לפתח אסטרטגיה אפקטיבית במלחמה על התודעה.

ומדוע זה חשוב? כי אותו אדם השייך למעגל השלישי אינו רואה את עצמו כאנטישמי, הוא לא מובל מראיית עולם גזענית או אידיאולוגיה לאומית או דתית. הוא באמת ובתמים בטוח שהוא ב”צד של הטובים”, הוא ראה ושמע “מספיק”, וממגוון מקורות “אמינים” כדי להרגיש בטחון בצדקת דרכו. הוא נלחם בכיבוש, בגזל, באונס ובדיכוי. הוא מצדד בחלש, בנרמס ובנזקק.

אם נכנס רגע לנעליו, ולא חשוב מה דעתנו הצודקת על כך שהיה עליו לבדוק לעומק ובאובייקטיביות את הראיות, את עובדת הסטנדרט הכפול, או הפוליטיקה הצינית המניעה את הנרטיב האנטי-ישראלי. דמיינו לרגע את עצמכם כאדם מערבי ממוצע, כזה שאין לו קשר או ידע אישי על ישראל או ההיסטוריה היהודית. דמיינו שבמשך שנים רבות אתם שומעים ללא הרף, בערוצי התקשורת הכי משמעותיים, מהאקדמיים הכי מוערכים, מהסלבס הכי מוערצים, מכולם אתם שומעים רק על הכיבוש הישראלי הבלתי חוקי, על האלימות נגד הפלסטינים, גניבת האדמות, רצח הילדים והרעלת הבארות- מה הייתם חושבים?

רק אם נשים לרגע בצד את מה שאנחנו יודעים וחושבים ונכנס בכנות לנעליו נוכל בצורה חכמה יותר לתכנן את צעדינו ככה שתגובתנו לא תרחיק, תנכר או תגרום לו, או לאחרים המאזינים, לחשוב שמדובר בסתימת פיות. רק כך נוכל לפעול בצורה שיש לה סיכוי לקרב, לרכך ולאפשר פתיחה של ערוץ תקשורת אפקטיבי ובאמצעותו להסביר ולשכנע.

אנטישמי? אני? חלקם באמת שואלים. ולכן קל לשכנע אותם שזעקותינו בדבר מניעים אנטישמיים הם ניסיון להשתקת ביקורת – הקלף היהודי. מה אנחנו חושבים שההיסטוריה הנוראה שלנו מקנה לנו קלף חסינות לכל פשע אשר נבצע היום? מרתיח ככל שיהיה, כך משכנע אותם הנרטיב.

בבחינה של התנהגויות פסולות מכל הסוגים, בין אם במישורים אישיים, פוליטיים, עסקיים או אחרים, נמצא בדרך כלל כי שורש הסיבה, המניע שגרם לתוצאה הפוגענית הוא רשלנות, טיפשות, בורות, עצלנות או תמימות אבל רק לעיתים רחוקות זדון.

אז למי להגיב, איך ומתי?

את האנטישמיות החריפה, הבוטה, חסרת הבושה, הגזענית או הדתית קל לזהות וקל לנצח, לפחות במדינות מערביות. אדם שתוקף פיזית יהודי ברחוב, זה הצועק “היטלר היה צריך לסיים את העבודה” או “היהודים שולטים בעולם”, לגביהם אין ויכוח. התגובה שלנו למקרים כאלה צריכה להיות חזקה, אמוציונאלית, משפטית, דיפלומטית – כל האמצעים כשרים. אין אדם סביר באף מדינה מערבית שייצא נגדנו במקרים כאלה.

הבעיה מתחילה במקומות אחרים.

לא תמיד קל לזהות היכן עובר הגבול, אבל כדאי לאמץ מדיניות זהירה בעניין זה.

החברים במעגל השלישי ישתמשו בדרך כלל ברטוריקה של זכויות אדם, בהשמעת ביקורת נגד מדינת ישראל או הבעת תמיכה במאבק הפלסטיני. כמובן בדרך כלל על אירוע ממוצא, מנופח, או כזה לגביו לא היו חולמים להשמיע ביקורת אם היה מדובר בכל מדינה אחרת בעולם – אך כל זה כאמור אינו רלוונטי לזיהוי זהותו של הדובר באחת משלושת הקבוצות.

את המצבים האלה אני נוטה להקביל לניתוח של עבירה משפטית. ישנן עבירות שמצריכות כוונת תחילה, באחרות נדרשת רק רשלנות או עצימת עיניים. עבירות מסוימות אדם מבצע בעצמו, ולאחרות הוא רק מסייע.
לאנשי המעגל השלישי (אם אכן ניתן להם את ההנאה מספק) אי אפשר לשייך כוונת תחילה –  אין בכוונתם לפגוע ביהודים בשל היותם יהודים, לסייע להתפשטות האנטישמיות ולהכשיר את הקרקע להשפלת יהודים, גזילת זכויותיהם ואף התרת דמם. אך אין הדבר אומר שאינם מסייעים לפשעים מהסוג הזה, בין אם ברשלנות או בעצימת עיינים. גם אם בליבם אינם אנטישמים ואינם מודעים לאג’נדה האמיתית שהם תורמים בקידומה או לפוטנציאל הנזק הטמון במעשיהם.

הניתוח הזה חשוב משום שכאמור כינוי אדם אנטישמי במקרים בהם הוא בשום אופן לא רואה עצמו ככזה, וכמוהו גם כל חבריו ועדר מעריציו, עלול לגרום לנזק העולה על התועלת.

אז מה כן עושים במקרים של אמירות חמורות מצד אנשי המעגל השלישי?

אומנם צריך להכיר בעובדה שיש אנשים שכבר אי אפשר יהיה לשכנע, אבל לא כך הדבר לטעמי בנוגע למרבית  מאנשי המעגל השלישי. ברב המקרים שווה להשקיע את המאמץ על מנת לנסות ולגשר על פערי הידע שלהם, לתת להם להנות מהספק, להזמין אותם לנהל דיאלוג, להציע להם הסבר מנומק ולשכנע אותם.
הרי לנו ידוע שעמדתם האנטי-ישראלית, הלכה למעשה, לא תומכת במטרת העל שלהם לקידום שלום וזכויות אדם, ההיפך הוא הנכון. אם נתקוף אותם יתכן ונאבד את ההזדמנות להסביר להם למה, להם ולכל מי שעוקב אחרי השיח.

חשוב להבין שלפעמים התגובה שלנו מייצרת יותר תשומת לב מאשר ההתבטאות האנטישמית עצמה. לפעמם אנחנו מייצרים בטעות גלים של יח”צ שלילי העולים עשרות מונים על תשומת הלב שהייתה מקבל ההתבטאות אלמלא היינו מגיבים. צריך לבחור מתי להגיב, ולפעמים כדאי פשוט להניח לדברים.

למעשה הנרטיב הפלסטיני והאנטי-ישראלי עובד כי הוא יוצר אמפטיה והזדהות, בגלל זה הוא סוחף. לפעמים, ובעיקר במקרים ברורים של התבטאות אנטישמית, עלינו להגיב בחריפות, בכעס ובעלבון, תגובות כאלה יכולות לייצר אמפטיה, ולפעמים פשוט הרתעה. אבל חשוב להבין שמלבד במקרים בהם האנטישמיות ברורה, לפחות במצב הדברים הנוכחי, לא נוכל לגייס לצידנו מסה קריטית של אנשים שיסייעו לנו לקבע בתודעה את העוון הטמון באמירה אנטי-ישראלית מסוימת. לכן עלינו לפעול מהראש ולא מהבטן, צודקים ככל שנהיה.

תסבירו להם שאולי כוונתם טובה, אבל הם כלי שרת בידה של תנועה אנטישמית, שהם מסייעים להרחיב את גלי האלימות והאפליה, גם אם לא מתכוונים לכך. תזמינו אותם לשיח, הזדמנות ללמוד ולהכיר לעומק. תזהירו אותם בהשלכות של המעשים שלהם, שהם נוהגים ברשלנות, תסבירו להם על המוסר הכפול. הכלים בידנו רבים, רק יש להשתמש בהם בתחכום.

חשוב לזכור, האמת לצדנו ועל כן אם נצליח למצוא את הדרך להשמיע ולהמחיש אותה, הרי שנצליח להפוך את הקערה בחזרה על פיה.

קרדיט לתמונות: AJC

הכותבת היא עו”ד יפעה סגל – מומחית במשפט ודיפלומטיה בינלאומית, מייסדת הפורום המשפטי הבינלאומי, ולשעבר פעלה בארגון שורת הדין.