דהיישה .. מאמצים להכניס מחנה פלסטיני לרשימת “מורשת עולמית” של אונסק”ו

“היא לא פחות חשובה מהעיר העתיקה המדהימה מאצ’ו פיצ’ו בפרו, מרשימה כמו הטאג ‘מאהל בהודו.” כך מסתכלים כמה מומחים ואמנים על מחנה הפליטים הפלסטיני דהיישה באזור בית לחם בגדה המערבית, מה שגורם להם לדרוש את הכללתה ברשימת המורשת העולמית של אונסק”ו – כך מדווח העיתון הבריטי ” הגרדיאן“.

בשולי תערוכת האמנות “חדרי פסיפס”  –  “Mosaic Rooms” שנערכה בבירה הבריטית, לונדון, מארגניה, אמנית הפלסטיק, אלסנדרה פטי, והחוקרת האקדמית הפלסטינית, סנדי הילאל, סבורים כי ראוי למחנה בן 70 שנה להיכנס לרשימה ולקבל מעמד הגנה כאתר מורשת שיבטא את “המורשת חסרת המדינה”.

בראש התערוכה מוצגת סט קופסאות אור גדולות, עליהן הוצבו תמונות מקסימות שצילם הצלם האיטלקי לוקה קפואנו, שהוזמן מספר פעמים על ידי אונסק”ו לתעד את אתרי המורשת העולמית בארצו.

קפואנו הסתמך על צילום המחנה בלילה, והצבת אורות מקסימים עליו מוסיפים אווירה של רומנטיקה.  

מאז 2007, בטי עובדת יחד עם הילאל לעריכת תיק עבודות עבור אונסק”ו, וקוראת להדגיש את “הערך האוניברסאלי המצויין” של האתר כאתר “העקירה הארוכה והגדולה ביותר בעולם”.

הילאל סבור כי האומללות השוררת במחנה נובעת מכך שתושביו אמנם “מנסים לשפר את המבנים ותנאי החיים שלהם, אך יחד עם זאת מתביישים לחשוב שהבתים האלה יהיו שלהם לנצח”.

היא נזכרת בסיפור שיום אחד היא ראתה גבר חופר בריכת שחייה קטנה בגינה של הבית, ו”כששאלתי אותו על זה”, היא אמרה: “הוא היה מיד במגננה, בהנחה שאאשים אותו שהוא עושה את המחנה בית קבע שלו .. יש סטיגמה למי שנושא את החשיבה הזו “.

מחנה דהיישה הוקם בשנת 1949 בכדי להכיל 3000 פלסטינים באוהלים פרימיטיביים, אך עם הזמן האוכלוסייה הפכה ליותר מ -15 אלף איש.

מיום ליום, התרבו מבני בטון במחנה, נוצרו רחובות וסמטאות צרות, ובתי ספר ומרכזי בריאות צצו בשטח של לא יותר מחצי קמ”ר.

לא בטי ולא הילאל סבורים כי יש תקווה שהמחנה יוכר ברשימת המורשת העולמית מסיבות פוליטיות היות ואין מדינה המסוגלת להגיש את הנושא לדיון באופן רשמי.

קרדיט לתמונה: ויקיפדיה