חיל האוויר הסורי – חלק ב’
בחלק א’ תוארו שני האירועים המכוננים שהשפיעו יותר מכל על חיל האוויר הסורי בעשורים האחרונים – התפרקות הגוש הקומוניסטי, ומלחמת האזרחים בסוריה.
לפני אירועים אלו, מנה חיל האוויר הסורי בשיא כוחו – בסוף שנות השמונים, כ- 500 מטוסי קרב וכ- 120 מסוקי קרב.
וזאת לפי הפירוט הבא:
מטוסי איכות גבוהה:
מיג 29 – 48.
סוחוי 24 – טייסת אחת – 20 מטוסים.
מיג 25 – 30-35.
מטוסי איכות בינונית:
מיג 23 – מדגמי היירוט ומדגמי התקיפה – 110-120.
סוחוי 20/22 – 70-80.
מטוסי איכות נמוכה:
מיג 21 – כ- 210 מטוסים.
מסוקי קרב:
מי 24/25 הינד – 50 מסוקים.
גאזל (תוצרת צרפת) – 40.
מסוקי תקיפה ימית – 30 (25 מסוקי מי- 14 ו- 5 מסוקי קאמוב 28).
בנוסף לכך היו ברשותו כ- 120 מסוקי מי-8, ועשר מסוקי מי-2 – לתובלת סער, שיועדו במיוחד להנחתת קומנדו.
[הנתונים הנ”ל מבוססים על מספר מקורות איכותיים, ביניהם גם פרסומים של מכוני מחקר בישראל, שהעסיקו אנשי מודיעין בכירים בדימוס, כמו מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים].
הערכת הסיכון הגדול שנשקף מחיל האוויר הסורי באותן שנים התבססה הן על כוחו הגדול יחסית (מבחינה מספרית), והן על כך שהוא התאמן באופן סדיר בשימוש בנשק כימי, ולסוריה היה מאגר הנשק הכימי הגדול ביותר במזרח התיכון (לאחר נפילתה של עיראק, שהחזיקה בתואר המפוקפק הזה בעצמה עד למלחמת המפרץ הראשונה).
*מטוסי איכות*
בין מטוסי האיכות גבוהה של סוריה, בלטו מטוסי הקרב מדגם סוחוי 24.
מטוסים אלו היו ידועים כבעלי יכולת חדירה עמוקה, בטיסה מהירה וצמודת קרקע, שהייתה מקשה מאוד על מערכות המכ”ם לאתר את המטוס. לחוקרי המודיעין מאותם שנים זכור היטב מטוס קרב זה, שנחשב בשנות השמונים ל”אימת מנהיגי המערב” – בשל היותו מותאם במיוחד לנשיאת נשק גרעיני / כימי / ביולוגי, ובשל יכולתו המיוחדת לטוס נמוך מאוד, לטווחים ארוכים של אלפי ק”מ.
על פי ההערכה בישראל, טייסי הסוחוי 24 , היו עתידים להיות מלווים (בחלק מתרחישי התקיפה) במטוסי היירוט המצוינים מדגם מיג 29, שהיו להם יכולות מעולות בקרבות אוויר הדוקים, וכן מערכות “כוונת קסדה” אליהן היו משועבדים טילי האוויר-אוויר של המטוס. כך, היה צפוי שהסורים ינסו להנחית ח”ו מכות ממוקדות על אתרים אסטרטגיים ועל בסיסי חיל האוויר בישראל, או לפגוע בריכוזי אוכלוסיה על מנת לגרום לאבדות כבדות ח”ו ועל מנת לשבש את גיוס המילואים המהיר, שעליו נשענת תפיסת הבטחון הישראלית.
לתקיפות האסטרטגיות הללו היו צפויים להצטרף גם חטיבות הטק”ק הסוריות שהיו יכולות לשגר מאות טילי סקאד, וכן טילי 21 – SS מדויקים, ביחד עם רקטות קרקע-קרקע מסוגים שונים – נגד בסיסי חיל האוויר הישראלי, ומרכזי הגיוס (ימ”חים) – על מנת לפגוע, כנ”ל, בשני יסודות חשובים של צה”ל – חיל האוויר החזק, וגיוס המילואים המהיר.
במקרה של שימוש בנשק כימי נגד ישראל, היו יכולות להיות לתקיפה סורית שכזו תוצאות קשות מאוד. נזכיר, שבאותה תקופה (סוף שנות השמונים) עדיין לא הייתה לישראל שום יכולת של הגנה נגד טילי קרקע-קרקע כדוגמת הסקאד.
*מערכים נוספים*
גם מטוסי המיג 25, שהייתה לו יכולת טיסה מעולה, במהירויות גבוהות בהרבה מכל מטוס של חיל האוויר הישראלי, היו אתגר גדול. למעשה, חיל האוויר לא הצליח להפיל אף מטוס מיג 25, במשך שנים רבות, עד להוצאתו לפועל של “מבצע גוזל”.
במלחמת ההתשה, הפעילה ברית המועצות מטוסי מיג 25 שחדרו לישראל עשרות פעמים, ומטוסי פנטום ישראלים שניסו ליירטם, כשלו פעם אחרי פעם, בשל הגובה העצום בו נעו המטוסים, ובשל מהירותם הגבוהה מאוד. שנתיים לפני מלחמת לבנון חיל האוויר הסורי הצטייד במטוסים אלו, ובמהלך המלחמה הם ביצעו גיחות צילום רבות בגובה רב – בלי שמטוסי חיל האוויר או סוללות טילי ה”הוק” הצליחו ליירט אותם.
במבצע “גוזל”, הוצבה סוללת טילי “הוק” ישראלית על הר ג’אבל ברוך, ובכך צומצם פער הגובה. בנוסף, סמל ראשון ישראלי, שהיה טכנאי בסוללת ההוק, יזם וביצע שינוי בסוללת ההוק, כך שהטווח שלה גדל משמעותית, וביחד עם ההצבה שלה על ההר, נוצרה לראשונה אפשרות לפגוע במיג 25.
המבצע אכן הצליח, וטיל ההוק פגע במיג, שהחל לצלול למטה ולאבד גובה, ואז הוא ספג טילי אוויר-אוויר מזוג מטוסי 15-F שארבו לו. המטוס הסורי התרסק בלבנון, וטייסו נהרג. מאז הפסיקו הסורים את טיסות הצילום של המטוס מעל לבנון.
ובכל אופן, היה ברור, גם לאחר מבצע ההפלה הזה, שהמיג 25 הוא מטוס איכותי.
כמו כן, המספר הגדול מאוד של מטוסי קרב מאיכות בינונית ונמוכה – כ- 400 – יכל לאפשר לחיל האוויר הסורי להפעיל מאמץ תקיפה נרחב בחזית, ולספוג לאורך זמן אבידות בלי להישחק. לכל מטוסי הקרב הסורים גם היו דת”קים, שאיפשרו להם לחסות מוגנים בשדות התעופה שלהם, בלא לספוג אבדות על ידי הפצצה מהאוויר (כפי שהיה במלחמת ששת הימים – אז הושמדו רוב מטוסי חיל האוויר הסורי, כאשר הם היו חשופים על הקרקע).
בנוסף לכך, למרות יתרונה הגדול של ישראל בתחומי הלוחמה האלקטרונית, סביר להניח שהמערך המסיבי של הנ”מ הסורי, שכלל כ- 200 סוללות טילי קרקע אוויר, ואלפי תותחי נ”מ, היה גובה גם הוא מחיר מסוים ממטוסי חיל האוויר הישראלי שיתקפו מטרות בעומק סוריה או בקו החזית.
*מערך מסוקי הקרב*
למערך זה נודעה חשיבות רבה. מערך מסוקי הקרב הסורי היה גדול משמעותית מזה של ישראל (שהיו בו באותה תקופה, כ- 45 מסוקי קוברה, וכ- 30 מסוקי דיפנדר), והוא כלל גם מרכיב של מסוקי תקיפה ימית, שלא היה לישראל כלל.
מערך מסוקי הקרב הסורי היה צפוי להשתתף באופן מסיבי בקרבות היבשה, ולפעול נגד כוחות הקרקע של צה”ל.
במלחמת לבנון, אז החל מערך מסוקי הקרב הסורי לפעול מבצעית, גרם מערך זה לאבדות לא מעטות לכוחות היבשה של צה”ל, ומבחינת הסורים הוא הוכיח את עצמו, והם פיתחו והרחיבו אותו לאחר המלחמה.
צה”ל מצידו נערך גם הוא כלפי איום זה ברצינות, והכניס לשימוש טילי כתף כדוגמת הרד-איי (ובהמשך הסטינגר), וכן את תותחי הוולקן הניידים (ובהמשך – את מערכות ה”מחבט”) – שנועדו לתת הגנה צמודה לכוחות היבשה בעיקר מול האיום של מסוקי הקרב.
*מערך תובלת הסער*
מערך נוסף ובעל חשיבות רבה היה מערך מסוקי התובלה הסורי. מערך זה כלל כמות גדולה מאוד של מסוקי תובלת סער, שנועדו להוביל אלפי לוחמי קומנדו סורי.
כבר במלחמת יום הכיפורים עשו הסורים שימוש במסוקי תובלה על מנת להנחית את חיילי הקומנדו שלהם – גדוד קומנדו 82 הסורי הונחת ממסוקים על מוצב החרמון וכבש אותו כידוע בתחילת המלחמה, וגדוד 411 (חיילי קומנדו של חטיבת חטין ב”צבא שחרור פלסטין”) – הונחת על מוצב “תל פארס” הישראלי וכבש אותו ביום השני של מלחמת יום הכיפורים.
כמו כן הונחתו חייל קומנדו סורי במלחמת יום הכיפורים סמוך למפקדה של אוגדה 36, וחיילי צה”ל לחמו בהם והרגו רבים מהם.
היו הנחתות קומנדו סורי נוספות בשטח רמת הגולן (באזור ואסט) במהלך המלחמה.
לכן, היה ברור שבכל תרחיש של לחימה מול סוריה, יהיה שימוש נרחב במסוקי התובלה על מנת להנחית אלפי חיילי קומנדו באתרי מודיעין, מוצבי פיקוד, מעברים חיוניים וכו’.
אחד החששות הגדולים בצה”ל באותן שנים, היה מהנחתה מסיבית של לוחמי קומנדו על גשרי הירדן, במטרה לפוצץ אותם, וזאת על מנת להקשות מאוד על צה”ל להגיע לרמת הגולן, וכן במטרה להציב מארבים בנתיבים השונים שדרכם היו אמורים להגיע כוחות המילואים של צה”ל.
אמנם, היה ברור שחיל האוויר וכוחות הנ”מ יפילו חלק גדול מהמסוקים, אבל גם אם רובם היו מופלים, ורק כמה עשרות היו חודרים, עמוסים כל אחד בכמה עשרות חיילי קומנדו, מאומנים וחמושים היטב – בטילי נ”ט, חומרי נפץ, מוקשים ומטעני חבלה – היה בכך פוטנציאל נזק חמור, ובמיוחד אם הם אכן היו מצליחים גם לפוצץ את הגשרים
יש לכוחות ההנדסה בצה”ל יכולות גישור, אבל הימצאותם של חיילי קומנדו בשטח הייתה בכל אופן מסבכת ומאריכה את זמן ההקמה של הגשרים החליפיים, ובכך מקנה לסורים זמן חשוב, שיכל לסייע להם ב”מירוץ נגד הזמן” של ההשתלטות על רמת הגולן ח”ו, מתוך תקווה סורית שלחץ של ברית המועצות על מועצת הבטחון יביא להפסקת הלחימה, כאשר הכוחות הסורים פרוסים עדיין ברמת הגולן.
יש להוסיף לכל הנ”ל את הסכנה שבתרחיש מלחמה מול סוריה, היה המצב מידרדר גם למלחמה מול מצרים עם חיל האוויר הגדול שלה, והמצויד במיטב כלי הטיס מתוצרת ארה”ב וצרפת. כמו כן, ההערכה בצה”ל, בשנים שלפני מלחמת המפרץ הראשונה, הייתה שלצבא הסורי יצטרף גם צבא עיראק, שיכל לשגר כ- 3000 טנקים (מתוך ה- 6000 שהיו לו) במסגרת “חיל משלוח”.
יתכן שבתרחיש כזה גם ירדן הייתה מצטרפת ללחימה (ירדן חתמה על חוזה שלום רק באמצע שנות התשעים).
ומה המצב היום?
היום כאמור לעיל, אנחנו במצב שונה לחלוטין, וזאת בעקבות שני הנסים הגדולים:
1. קריסת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי.
2. מלחמת האזרחים בסוריה.
מאז קריסת ברית המועצות התפתחותו של חיל האוויר הסורי כמעט ושותקה, הוא לא רכש שום כלי טייס חדשים במשך כ- 25 שנים, ורמת התחזוקה שלו הידרדרה, ולכן, עוד לפני מלחמת האזרחים, כבר ירדה מצבת הכח של חיל האוויר הסורי, מ- 500 מטוסי קרב, לבערך 400, בעקבות הוצאה משירות של כ- 60 מטוסי 21 וכ- 40 מטוסים מסוגים אחרים (גם בשל התרסקויות רבות בטיסות אימונים, שחלקן נבע אף הוא מרמת תחזוקה נמוכה ובטיחות לקויה).
כמו כן יצאו משירות חלק ממסוקי הקרב ומסוקי התובלה.
בהמשך, במלחמת האזרחים הסורית, ספג חיל זה את המהלומה הקשה ביותר בתולדותיו, בחסדי ונסי ה’ הגלויים.
אפילו חיל האוויר הישראלי לא היכה אותו כה קשות, כפי שהיכו אותו המורדים הסורים…
כמחצית מבסיסי חיל האוויר הסורי נכבשו על ידיהם, והמטוסים והמסוקים שהיו בהם הושמדו. אולם, בעיקר הושמדו מטוסים סורים ע”י ירי מסיבי של טילי כתף, שהפילו לפחות 150 מטוסי קרב!
עשרות רבות של סרטוני וידאו, המתעדים את הפלת מטוסי הקרב, הועלו לרשת ע”י המורדים, במהלך עשר שנות מלחמת האזרחים (ברור מאליו שהיו גם הפלות רבות שלא תועדו).
היו גם מטוסים שהושמדו בירי טילי נ”ט, ששוגרו ישירות לעבר בסיסי האוויר הסורים, ע”י חוליות של מורדים, שהתקרבו לבסיסים ותקפו אותם.
מטוסים רבים נוספים הופלו ע”י ירי של מקלעי ותותחי נ”מ, וחלקם הושמד כנ”ל גם בבסיסים עצמם, שרבים מהם נכבשו או הותקפו ע”י המורדים, ובסך הכל, ההערכה היא שכ- 250 מטוסים ירדו מסדר הכוחות במהלך מלחמת האזרחים (כולל מטוסים רבים שיצאו משירות בשל התיישנות/תאונות טיסה).
כמה מטוסים גם הופלו ע”י מערכות נ”מ ישראליות כשחדרו או עמדו לחדור לשטח ישראל, והיו גם מספר הפלות ע”י חיל האוויר הטורקי.
לסיכום, מתוך 400 מטוסי קרב, נותרו היום, להערכתי, לא יותר מ- 150 מטוסי קרב פעילים, לפי הפירוט הבא:
מיג 29 – 40 מטוסים [ע”פ תיאורים של עריקים, וכן ע”פ תצלומי לוויין].
סוחוי 24 – 15 מטוסים.
מיג 25 – בחסדי ונסי ה’, כל המערך של מטוסים אלו יצא משירות לחלוטין, ככל הנראה עקב קשיי תחזוקה. המטוסים נראים בצילומי לוויין לא פעילים, חלקם מונחים כאבן שאין לה הופכין מחוץ למסלולי הטיסה, ומחוץ לדת”קים.
מטוסי האיכות הבינונית – מדגמי מיג 23 וסוחוי 22/20 – נחשבים היום כבר כמטוסי איכות נמוכה, עקב התיישנותם, ועקב העובדה שלא הוכנסו בהם שום שדרוגים.
כמותם נאמדת כיום:
מיג 23 – 30-40.
סוחוי 20/22 – 20-30.
איכות נמוכה מאוד:
מיג 21 – כ- 40 מטוסים.
אולם, יש לזכור כי עקב רמת התחזוקה הנמוכה (שנובעת גם מהלחימה ומחיסול של טכנאים ואובדן תשתיות ומחסנים של חלקי חילוף), ישנן ריבוי תקלות ותאונות, ולכן, מספר מטוסי הקרב הזמינים בסוריה, אינו עולה, לעניות דעתי, על 100-120.
גם מערך מסוקי הקרב ספג מכה חמורה, וההערכה היא שכמחצית מהמסוקים הושמדו/יצאו משירות בשל תחזוקה גרועה, התיישנות, ותאונות טיסה.
בשל מצוקתם הגדולה, השתמשו הסורים גם במסוקי התקיפה הימית, ללחימה נגד המורדים, וגם מערך זה ספג אבדות, וגם התיישן, וכיום הוא מפעיל לא יותר מרבע מהמסוקים שעמדו לרשותו בשיא כוחו.
לגבי מערך מסוקי התובלה – ההערכה היא שכ- 70 אחוז ממנו הושמד/יצא משירות (90 מסוקים מתוך 130).
השימוש המרכזי במסוקי תובלה כיום בצבא סוריה הוא להטלת פצצות על האוכלוסיה האזרחית התמימה, ולא על הנחתת סער של כוחות קומנדו כפי שהיה בעבר.
למעשה, זהו גם השימוש המרכזי של כל מטוסי הקרב, שעל פי כל הדיווחים, כבר אינם עוסקים בהכנות ובתרגולים אינטנסיביים למלחמה בישראל, אלא בעיקר בתקיפת מעוזי המורדים (שעדיין נותרו), ובהפצצות אכזריות של שכונות אזרחיות.
בשום מקרה לא דווח על הזנקה של מטוסי חיל האוויר הסורי מול מטוסי חיל האוויר הישראלי, וזאת למרות שחיל האוויר הישראלי תקף בסוריה מאות רבות של פעמים!
בחסדי ונסי ה’ גם מערך הנשק הכימי הסורי פורק כידוע כמעט כולו (ע”פ הערכת אגף המודיעין בצה”ל, שפורסמה בעבר, כ- 98 אחוז מהנשק הכימי הסורי אכן פורק), ולכן גם החשש מתקיפה אווירית-כימית, היה ואיננו עוד.
לסיכום, אחד הגרועים ביותר שבאויבינו – חיל האוויר הסורי – קרס ונעלם, בלא שעם ישראל נאלץ להתמודד איתו.
הנס הראשון, של קריסת ברית המועצות, הפיל אותו, והנס השני, של מלחמת האזרחים, הביא לקריסתו הכמעט מוחלטת, בחסדי ונסי ה’ הגלויים.
“הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” !
קרדיט: אבישי אפרגון, ראש ישיבת ‘דרכי תמימים’ תל אביב, פרשן לעניני צבא ובטחון