היום לפני 250 שנה הגיע ג’יימס ברוס, אחד האלמונים במגלי העולם הגדולים, אל אגם טאנה וקבע, בצדק, שזה מקור הנילוס בכחול. ברוס הסקוטי ירש הון, למד געאז וערבית, שוטט בין חבש וג’דה קשר קשרים והגיע עם מדריך יווני בשם סטראטס, שסביר שהוא המגלה האמיתי למקור הנילוס הכחול.

וכך נכנס להיסטוריה – מגלה הנילוס הכחול. העניין הוא שיש תיעוד מלא וחד משמעי ש-150 שנים קודם לכן הגיעו שני מיסיונרים פורטוגלים, פדרו פאיש (שממיר את דת קיסר חבש לקתוליות, והוא האירופי הראשון המתעד קפה) וז’רונימו לובו אחריו לאגם טאנה, בנו כנסיות במקום, גילו את מקור הנילוס – וברוס גנב את תהילתם.

אגב הוא המשיך מחבש לנוסיה, זיהה לראשונה את מפגש הנילוס הכחול והלבן, חזר, פרסם את מחקריו, איש לא האמין לו והוא פרש לאחוזתו. הדרמה האמיתית תהיה כמובן בגילוי מקור הנילוס הלבן, עם דמויות גדולות מהחיים כמו ברטון, ספיק, סטנלי, ליווינגסטון ואחרים.

ועוד הערה – הנילוס הכחול, הצנוע, מספק 90% מהמים ויותר מ 90% מהדשנים של הנילוס המאוחד. ושליטת אתיופיה על מקור הנילוס גורמת לאי שקט, נאמר בעדינות יתר, במצרים למשל.

בין אגם טאנה לים התיכון חיים כרבע מיליארד בני אדם הנסמכים על מי הנהר, שהולך ונחלש. 

וגם הוא כמובן זכה לספר מצוין של אלן מורהד, “הנילוס הכחול”. עותק מתפורר שמור אצלי בחרדת קודש.

ג’יימס ברוס

קרדיט לתמונה: וויקיפדיה

קרדיט: אורן נהרי – עיתונאי, פרשן, מחבר ספרי עיון וכותב