לקחים שעל מדינות המפרץ ללמוד ממה שקרה באפגניסטן. דעת מומחה

לאחר 20 שנות קרבות יומיומיים והשקעות אדירות בצבא האפגני, ארה”ב נסוגה מאפגניסטן מובסת צבאית ופוליטית, באופן שאינו מתאים למעצמת העל היחידה בעולם.

לאחר 20 שנה של לוחמי פגע וברח והסתתרות במערות טורה בורה, הסתננות לשכונות אזרחיות נידחות ופעמים רבות נוקטים בפעולות טרור מתועבות, חזרה הקבוצה הלוחמנית של הטליבאן לבירת אפגאן, קאבול, באקסטזה עם ניצחון דומה לזה שרבים מלוחמיו נהנו בשנות השמונים על פני ברית המועצות.

נסיגת ארה”ב מאפגניסטן הייתה נמהרת, מטומטמת וקטסטרופלית בהשלכותיה על תדמיתה והמוניטין שלה  ברגע בו יש ספקות גוברים לגבי יכולתה להוביל את העולם במאה ה -21.

וושינגטון מתעוררת כעת לוויכוח פוליטי סוער במרכזי החשיבה שלה, באקדמיות ובמסדרונות הכוח לגבי האופן שבו אמריקה איבדה את אפגניסטן.

האם ההחלטה לצאת מאפגניסטן תוכננה בקפידה ובמתכוון או שזו הייתה טעות אסטרטגית הרת אסון שנשיא ארה”ב ג’ו ביידן יצטרך לשלם עליה בבחירות הבאות, אם יחליט להתמודד שוב בשנת 2024? כיצד יצא שמעצמת העל היחידה בעולם הובסה על ידי מיליציות טרור שנראות כאילו הגיעו מימי הביניים?

שאלות אלו יישארו בלתי פתורות לאורך זמן. אך השאלה החשובה ביותר למדינות המפרץ הערבי, הממוקמות במרחק של 2,000 ק”מ בלבד מאפגניסטן, היא: “מהן ההשלכות של נסיגת ארה”ב מאפגניסטן על ביטחון המפרץ?”

האם נסיגת ארה”ב מאפגניסטן היא רק הקדמה לתוכנית ארוכת טווח לנסיגה צבאית הדרגתית מהמפרץ הערבי? מהן האפשרויות העומדות בפני מדינות המפרץ הערבי?

מדינות המפרץ הערבי אינן חסרות אופציות. הם רגישים למצב הרוח בארה”ב, שחלק ממנו קורא לנסיגה מסכסוכים זרים, ומודעים היטב למתרחש מאחורי הקלעים בוושינגטון, שם מדברים כי המפרץ הערבי אינו אזור חיוני כמו שהיה בעבר.

למדינות אלה יש אפשרויות רבות, אולי הראשונה והחשובה שבהן היא האפשרות לפתח את יכולות ההגנה העצמית שלהן ולהימנע מהטעות של בניית צבא לא מתפקד, כמו זה באפגניסטן, שנפל בעימות האמיתי הראשון שלו עם הטליבאן ללא סיוע אמריקאי.

הניסיון של איחוד האמירויות בבניית צבא המסוגל להילחם ולהרתיע חשוב בהקשר זה, ונראה כי הם עומדים באתגר זה. עסקת מטוסי ה- F-35 עם ארה”ב היא רק שלב מוקדם בפרויקט ההגנה הלאומי העתידי הזה.

בנוסף לפיתוח יכולות ההגנה העצמית, חשוב שמדינות המפרץ יעדיפו את חיזוק שיתוף הפעולה הצבאי במפרץ ויחברו את צבאות המפרץ זה לזה מבחינה מבצעית ומוסדית. צבא המפרץ המאוחד הפך לצורך דחוף מתמיד. אין ספק שהתיאום הביטחוני דרוש להתקבל אסטרטגית ופוליטית שתעצים ותאיץ את נתיבי הפיוס ותחזק את דרך שיתוף הפעולה הביטחוני של המפרץ.

אבל ביטחון המפרץ הערבי הוא לא רק באחריות מדינות המפרץ. תמיד היה לו ממד בינלאומי, בשל מיקומו האסטרטגי באזור עשיר בנפט. הנוכחות הבינלאומית במשוואת הביטחון של המפרץ הפכה נחוצה לאחר ההתפתחויות האחרונות באפגניסטן ושאננות וושינגטון ביחס להפרות איראן, כמו גם הסלמה בפעילות החבלה סביב מצר הורמוז. על כל היעדרות אמריקאית יש לפצות על ידי נוכחות צבאית בריטית, צרפתית ואירופאית, כמו גם נוכחות צבאית סינית, הודית ודרום קוריאנית, מכוח ערך האזור למזרח. החשיבות הבינלאומית של ביטחון המפרץ היא אופציה אחת בעידן המפרץ הפוסט אמריקאי.

לא משנה מה קרה, הנסיגה המהירה של ארה”ב מאפגניסטן, החזרה העוצמתית של הטליבאן לבירה האפגנית והסלמת האיום האיראני מעידים על כך שמשוואת הביטחון של המפרץ תהיה שונה מאוד במאה זו בהשוואה לקודמת. המפרץ נמצא על סף שינויי ביטחון וצבא עצומים, אולי אפילו הגדולים ביותר מאז 1971, כאשר ארה”ב לקחה על עצמה את האחריות לביטחונה והפכה אותה ל”מפרץ אמריקאי “, במובן האסטרטגי. יתכן שזה לא יהיה אותו דבר בחמשת העשורים הקרובים.

ארה”ב הובסה בעבר בווייטנאם והחזירה במהירות את תפקיד המנהיגות הגלובלית שלה במיוחד לאחר קריסת ברית המועצות. כיום היא נסוגה מאפגניסטן עם תבוסה כואבת, וגם הפרויקט שלה בעיראק מקרטע. בכל אחד מהמקרים הללו, וושינגטון ביצעה טעויות איומות בחישובי כוחה שלה ושל מתנגדיה ואויביה.

ארה”ב תשמור על מה שנשאר מעוצמתה הצבאית, הפוליטית והפיננסית בעידן שאחרי אפגניסטן, אך אין ספק שמצב הרוח הציבורי האמריקאי נוטה להתנגדות נחרצת להרפתקאות זרות, והעולם נכנס לעידן פוסט-אמריקאי בו וושינגטון אינה יכולה ואינה רוצה לנהל את ענייני העולם לבד. הדבר מתבטא בבירור ב”טרמפיזם “, דוקטרינת הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, וב”ביידניזם” שלאחר מכן, שניהם מושרשים בהגיון כי המקומי חשוב יותר מהזר.

לארה”ב יש את הזכות לקבל את ההחלטה המתאימה ביותר לאינטרס הלאומי שלה, אך החלטה זו לא תהיה מחויבת בתוך אמריקה. העלות הקטלנית של טעויות אמריקאיות אינה משולמת על ידי ארה”ב, אלא על ידי חבריה ושותפיה, כמו אפגניסטן.

הטעויות של ארה”ב היו קטסטרופליות באחרונה, ויהיה צורך במדינות המפרץ להפיק מהן לקחים. הגיע הזמן להפחית את התלות בוושינגטון בתחום האסטרטגי.

צריך לבחון גם את האמון בארה”ב ויש צורך בבחינה מעמיקה ויסודית. אפילו שיתוף הפעולה הישן עם ארה”ב שהתאים לנסיבות המאה ה -20 עשוי שלא להתאים לאלה של המאה ה -21, וגם לא לנסיבות הופעת המפרץ ככוח עולה באזור הערבי.

הכותב : פרופסור עבד אלחאלק עבדאללה – פרופסור אמריטוס למדעי הפוליטיקה באמירויות

קרדיט לתמונות: הרשתות החברתיות