”עם ישראל חי על סיפון הטיטאניק”: נביא הזעם הצה”לי מתריע מפני אסון

האלוף במיל’ יצחק בריק, מי שמאחוריו דו”ח חמור על מוכנות הצבא, סופר את שרשרת המחדלים המדיניים והביטחוניים וטוען שמדובר בקדימון בדרך למערכה רב־זירתית,
האלוף במיל’ יצחק בריק מיתג את עצמו כנביא הזעם הצה”לי, שהתריע על חוסר המוכנות למלחמה הבאה ועל תרבות הניהול הקלוקלת. עכשיו, אחרי האסונות בהר מירון ובפסגת זאב והסבב מול עזה, דבריו נראים ראויים לדיון מעמיק.

קרדיט לתמונה:ויקיפדיה

“על מה שקורה במירון כולם יודעים, אסון כזה כמעט מתרחש מדי שנה ועדיין אין ראייה כוללת ואף אחד לא לוקח אחריות, וכשזה מגיע כולם בורחים”, בריק אמר כשנפגשנו. “יש תרחיש המתקרב לפתחנו בצעדי ענק. המלחמה הרב־זירתית הבאה תגרום לאסון גדול למדינה, באבידות ובעשרות אלפי פצועים ובהרס רחב של תשתיות אסטרטגיות, תשתיות כלכליות, תחבורתיות, מוסדות שלטון. אפשר כבר כעת להצביע על האחראים למצב העגום, הדרג הביטחוני והמדיני, שבשנים האחרונות דרדרו את הצבא ונמנעו מלהפעילו מחשש לאבידות ובכך פגעו בערך הניצחון, כי עם מטוסים לבד לא מנצחים במלחמה. “האסון שיקרה במלחמה הבאה יהיה מאות מונים גדול יותר, מלחמת יום כיפור תהיה סיפור קטן לידו, כשהעורף יהפוך לזירה המרכזית. זה כבר לא הלוחם בגבול שנפצע, או נהרג. פה מאות אלפי אזרחים, אם לא מיליונים, יעמדו תחת מטר טילים יום־יום במשך תקופה ארוכה. טילים שחלקם יהיו מדויקים, מל”טים מתאבדים. כעת אנחנו בתקופת שינוי כיוון ותפיסה, זה לא העולם שהיינו בו, ואם ינסו להרשים אותנו עם הכרזות ‘השמדנו את החמאס’ ולא ייקחו דברים ברצינות, לא נוכל לחיות כאן. אני מצפה, במקום משפטי ניצחון – שלא היה ולא נברא – שילמדו לקחים ויגידו מה עושים עם הפנצ’ר הגדול שזיהינו בתוכנו”. מהו תרחיש האימים?
“ראש הממשלה ושר הביטחון, כדרכם בקודש, מדברים על תגובה שהחמאס והג’יהאד לא ישכחו. החמאס והג’יהאד זו דאגתנו הקטנה, טיפה בים מול מה שיקרה כשהמהומות בירושלים יגלשו ליהודה ושומרון ואז עשרות אלפי אנשי תנזים ייצאו עם רובים לצירים וליישובים היהודיים ובנוסף המון מוסת של ערבים ויהודים קיצונים יופיעו בהפגנות המוניות, חלקם עם נשק, וישבשו את התנועה וגיוס המילואים. המצב ידרוש כוחות גדולים של צבא, משטרה ומג”ב, כשבמקביל החמאס והג’יהאד ישגרו אלפי רקטות, ולוחמי קומנדו יתקרבו לגבול. מצב כזה יחייב כוחות נוספים.

“עכשיו תאר לעצמך שהחיזבאללה נכנס למערכה ואלפי לוחמיו ינועו לגבול הצפון על מנת לחצותו, כשבמקביל גם הם ישגרו טילים. ברמת הגולן יצטרכו להציב כוח מול אפשרות שהסורים, בגיבוי איראני, יקדמו כוחות. אין לצה”ל סד”כ להתמודד בגזרות שיהיו פעילות בסבירות גבוהה, וזאת כתוצאה מקיצוצים הזויים בשנים האחרונות בתקופת שירות הבנים, בקיצוץ יחידות מילואים ללא בקרה ואת היחידות הנותרות אימנו ללא התייחסות לאיום הייחוס שהתגבש סביבנו”.

הימים האחרונים גילו שיש לנו גם זירה פנימית.
“החמאס הצליח לעורר את זעם המתוסכלים. רוב ערביי ישראל לא נכנס לתמונה, אבל מספיק שכמה פורעים רצים בצורה מוסתת ויוצרים אנדרלמוסיה. אם תשאל אותי, אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש, פעם מול האיום הקיומי ופעם שנייה איך מטפלים בתוך הארץ בנושא הערבי, ואחד הדברים הראשונים זה להתייחס אליהם כאל שווים ולתת להם את התנאים שנותנים ליהודים. ברגע שאתה במצב טוב ויש לך מילה, הסיכוי שתילחם במקום שבו אתה חי הולך וקטן. אסור שיהיו גיס חמישי, כי בזמן מלחמה יהיה כאן ברדק טוטאלי. צריך לדכא את המהומות בכל מחיר, אבל אחרי שיושג שקט, חייבים לבנות תהליך בונה אמון ומדינה, כי אנחנו מאבדים את הקצוות. אין שליטה, אין משילות. ברוב המקרים אנחנו מתעסקים באתמול ולא במחר, ואם לא נעשה משהו, אלוהים ישמור”. איך אתה מסביר את ההידרדרות ביחסים בין ערבים ליהודים במדינה?
“שד השנאה שיצא מהבקבוק הוא אולי ההישג הגדול של חמאס בסבב הנוכחי, משום ששיתוף הפעולה בין יהודים לערבים הוא הכרחי. נכנס טריז נורא שהחמאס הצליח לעורר. לכן צריך לטפל בפורעים יהודים וערבים באותה מידה. משטרה חזקה, מג”ב חזק ולעשות חשבון עם כולם, לחפש אותם בבתים, לעצור ולהכניס לכלא. לא יכול להיות שיש היום חצי מיליון כלי נשק בידי ערבים ישראלים, אבל אדם ביישוב לא יכול להגן על עצמו. אם יחזור השקט ונרצה לחזור מיד לשגרת חיים, החבורה שמלבה את האש יכולה לפוצץ את המדינה ביחד איתה”.

אתה לא מנסה להפחיד יותר מדי?
“צריך להיות ריאלי, לא להתחפר ולהסתיר. יגידו שההערכה היא שלא תהיה מלחמה. אני בא ואומר שמלחמות פורצות לאו דווקא כשרוצים אותן. כשחטפו שני חיילים בצפון פרצה מלחמת לבנון השנייה. כשנחטפו תלמידי ישיבה, יצאנו לצוק איתן. תאר לך שאחרי אותה התפוצצות במתקן להעשרת אורניום באיראן, הם היו אומרים ‘ננקום’ ובוחרים מטרה אסטרטגית, כמו תחנת חשמל. הם היו יורים טילים מדויקים וגורמים לנזק נורא.ישראל אחרי דבר כזה לא הייתה יכולה להגיד ‘אנחנו לא במשחק’. יש עניין של הרתעה, אגו. הנה לך אסקלציה שאף אחד לא התכוון אליה. יש לאזרחים במדינה תחושה ‘איזה צבא חזק יש לנו’, אבל לא עצרנו את ההתבססות האיראנית בסוריה ולא את דיוק הטילים. ראש הממשלה הצהיר שאנחנו נמצאים באיום קיומי, והרמטכ”ל כוכבי אמר שעננים שחורים מקדירים את השמיים. הם מבינים את גודל הבעיה, אבל לאזרחים מספרים שאנחנו מסתדרים. פגיעה בתחנת חשמל זה לא כבל שזקוק לתיקון. בלי חשמל, אין מים. איפה המדינה? חיה בלה לה לנד”. המושכים בחוטים מכירים את הבעייתיות.
“בשנים האחרונות הוציא מבקר המדינה שני דוחות קשים וקבע שפיקוד העורף לא מוכן למשימה המרכזית, שהיא חילוץ והצלה. כשאתה בודק את גדודי המילואים, הם עוסקים ברוב השנה בתעסוקות ולא באימונים. לא עוסקים בהכשרה, ואם הם מתאמנים, אז על בתים חד־קומתיים או דו־קומתיים. זה המודל, ותסתכל באיזה בית אתה נמצא כעת. ציודם מוגבל, כמות הגדודים קטנה, כלומר המשימה המרכזית לא מוכנה”.

בעבר, כשהוצאת דוח על תפקוד הצבא, כתבו שמדובר במסע הפחדה.
“אני בא ואומר שללא מודעות ציבורית לא יהיה שינוי והציבור חייב לדעת את האמת. אתה יכול לפחד ולומר ‘לא רוצה לשמוע’ ומחר לאכול אותה בגדול, כי פתאום לא יהיה לך בית וקרוביך ייהרגו. אתה יכול להיות על סיפון הטיטאניק, שמח וחי ושלא יבלבלו לך את השכל. אני בא ואומר ‘תתעשתו, אין לנו מדינה אחרת. תפחדו קצת, אבל אל תתעלמו ותברחו כמו שרבים מנסים’. לכן לא נוח לשמוע אותי”. בריק, 73, הוא חייל שמעולם לא הסיר את מדיו. היה מפקד טנק במלחמת ששת הימים, מ”פ שריון במלחמת יום הכיפורים. הוא שימש כמפקד חטיבה, מפקד אוגדה, מפקד גיס, אבל תפקידו האחרון היה נציב קבילות החיילים, ועד שסיימו בסוף 2018 הוא תפר את הצבא לאורך ולרוחב ובסוף יצא רחוק מלהיות מעודד כשהוא מגיש דוח חמור על מוכנותו. “אין במדינה אדם שחרש כמוני את צה”ל באותן שנים, כשעבדתי על הדוח”, הוא משוכנע. “שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל יחידה. מה ששמעתי הדהים, כי לי אנשים סיפרו את מה שלא רצו לשחרר החוצה. מצאתי ברוכים אדירים במערכים שלמים. בריק לא הסתפק, הוא גם הלך וקרא את דוחות מבקר המדינה ומבקר מערכת הביטחון. מסתבר שהם יודעים מה הבעיות, אבל לא מטפלים, בדיוק כמו שקרה עם דוחות מבקר המדינה בנוגע להר מירון. יש לי שמונה מחברות שאם יום אחד אפתח אותן, אלוהים ישמור. מה שאמרו לי בארבע עיניים ומה שהסכימו לפרסם, אלה דברים שונים בגלל החשש לאבד קריירה והבנה שאת הכביסה המלוכלכת משאירים בבית. בריק ראה את הכביסה והוציא אותה דרך הדוח”.

איך אתה מסביר את זה שבהר מירון אף אחד לא טיפל בבעיה ידועה?
“תופעה שמאפיינת את המדינה, הפרטאץ’. אתה שומע קציני משטרה אומרים ‘הדברים עלו בעבר’. מפקד המחוז הצפוני ידע כמה אנשים מותר להכניס למתחם במירון, אבל מעליו יש קצינים ומעליהם ממשלה, ואם תגיד ‘אני אתפטר, כי אני לא מוכן לקחת אחריות’, יגידו ‘הסגן שלך ימונה במקומך’. איבדנו שליטה. הכל אינטרסים, כולם אומרים מה לעשות, אין ראייה כוללת. ביפן שר התחבורה היה מתפטר אם מטוס היה מתרסק במשמרת שלו, כאן מישהו לוקח אחריות? קח את האסון בנחל חילזון (שבו נהרג לוחם סיירת צנחנים, אביתר יוספי ז”ל – א”ל): הייתה פשלה עם תיק לא מוכן, חוסר תיאום ובסוף טבע חייל, וכל התחקירים הצביעו על בלגן טוטאלי. הרמטכ”ל החליט לפטר את דרגות הפיקוד, וכשאתה בודק אחרי כמה חודשים, אתה מגלה שהמג”ד קודם לתפקיד אחר וממשיך במסלול כאילו לא קרה דבר. זה לא סתם לתת מכה, צריך להתכוון אליה. קורים דברים חמורים והם נעצרים אצל המפקדים הבכירים, כי יש תחושה שאם ניגע במפקד, נפגע בדימוי הצבא”. פעם כל המפקדים לקחו אחריות?
“היו לוקחים ומממשים אותה. זוכר את רפול, שאצלו על דברים הרבה יותר קטנים, מפקדים סיימו את תפקידם? קח את זיוף נתוני גיוס החרדים, פרשה איומה. איך יכול להיות שאף אחד לא עזב את הצבא? זה מלמד שאתה יכול לעשות דברים חמורים, אבל תישאר כי מישהו חושש שאם תצא, אז יגידו שהצבא הוא כזה. מה שהתחולל בפנים, נשאר ללא מוצא, וועדת חוץ וביטחון ידעה רק את מה שסיפרו לה, ופה מתווספת זרוע נוספת – דוברות צה”ל, שמשדרת לציבור שהצבא חזק וטוב. יחצנות לשמה של מאות אנשים שעוסקים בדימוי. מלחמת יום כיפור פרצה כשצה”ל נתפס כצבא החזק במזרח התיכון, אז מה זה עזר כשבפועל גילינו שאנחנו בבעיה קשה?”.

אבל דוחות וביקורות אמורים להיות בלתי מחיקים.
“בזמנו ראיתי דוחות קשים של מבקר משרד הביטחון. נפגשתי איתו ואמרתי ‘כל מה שאני קורא מסביר את מה שאני רואה בשטח. הבעיה שאתם כותבים ולא סופרים אתכם’. הוא ענה ‘הנחתי על שולחנם עשרות תיקים, כשכל תיק מציג מערך שלא כשיר למלחמה. הם לא קוראים, לא דנים ולא מטפלים. זה מפריע לשגרה שלהם’. הוא סיפר שהגיע לקצינים הבכירים ואמר ‘איך אתם לא מתביישים, לא עשיתם אף דיון במטכ”ל’. אז אחד מהם ענה ‘אם הייתה לי עוד דקה ב־24 השעות של היום, הייתי מתעסק עם הדוחות שלך’. זה היחס. אם אתה שואל אותי, צריך ועדת בדיקה חיצונית בנוגע לתרבות הארגונית של הצבא, התנהלות אחזקת האמצעים. “תראה מה קורה לתקשורת. פרשנים צבאיים משדרים את מה שהם חושבים שרוצים לשמוע מהם. שים לב לאירוע במירון, זה אומנם לא הכתבים הצבאיים, אבל העיסוק מתחיל רק אחרי האסון. איפה הייתם עד עכשיו? לא ידעתם שזה המצב, לא תחקרתם? אותו דבר יקרה עם המלחמה הבאה. אחרי שתיגמר יצעקו ‘איפה היינו?’. למה לא עכשיו, תקשורת יקרה? תאמין לי שאני יודע בדיוק על מה אני מדבר. מה שמזיז תהליכים במדינה ובצבא זה איך אני נראה מבחוץ, ורק כשדברים צפים, עושים משהו. ברגע שזה סוד פנימי, אפשר לחכות”. בריק שלף את המכשיר הנייד וחיפש הודעת וואטסאפ שקיבל לאחרונה מחייל מילואים. “מדובר באדם בכיר המשרת כמילואימניק ביחידת חי”ר מובחרת”, סיפר והחל להקריא: “‘אני בלילה האחרון של מילואים בצאלים. אחרי שנתיים שלא התאמנו, פחד אלוהים, איזו תת־רמה, זלזול באנשים, מחסורים אדירים בתחמושת וציוד לתרגילים. ניהול קלוקל של הזמן וסיכון חיי אדם. המצב גרוע בהרבה מכל נבואות הזעם שלך’. שואלים אותי, ‘בריק, אתה כבר שנתיים פלוס לא בצבא, אז איך אתה יודע מה קורה היום?’. אני הכותל המערבי. קצינים בכירים באים אליי עם מסמכים, נפגשים איתי כשאף אחד לא יודע. אני מקבל מידע שלדעתי הפיקוד הבכיר לא מודע אליו”. אז היכן אנחנו נופלים?
“הבנת הצבא. לא יעלה על הדעת שאתה בונה צבא וכל כמה שנים עושה סיבוב פרסה. רמטכ”ל אחד עושה ככה, רמטכ”ל אחר עושה ככה, שלישי נוהג אחרת. כל אחד חושב שבזמנו צריך לשים חותם, וקשה להם לצערי להניח לבנה אחרי לבנה. היום אחת הבעיות בצה”ל זו התרבות הארגונית. אם אתה בונה בית ללא יסודות, אין בית. דבר ראשון משמעת, פקודות. היום רוב הפקודות עוברות במיילים. מח”ט מקבל מיילים מכל העולם, מהאלוף, ממפקד האוגדה. הוא מבין שהוא לא יכול לבצע הכל, ומאחר שאין בקרה, הוא מוחק 90% ו־10% מבצע. אנחנו מרגילים את הצבא לעשות מה שבראש שלו. חיילים הולכים עם סמארטפון ביומיום, וכשמ”מ צריך לדבר עם חייל, במקום להסתכל לו בעיניים, הוא מעביר וואטסאפ. יש תהליכים שבהם האלקטרוניקה והשיח האלקטרוני תופסים את מקום הפיקוד והמנהיגות”.

רמת החיילות השתנתה?
“היום מי שבגיל 30 והוא לא רב־סרן צריך לעזוב. מי שלא סגן אלוף בגיל 35, צריך לעזוב. מבצעים תפקידים קצרים, אז עד שלומדים אותם, כבר מסיימים ולא משפיעים. לא עושים תפקידי רוחב, כי זה יעצור את המרוץ לדרגה. אתה בונה קצונה לא מקצועית, ובנוסף ישנה בעיית אמינות קריטית, משום שאחרי הקיצוץ הדרסטי בכוח אדם נוצר פער ענק בין משימות ליכולות. אומרים ‘עשיתי’ במקומות שלא נגעו. עברתי בימ”חים, והסיפור שם נורא. אמרו לי ‘אין אנשים לביצוע העבודה, אבל חייבים לדווח’, ונוצרת תרבות שקר ובתוכה קשר שתיקה. אין למי לספר, והחמור ביותר שהפיקוד הבכיר לא מגיע. בימ”חים פגשתי אנשים שמחזיקים את ציוד צה”ל למלחמה והם לא ראו אלוף במשך שנים”. ואז מתפלאים שלא לוקחים אחריות.
“כולם מתפללים שזה לא יקרה במשמרתם. גם אלה שעכשיו היו אחראים על מירון קיוו שזה לא יקרה בזמנם. אתה עומד במצב בלתי ניתן לפתרון. אתה קצין בצבא, ואם תציג את העובדות, יגידו שאתה בכיין, אז אתה משדר שאתה מסתדר. מהר מאוד הטובים לומדים שלא כדאי להם להישאר במערכת וקצינים צעירים בורחים. איבדנו את המיטב”.

אולי הצבא שונה מזה שעליו גדלת?
“הצבא השתנה, אבל הוא לא יכול להשתנות במוטיבציה לנצח. בסוף חייל צריך לבצע משימה ולסכן את חייו. אי אפשר לוותר על הדברים האלה, כי ברגע שאתה מוותר, אז גם בעזרת הטכנולוגיה הכי טובה לא תנצח את האויב. היום אנחנו נמצאים במצב קשה של חוסר מוטיבציה לשירות קרבי. אחוזים ניכרים מצביעים ברגליים. עם ישראל חי על סיפון הטיטאניק. לא מבין שאנחנו בדרך לקרחון”.

מה עם קידוש עקרון הניצחון?
“יש תופעה שהשתרשה במשך השנים והיא דווקא לא מגיעה מצה”ל, אלא מלמעלה, החשש מאבידות, כשבסופו של דבר הכרעה לא יכולה להגיע באמצעות מטוסים בלבד, גם אם אתה גורם לצד השני הרס רב. חיל האוויר התפאר במבצע האחרון שהרס קילומטרים של מנהרות, אבל חלק גדול מהן נמצא בלב עזה, מתחת לבתי החולים ואוכלוסייה, ושם אם תרצה להרוס, תצטרך להרוג אלפי אזרחים, ואת זה מטוס לא יעשה, אז הוא פוגע במקומות חשופים, בשוליים. חיל היבשה הכרחי לא בשביל לכבוש את הרצועה, אלא כדי להגיע לנקודות קריטיות ששם אפשר לאיים על המשטר. בעזה חיל הים פועל, טנקים יורים מהגבול, מטוסים מתקיפים, אבל אין חייל שנכנס, כזה שמסוגל להשתלט על נקודות שמתחת להן נמצא הבונקר המרכזי. צריך לזכור שעם כל ההרס, החמאס לא הפסיק לירות עלינו. אנחנו לא רוצים להכריע את שדה הקרב, אנחנו עובדים מהאוויר כדי לחסוך אבידות, אבל יהיו פי 100 יותר במלחמה הבאה. לכן מה קורה לצעירים? אומרים שלא מאמינים בהם ומאבדים מוטיבציה”. הרצון להימנע מאבידות משותף לכולם.
“אי אפשר להחזיק בצורה כזו מדינה שיש עליה איום קיומי. מסכים שכל אבידה קריטית וחשובה, אבל אתה לא יכול לעצור צבא מלכת, כי התוצאה היא שבמלחמה הבאה צה”ל ייכנס לא מוכן, לא מיומן וללא רוח לחימה. יש פה משהו שהתהפך בניגוד לעבר שבו היו מעבירים את הקרב לצד השני ונותנים מכה במקומות ראויים. קח את צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים. הוא עבר את התעלה, נכנס למגננה במרחק של חמישה קילומטרים ממנה ושם התנפצנו עליו במשך ימים. בסוף מה שהכריע את הקרב היה כשחצינו את התעלה, הגענו לציר קהיר־סואץ וכיתרנו את הארמיה השלישית. זה הביא את סאדאת לדרוש הפסקת אש. תפיסת נקודת תורפה שמשנה את המערכה. על זה צבא היבשה צריך לעבוד היום עם טכנולוגיה מתקדמת. לתפוס מקומות אסטרטגיים ומשם לגרום לצד השני לצרוח ‘הפסקת אש’. את זה פחדנו ליישם. תראה מה עשו בצוק איתן, חודש שלם שיחקו בגע־גע, לא רצו להכניס צבא, בסוף לא הייתה ברירה והכניסו חלקית ולא מסודר. ספגנו יותר מ־70 הרוגים בבלגן, והכל בגלל החשש ובמקום התפיסה שאומרת ‘צריך לנצח’. יהיו אבידות, אבל נחסוך הרבה אבידות בעתיד כתוצאה מהעובדה שאנחנו לא מגלים מורך לב”. היום זו לא מלחמה נגד צבא.
“אחרי מלחמת לבנון השנייה תפיסת הצבא אמרה שהמלחמות הגדולות נגמרו. המצרים איתנו בשלום, הירדנים גם, הסורים לא רלוונטיים ויש לחימה מול שתי מיליציות טרור קטנות בעזה ובלבנון. קיצצו את הצבא לגודל שיהיה מסוגל להתמודד עם מיליציות מבלי לקחת בחשבון שינויים, וצבא בונים לשנים, כי ברגע שאתה בונה, קשה לשנות. אף אחד לא שאל שאלות והמדינה לא התערבה, ומה שקרה הוא שהמיליציות הפכו לצבאות טרור. היום החיזבאללה מחזיק אלפי חיילי קומנדו שתוכניתם ללכת ברגל, לעבור את הגבול ולהשתלט על הצפון. יש להם 150 אלף טילים שבחלקם מכסים את כל המדינה, ראשי קרב של מאות קילוגרמים. לא בריק אומר ‘צבאות טרור’, זה מונח צבאי. קורה עוד דבר, הסורים חזרו לתמונה. לאט ובשקט גדל צבא ולא מעבר להרי החושך”.

ההתכתשות האחרונה עם עזה משנה את כללי המשחק?
“החמאס קשר בין מה שקורה בירושלים למה שהוא מבצע כעת. הוא יוצר התרעות, נותן אולטימטום ומבצע. גם כשהכל יסתיים ונהרוג להם מפקדים ונפגע בבתים גבוהים, בסופו של דבר החמאס לקח יוזמה ולמרות מה שיספר דובר צה”ל, זה ניצחון ענק של החמאס. זה דבר שלא היה כאן. החמאס והג’יהאד הודיעו שהם יכולים בכל שעה ורגע להחליט שאם משהו לא מוצא חן בעיניהם בישראל, הם מתחילים לירות. אם אתה לוקח את הר מירון, שלפניו היו נורות אדומות ואף אחד לא עסק בהן, היום הנורות האדומות הרבה יותר חזקות. העם חייב לצאת מהאדישות, להילחם על ביטחונו ולהציב מנהיגים המתאימים להתמודדות עם הסיטואציה. עם אדיש נוח למנהיגים שעסוקים בעצמם ובהישרדותם. מה שאנחנו חווים כעת זה קצה הקרחון לעומת מה שיקרה אם החיזבאללה ייכנס לתמונה. יהיה פה מרחץ דמים”. איך מתמודדים עם אלפי טילים?
“חיל האוויר היה זרוע אסטרטגית של ישראל ונבנה להתמודדות מול מטוסי אויב. בינתיים האויב הבין שיש לנו יתרון ענק באוויר, אז הוא אמר ‘נילחם עם טילים’ ולמטוסים אין יתרון. תחשוב שעכשיו לא יהיו רק טילים מעזה ולבנון, אלא מכל המרחב. לכן בצבאות מודרניים הבינו שצריך טילי קרקע־קרקע ולא במקום חיל האוויר, אלא לצדו. היום, כשאתה יורה טיל קרקע־קרקע לטווחים של 200־300 קילומטר, הוא תוך חמש דקות במטרה. המשגרים הניידים, ברגע שיורים לכיוון ישראל אחרי רבע שעה הם כבר לא שם. טיל שתירה יכול לתפוס את המשגר לפני שהוא זז, מטוס לא.

“אנחנו נגועים בתפיסה של העבר כשרק לפני כמה חודשים הממשלה אישרה תשעה מיליארד דולר לתוכנית הרכש של צה”ל, שרובו הלך לחיל האוויר. היית יכול לעשות איזונים. לבנות חיל עם מאות טילים מדויקים. הרי הטילים הרב־שכבתיים זו זריית חול בעיני הציבור. יש לנו טילי חץ נגד טילים בליסטיים, שכל טיל עולה שלושה מיליון דולר. טילי שרביט קסמים לטווחים יותר בינוניים, שכל אחד עולה מיליון דולר. כיפת ברזל, שכל רקטה עולה קרוב ל־100 אלף דולר. מי שעשה תחשיב הגיע בערך ל־30 מיליארד דולר בשביל לקנות מלאים שייתנו תשובות. אין לישראל את היכולות. צריך פתרונות אחרים, כמו לייזר מוצק, ושם אנחנו בפיגור ענק”. כשאמרתי לבריק שהדברים האלה עולים הרבה כסף, הוא שוב רץ למכשיר הנייד והציג תמונות שקיבל לאחרונה. “ישבתי בזמנו עם בכירי המערכת הצבאית ואמרתי ‘אתם יכולים לעשות תוכניות נפלאות במיליארדי שקלים, אבל אם לא תשפרו את התרבות הארגונית, המנהיגותית והניהולית של צה”ל, אין סיכוי שמשהו יצמח'”, הוא אומר. “כתוצאה מהמעורבות שלי השקיעו לפני שלוש שנים 300 מיליון שקלים בימ”חים לשיפוץ ותחזוקה, במטרה לתת לאנשים שעובדים שם לעשות את העבודה כמו שצריך. בנו מגורים, חדרי אוכל, ברזיות. מה אתה חושב שקרה?”. בריק הציג תצלומים מהנייד של מקום עזוב, דלתות שבורות, חלונות עקורים: “זה אחד הבסיסים הגדולים של אוגדת מילואים, שאמורה לצאת למלחמה. הכל קוצים, טינופת. ונדליזם. זה אחרי שיפוץ שהיה לתפארת המדינה. אנחנו בנקודת שפל שלא הייתה כמוה מאז קום המדינה. אין מי שיחזיק אמצעים במיליארדים, אין כוח אדם שיבצע את העבודה, אין חיילים סדירים כמו שצריך, ואין נגדים ותיקים – רובם פוטרו ואז כל הניסיון והידע המקצועי הלך איתם הביתה. משבר אדיר”.

התוכניות שלך עולות מיליארדים.
“אם היום 300 מיליון שקלים הולכים לאבדון כתוצאה ממה שהראיתי, אז תחשוב שיש חוזים לרכישת אמצעי לחימה ללא בקרה ופיקוח. אתן לך דוגמה. לפני 12 שנה החליטו על פרויקט חשוב. יצאו לדרך עם אחת החברות, סיכמו על ארבע שנות פיתוח, 400 מיליון שקלים עלות. היום כדי לעמוד בלו”ז, יש דיוני סטטוס. במשרד הביטחון, זה לא קרה. ארבע השנים הסתיימו בלי בקרה, והחברה אמרה שלא הצליחה לעמוד בלו”ז והיא תזדקק לעוד 200 מיליון שקלים ועוד שנתיים. משרד הביטחון החליט לתת כסף וזמן. עברו שש שנים, שום לקח ושום בקרה. הפרויקט כבר עלה 600 מיליון שקלים, עם שנתיים איחור, ואז שוב באה החברה ואמרה שלא הספיקה. עוד שנתיים ועוד 200 מיליון. פרויקט שהיה אמור להיגמר בארבע שנים וב־400 מיליון, כעת עמד על שמונה שנים ו־800 מיליון שקלים, ואז מבקר מערכת הביטחון בדק ומצא שהפרויקט כבר לא רלוונטי. על סל תרופות במדינה יושבים 15 פרופסורים ודנים על כל פסיק, פה 800 מיליון שקלים ושמונה שנים נעלמו. הציגו לשר הביטחון את הברוך והתקבלה החלטה, סגרו את הפרויקט מתחת לרדאר. אין ועדת חקירה, אין הפקת לקחים”. ראינו לאחרונה איך באגף השיקום במשרד הביטחון התעוררו רק לאחר שאיציק סעידיאן הצית את עצמו.
“דוגמה קלאסית. אני מלווה חמישה הלומי קרב, ולא מזמן צלצל אחד שאני לא מכיר. כתב בוואטסאפ ‘אני במחלקה הפסיכיאטרית, ניסיתי להתאבד, בוא להציל אותי’. ישבתי איתו במשך שעתיים והוא סיפר על החוויה האיומה שהאכיל אותו אגף השיקום של משרד הביטחון. אתה לא יודע כמה פעמים עשיתי בשם האנשים האלה מהפכות באגף השיקום כשבלעדיי הם לא היו מקבלים את המגיע להם. אז בא סעידיאן והצית את עצמו ופתאום טראח מתעוררים בעוד שכבר מונחים על שולחנו של שר הביטחון ממצאים חמורים של ועדה שהקים האלוף במיל’ איל בן ראובן. גם כשיושבות ועדות, מתעלמים מהן. אתה יוצא למלחמה והמדינה לא נמצאת מאחוריך, אז מי ירצה להיות שם?”.

הדברים שלך קשים לעיכול.
“אם נביא זעם היה אוסף את הביקורות שהיו על הר מירון, את כל מה שמפקדי המשטרה הבכירים אמרו במשך שנים ולא הוציאו, והיה מדבר כמו שאני מדבר על הצבא והמדינה, היו אומרים ‘משוגע, עובדה ששנים לא קרה אסון, אז מה הוא מבלבל את המוח ומפחיד?’. זו ההתנהלות. היום ה’לא בסדר’ הוא ענק, וזה עניין של זמן עד שהכל יתפוצץ. הבעיה היא שלצבא יש נוהג להגיד שהוא מסתדר, כי בסוף כל קצין בכיר רוצה לגמור בשלום את התפקיד ושלא יאמרו עליו ‘הבכיין הזה פחד'”. מדובר צה”ל נמסר בתגובה: “צה”ל כשיר ומוכן לכל תרחיש שיציב האויב בפניו. במסגרת התוכנית הרב־שנתית ‘תנופה’ שמוביל הרמטכ”ל בשנתיים האחרונות, ביצע צה”ל קפיצת מדרגה באיכות האימונים של כלל כוחותיו בסדיר ובמילואים, ושל הקצה המבצעי והמתמרן בפרט. צה”ל ערוך ונערך כל העת למלחמה לפי תרחישי הייחוס המחמירים ביותר. השבוע הוחלט כי תרגיל ‘מרכבות האש’, אשר היה אמור להתקיים החודש ונדחה בשל המצב הביטחוני – יתקיים בסוף השנה כחלק מהתוכנית הרב־שנתית ‘תנופה’, שעיקרה הוא להכין את כלל יחידות צה”ל למלחמה רב־זירתית וארוכה בדגש על הזירה הצפונית. בפיקוד העורף קיימת מחזוריות אימונים סדורה. הפיקוד עובד בדיפרנציאליות בין הזירה הדרומית והצפונית ויתר הארץ. הימ”חים של פיקוד העורף עומדים על כשירות של מעל ל־85%. בימים אלה נעשה בו תהליך הצטיידות משמעותי הכולל רכבי חילוץ, גרורי חילוץ ואמצעים אוטונומיים למענה לבנייה מודרנית. צה”ל בוחן בכובד ראש כל טענה המועלית בקרב הדרגים המקצועיים בצבא ובכלי הביקורת המצויים בידם ומתקן ליקויים אשר מתגלים, זאת כחלק מתרבות התחקור המושרשת בצה”ל. במקרים של אירועים חריגים, כאלה שצוינו על ידי הכתב, ננקטים עונשים מחמירים גם ברמת הדרגים הבכירים”.

קרדיט : עיתון מעריב – https://m.maariv.co.il/amp/news/military/Article-841794