מה הרעש סביב המואזין?

מילה על המואזין, על מסורות, וכרגיל על הבדלים בין זרמי האסלאם
בעקבות התרבוטיפ של עידית בר, על המואזין, חשבתי לעשות מעט סדר, ולהכניס מעט שקט לנושא
שעושה הרבה רעש.
לפני שנדבר על המואזין, אתחיל בהקדמה קטנה, על מקור המסורות וההלכות באסלאם
מקור מסורות ודברים רבים באסלאם, מגיע מספרי החדית‘ (الحديث) הרבים, המהווים את הבסיס לארון
הספרים האסלאמי, ושניים בחשיבותם רק לקוראן.
בספרי החדית‘ נמצא את הסיפורים של הצחאבה (الصحابة ) האנשים שהכירו את הנביא אישית, וליוו אותו
בראשית ימי האסלאם( על חיי מוחמד, מעשיו והדברים שאמר, ומה עשה ואמר כתגובה למעשי ודברי
אחרים.
החדית‘ים מהווים גם מקור להלכות באסלאם, וכן לכללי התנהגות, חינוך, מוסר, ונימוסים.
ספרי החדית‘ מחולקים לרמות שונות של אמינות, החל מחדית‘ צחיח )מבוטא סחיח( שמוגדרת כאמינה,
אמיתית ונכונה, שזו דרגת האמינות הגבוהה ביותר, דרך חדית‘ בדרגת חסן ( حسن = טוב) המוגדרת עדיין
כאמינה, אבל ברמה חלשה יותר מאשר דרגת צחיח, עבור לחדית‘ המוגדר כצ‘עיף (ضعيف = מבוטא דעיף =
חלש), שלא מסתמכים עליו, היות והוא נחשב כפגום, ועד לחדית‘ המוגדר כשקרי )אלמַ וְדּוע = موضوع(
ספרי החדית‘ הידועים והנחשבים ביותר – “ששת הספרים” (אל-ֻּכ ; תֻ ּב א-ִּס ָּת ה = الكتب الستة) שהם:
צחיח אל-ּבֻח’ארי = صحيح البخاري
= צחיח מֻ סְ לם = صحيح مسلم
= סונן אל-נַסאאי = سنن النسائي
סונן אבו דאאּוד = سنن أبي داود
= סונן אל-ת =רְ מד’י = سنن الترمذي
סונן אבן מאג’ה = سنن ابن ماجه
בנוסף לספרי אסופות החדית‘ האלה, ישנם אוספי חדית‘ים רבים, וכיום מקובל באסלם הסוני שישנם עוד
מעל 20 אוספי חדית‘ חשובים, וכמובן שיש הבדל בין זרמים שונים לאילו ספרים נחשבים יותר או פחות, או
אם בכלל.

כהערת ביניים אוסיף שגם לגבי ששת הספרים יש מחלוקת, ובאסכולה המאליכית במקום אסופת החדית‘ים
של אבן מאג’ה, כוללים בששת הספרים, את “אל-מואטא” (الموطأ) אסופת החדית‘ים של האימאם מאלכ אבן
אנס )مالك بن أنس(
אמנם גם בשיעה כמו בסונה, מקובל שהחדית‘ים הם מקור לחקיקת הלכות, אבל הדרך בה בשיעה רואים את
החדית‘ים, כמו דברים רבים, שונה מאשר בעולם הסוני, גם בהגדרת החדית‘ וגם מי מבני הלווייה של
מוחמד, המקובלים על השיעים, כמקור לחדית‘ים.
בשיעה החדית‘ים אינם רק סיפורים על מעשי ודברי הנביא, אלא על הנביא ועל בני אהל אל בית, כלומר בני
המשפחה של מוחמד, עלי בן אבי טאלב ואשתו פטימה בתו של הנביא מוחמד, ועל אחד עשר האימאמים
שלאחריהם, בנוסף לכך, רק חלק קטן מהצחבה, נחשבים למקורות מקובלים לספר על הנביא, דבריו ומעשיו.

ומה לגבי המואזין הראשון?
= כמו מסורות רבות באסלאם, גם המסורת המסופרת בחדיתי‘ם על ּבלַ אל ּבן רַ ּבַ אח, המואזין הראשון, מגיעה
מסיפורים בעל פה שעלו על הכתב, ונאספו באסופות סיפורים, לכן נוכל למצוא סיפורים שונים עם תאריכים
; ומקומות שונים על בילאל, ועל מתי החלה מסורת הקריאה לתפילה = אַ ד’אן (أذان = Adhan)
אמנם המסורת אומרת שהנביא מוחמד בחר את בילאל להיות המואזין הראשון, ובכל המקורות מספרים לנו
שבילאל היה עבד במכה, ושהיה מהראשונים לקבל עליו את האסלאם, ושלאחר שבעליו – אומאיה בן ח’לף
(أمية بن خلف) גילה שבילאל הכריז על אמונתו באל היחיד ומוחמד כנביא האל )יש מקורות שאומרים
שההכרזה הייתה בגלוי, ויש האומרים שהכרזה על האמונה נעשתה בסתר(, אומאיה עינה את בילאל כדי
שיחזור בו מהכרזתו על אמונתו החדשה, אך בילאל לא נשבר והמשיך להכריז על אמונתו.
אבל לגבי שאר הדברים, זה כבר יהיה תלוי במקור, וכך נוכל ללמוד שלאחר שסיפרו למוחמד על בילאל
והעינויים שהוא עובר, הוא שלח את אבו בכר לנהל מו”מ לשחרורו של בילאל, ויש מקורות בהם כתוב שאבו
בכר קנה את בילאל מידי בעליו, ויש מקורות בהם נאמר שאבו בכר עשה עם אומאיה בן ח’לף עסקת חליפין,
שבה בתמורה לבילאל, הוא נתן לאומאיה עבד אחר (שכמובן נאמר שהיה לא מוסלמי).
* הערת ביניים: את ההבדלים בין הבדלי תפיסה בין השיעה לסונה, נוכל לראות בחדית‘ים שונים, גם את
הדרך בה מוצגים בילאל ודבריו, במיוחד לאחר מותו של מוחמד, ועל פי השיעה בילאל היה מאלו שסירבו
להישבע אמונים לאבו בכר, והיה מנאמניו של עלי בן אבי טאלב.
את אותו הסיפור על סירובו של בילאל להישבע אמונים לאבו בכר, נראה בגרסאות שונות בחדית‘ים שיוצגו
ע”י הסונים וכאלו שיוצגו ע”י השיעים, סיפור דומה אך עם שינויים קלים בדברי בילאל.
גם בנוגע למותו של בילאל ומקום קבורתו יש הבדלים התלויים במקור, וכך נראה שבילאל מת )ויש האומרים
נהרג( בדמשק בשנת 17 להיג‘רה, או ב 18 ,וישנם המקורות בהם מצויין כי מת בשנת 20 או 21 ,ויש מקורות
שמציינים שלא מת בדמשק, אלא בעיר מדינה.
על פי המסורת, ולפי רוב ההיסטוריונים, בילאל קבור בבית עלמין באב אל-סגיר, בדמשק, מקום בו על פי
המסורת קבורים אישים בעלי חשיבות לשיעים כגון: רוקאיה )בתו שלאימאם חוסיין(, אום כולתום )אחותו של
האימאם חוסיין(, פידהא )משרתת של פטימה, בתו של מוחמד(, אוביי בן כעב )בעלה של חלימה, אחותו של
מוחמד( עבדאללה בן ג’עפר אל-טייאר )בעלה של זיינב(, חוג’ר אבן עד וקמייד בן אסוואד אל-קינדי )תלמידיו
של האימאם עלי(, ועוד אחרים.
רק שבנוסף לקבר בדמשק, יש גם את מקדש בילאל בן רבאח הנמצא בירדן, בכפר בילאל, בואדי אל-סרע,
שבפאתי עמאן, ואם נתקרב עוד קצת, נוכל למצוא גם את מבנה קבר שייח בילאל אבן רבאח, בפסגת הר
כביר שליד אלון מורה, ששימש לאורך שנים פחות כמקדש ומקום פולחן, ויותר למקום מפגש לרועי הצאן
מאאזור להשקיית העדרים, ממי הבאר שבמקום.
ואם נרצה להוסיף פיקנטריה, בנוסף למסגדים בארץ ובעולם על שמו של בילאל, אזכיר כי החל משנת
1996 , לאחר פרוץ “מהומות מנהרות הכותל” החלו הפלסטינים לכנות את קבר רחל )שהיה נהוג לכנותו قبر
راحيل = קבר רחל, או בשם قبة راحيل = קובת רחל = כיפת רחל( בשם מסגד בילאל, וכדי לתבל את
הפיקנטריה הקורט אבסורד, אציין שהדבר הוביל בסופו של תהליך תעמולה ולחצים פלסטיניים מתמשכים,
ארגון אונסק”ו הכיר בנובמבר 2010 , בקבר רחל, כמסגד מוסלמי.

ומה לגבי האַ דָ ‘אן – הקריאה לתפילה?
כמו דברים רבים באסלאם, היות ומסתמכים על סיפורים ומסורות שבעל פה שהועלו על הכתב, גם במה
שנוגע לקריאה לתפילה נוכל למצוא מספר גרסאות, בהן שהקריאה לתפילה החלה לפני ההיג‘רה, או שהחלה
שנה לאחר ההיג‘רה, ויש מקורות המדברים על שנתיים לאחר ההיג‘רה.
בתחילה המואזין היה הולך ברחובות היישוב, וקורא למאמינים להגיע למסגד לתפילה, ולאחר שהיה מסיים
את סיבוב הקריאה ברחובות והיה חוזר למסגד, היה מכריז על תחילת התפילה.
בהמשך היו מקומות בהם היה המואזין עולה לנקודה הגבוהה ביישוב, ומשם קורא למאמינים לתפילה,
מאוחר יותר עם התפתחות אדריכלות המסגדים, כאשר נוספו צריחי המסגד, החלו המואזינים להשתמש בהם
לקריאה לפילה במקום להסתובב ולקרוא ברחובות.
גם לאחר הקמת צריחי המסגדים, היו מנהגים שונים לקריאה לפילה, ולדוגמה בעיר פאס (فاس = Fes)
במרוקו, יחד עם תחילת הקריאה לתפילה, היה נהוג להניף דגל על צריח המסגד, ובשעות החשיכה נהגו
להדליק מקור אור בראש הצריח.
כתוספת לדברי עידית על דרישות התפקיד למואזין, אציין כי במהלך השנים התפתחו הדרישות למקצוע
המואזין, ומעבר לעובדה שכמו מקצועות רבים, גם תפקיד המואזין לפעמים היה עובר בירושה, היה נהוג
לחפש מועמד בעל קול נעים, אך עוצמתי )אחרי הכל קולו היה צריך להישמע על ידי כל תושבי האזור…( ורצוי
שלמואזין היתה יכולת הגייה מלודית של מילות הקריאה לתפילה, ולכן חיפשו את המועמדים כבר מגיל צעיר,
בקרב ילדים שהראו כישרון שירה.
בנוסף לכך אציין כי משפחות עם נערים עיוורים, ראו בקריירה של המואזין הזדמנות עבור ילדיהם, שהרי
למגבלתו כעיוור לא מהווה מכשול ליכולתו לתפקד כמואזין, ולא פחות חשוב, העובדה שהיות ו המואזין היה
עובד המסגד, ובכך פרנסתו מובטחת, העיוור לא יהווה נטל על המשפחה, והיו המקומות בהם ראו בעיוורון
כיתרון, היות והמואזין העיוור העולה למרפסת צריח המסגד, לא יוכל לראות את הנעשה בחצרות הבתים
השכנים למסגד, ובעיקר לא לראות את הנשים בחצרות וגגות הבתים…
והיות ועידית הזכירה בדבריה את אינדונזיה, אספר לכם שבעקבות ההשפעה הבודהיסטית המקומית, בעבר
היה נהוג לקרוא למאמינים לתפילה במסגד, באמצעות צלילי הגונג…
מילה על מואזין ורמקולים
בהמשך לדברי עידית על המואזין והרמקולים, אספר לכם שלא רק בישראל או במדינות המערב, יש למי שגר
בשכנות למסדים התנגדות לשימוש במערכות הגברה וברמקולים להשמעת הקריאה לפילה בעוצמות
גבוהות, ולפני שמישהו יקפוץ ויגיד “איסלמופוביה”, או “פגיעה בחופש הפולחן”, ננסה לראות מה קורה בנוגע
לרמקולים ולעוצמתם, גם במדינות האסלאם.
נתחיל קצת בהיסטוריה, ואזכיר שמערכות הגברה ורמקולים, נכנסו לשימוש במסגדים, רק בשנות ה 30 של
המאה העשרים, עד אז ועד שלאט לאט התרחבה התופעה, הקריאה לתפילה נעשתה ללא כל מערכות
הגברה, וגם כיום ישנם מסגדים רבים בעולם, כולל בארצות האסלאם, בהם אין שימוש ברמקולים.
בתחילה רק קהילות עשירות יכלו להרשות לעצמן לא רק לחבר את המסגד לחשמל, אלא גם לרכוש מערכת
הגברה ורמקול, ונוכחות הרמקול באה להפגין את עוצמתה ועושרה של הקהילה, ומטבע האדם, נוצר המצב שאם לשכן שלי יש, אז אני רוצה שגם לי יהיה, וגדול יותר, ולאט לאט החלה תופעת הרמקול במסגד
להתרחב, ומרמקול אחד, הגיעו רמקולים רבים ועוצמתיים למסגדים.
אציין כי כמו לחידושים רבים, גם לחידוש הקולני, היו מתנגדים, והיו מי שטענו כמו השמרנים, לא רק כנגד
חדירת המודרניות לקודשי האסלאם, אלא גם כי “הצליל השטני” אינו מתאים לקדושת המסגד…
עם התרחבות השימוש ברמקולים, החלה תופעה של שימוש בקריאה לתפילה מוקלטת מראש, שהושמעה
במערכת ההגברה, ואזכיר גם שיש מדינות מוסלמיות בהן הקריאה לתפילה, נעשית באמצעות הקלטה,
שאותה סיפקו השלטונות (ויש מקומות בהם המשטר החליט מסיבותיו שלו, להפסיק עם נוהג זה של אספקת
הקלטות למסגדים).
השימוש בהקלטות עורר ביקורת, הן מצד מואזינים שהחלו לחשוש לעתידם המקצועי, והן מצד הקהילות,
שבחלק מהמקרים האשימו את המואזין בעצלנות…
אז מה קורה בעולם בנושא שימוש ברמקולים במסגדים?
בערב הסעודית, מולדת האסלאם, ישנן מגבלות על העוצמה של מערכות ההגברה המותרת לשימוש, וכיום
מותר להשמיע א הקריאה לפילה, בלא יותר משליש מהעוצמה המרבית של מערכת ההגברה, והשימוש
יוגבל רק לצורכי הקריאה לתפילה, ובכל מסגד מותר להתקין עד ארבעה רמקולים.
במצרים, המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, שימוש ברמקולים מוגבל רק לקריאות לתפילה, ומזה שנים
רבות מתנהל וויכוח על השימוש ברמקולים בעוצמות גבוהות במסגדים, וכמו במדינות אחרות, גם נפסקו
פסקי הלכה שונים ומשונים בנושא, ומתנהל מו”מ בין המשטר לאנשי הדת, הן ברצון של המשטר לבצע איחוד
וסנכרון הקריאות לתפילה במסגדים, ע”י השמעת הקריאה מהקלטה, בשעה אחידה בכל המסגדים שיחוברו
למערכת הסנכרון, והן להגבלת השימוש ברמקולים ועוצמתם.
קשה לומר שאנשי הדת מרוצים מהרעיון, וכבר ב 2004 עלתה פשרה שהקריאה תושמע ע”י מואזין, ותשודר
ממקום מרכזי, אל המסגדים שיחוברו למערכת, וכמובן שהמשטר דאג לפרסום פסקי ההלכה המתאימים,
ככל הידוע לי, הפרויקט לא הושלם מעולם.
בבחריין, יש מערכת אחודה לסנכרון הקריאה לתפילה במסגדים (למרות וויכוחים והתנגדות מצד אנשי דת)
באמירויות, בנוסף למגבלת עוצמת הרמקולים, יש בחלק מהערים מערכת אחודה לסנכרון הקריאה לתפילה
במסגדים, ובחלק מהמקומות יש גם מגבלה לשימוש רק ברמקולים הנמצאים בתוך המסגדים.
במרוקו, יש כבר שנים, וויכוח לא רק על עוצמת הרמקולים במסגדים, ויש תלונות על מטרדי רעש, ומאז
האביב הערבי של 2011 ,גם על כך שאיסלאמיסטים עושים שימוש במסגדים וברמקולים, לא רק לצורכי דת,
אלא גם לשם הפצת אידיאולוגיה פוליטית.
בהודו, יש בנושא דיון ציבורי, שמגיע אחת לכמה זמן לבתי המשפט, ישנן תלונות רבות נגד מטרד הרעש
הנובע מהרמקולים במסגדים, שעוברים על חוקי הגנת הסביבה הרלוונטיים בנושא מטרדי רעש, והתקנות
שהגדירו את עוצמת הרמקולים במסגדים, והיו פסיקות שונות עד כדי איסור שימוש ברמקולים.
בחלק מהמדינות בהודו, יש איסור על רמקולים במסגדים, שלא למטרות קריאה לתפילה.

באינדונזיה, המדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר, משתמשים ברמקולים שבמסגדים בעוצמה רבה, ולא רק
כדי להשמיע את הקריאה לתפילה, אלא במקרים רבים נהוג גם על מנת להעיר את האנשים הישנים, 40-30
דקות לפני זמן תפילת הבוקר, והדבר גורם לחיכוך לא רק בין המוסלמים למיעוטים דתיים אחרים, אלא גם
בין קהילות זרמי אסלם מתון לבין הקיצונים שהולכים ומשתלטים על השיח במרחב הציבורי.
באינדונזיה יש רבים המתלוננים על מטרדי רעש ונזקים בריאותיים הנגרמים להם מהרמקולים במסגדים, לא
רק המקרה משנת 2018 ,עליו דיברה עידית, שבו נכלאה אישה שהתלוננה על רעש מהרמקולים( בשנה
האחרונה עלתה ממשמעותית כמות התלונות של אזרחי אינדונזיה, נגד מפגע הרעש שמתחיל גם בשלוש
בבוקר, רוב מכריע של התלונות הן של מוסלמים, ורובן נמסרות בעילום שם, מפחד של המתלוננים מתגובת
הקיצונים וגורמי מועצת המסגדים האינדונזית.
בעקבות המחאה הציבורית הגוברת מקרב המוסלמים, החלה בשבוע שעבר, מועצת המסגדים האינדונזית,
בפרויקט שבו בשלב זה עובדים 000,7 טכנאים, על בדיקת מערכות הכריזה והרמקולים ב 000,70 מסגדים
ברחבי אינדונזיה, ויתקנו ליקויים שגורמים למטרדי רעש ומטרדים אקוסטיים, כגון צליל צרוד או צורם.
וכדי שיהיה לכם סדר גודל וכדי שתבינו את ההיקף העתידי ועל מה מדובר, אגלה לכם שבאינדונזיה יש כ
000,800 מסגדים, ולפי דברי יוסוף קאלה, יו”ר מועצת המסגדים האינדונזית, במחצית מהמסגדים יש
מערכת הגברה לקויה, שגורמת לרעש צורם ולרעש מוגבר מהרצוי.
האם זה יעזור? אני מקווה בשביל האינדונזים הסובלים שכן, אבל באותה נשימה אציין כי זה לא הניסיון
הראשון של השלטונות, עם או בלי שת”פ של מועצת המסגדים, לנסות ולהביא את השינוי לשקט המיוחל,
וכבר היו ניסיונות דומים בשנת 2012 ,ובשנת 2015 ,וגם בשנת 2018 ,לאחר המקרה של אותה גברת
אומללה שנכלאה, רק כי העזה להתלונן על הרעש…
במדינות המערב, הנושאת תלוי במדינה וברשויות מקומיות, ויש מקומות בהם אסור השימוש ברמקולים, ויש
מקומות בהם יש התרת שימוש לקריאה לתפילה, וישנן מקומות בהם הקהילה המוסלמית הגישה דרישות
לרשויות המקומיות ועתירות משפטיות, לקבל אישור לשימוש ברמקולים לצורכי קריאה לתפילה.
הולנד הייתה המדינה באירופה שחוקקה ב 1987 חוק המאפשר את קריאות המואזין לתפילה, במעמד שווה
לצלצול פעמוני הכנסיות, ובמקביל הוסדרו תקנות בנוגע לעוצמת הקול ומתי מתאפשרת הקריאה.
ובשביל הקוריוז אספר לכם, שרק אתמול אמר מוסטפא ראשיד, האימם של מסגד בסדני, שהשימוש
ברמקולים מהווה כפירה…

קרדיט : אביעד- ערוץ מבט למזרח התיכון