אחד ממעשי העוולה הידועים בהיסטוריה של המדע ואחת התגליות החשובות

קרדיט:ויקיפדיה

היום לפני 100 שנה נולדה רוזלינד פרנקלין, הזדמנות לשרשור לא קצר עליה, על נשים במדע, אחד ממעשי העוולה הידועים בהיסטוריה של המדע ואחת התגליות החשובות בהיסטוריה. מתחילים.
יש מושג הנקרא “אפקט מטילדה”: ליחס לגברים הישגים של נשים: עובדת של אותו גבר, אשתו.

אחת הדוגמאות המפורסמות היא ג’וסלין בל ברנל, מגלת הפולסארים. המנחה שלה, אנתוני יואיש, קיבל נובל על כי, לשון ועדת הפרס, “הוא הבין את חשיבות התגלית”. גם היא הבינה – אבל היא היתה זוטרה, ואישה.

חפשו בהזדמנות על מייטנר, ובימינו עם הרשתות החברתיות הרעילות את סיפור קיטי באומן.
פרנקלין, יהודיה ממעמד גבוה: המשפחה בנקאים אמידים. דודניתו של הרברט סמואל, קרובים של מונטיפיורי, של רוטשילד, של נורמן בנטוויץ’ ואחותו תלמה ילין. היא מתקבלת לקיימברידג’, לומדת כימיה, בתום מלה”ע ה-2 עוברת לפריס, וחוזרת ללונדון, לקינגס קולג’, נגד רצונה כדי לרצות את הוריה. ראש המעבדה מתחייב לה שרק היא תעבוד על מחקר בקרני איקס, תחום שהיא מעולה בו ועוד מעט תהיה הטובה בעולם בו. אבל הוא אומר לא זאת לסגנו, מוריס וילקינס, וכאן מתחילות אי הבנות שיתפתחו לשנאה, אולי מהמפורסמות בתולדות המדע. מבחינת וילקינס, הבכיר, היא תעשה ניסויים והוא יפענח אותם. מבחינתה כמובן יש עוד גבר שיסביר לה.
הנושא המרכזי במדע באותה עת הוא פענוח מבנה החיים: איך התורשה עוברת מדור לדור, מיהם נשאי הגנים ואיך זה נעשה.

עובדים על הנושא צוותים רבים: ליינוס פולינג בקל טק, שני צוותים בקינגס קולג’ – של וילקינס ושל פרנקלין, ובקיימברידג’, למרות שלכאורה הם לא עובדים על כך ואף בשלב מסויים נאסר עליהם מפורשות לעסוק בכך פרנסיס קריק וג’יימס ווטסון.
הצוותים באנגליה עובדים על פייר פליי – פרנקלין מתקנת טעויות לווטסון וקריק. היא מדענית שיטתית, מעולה – מבודדת – יהודיה, אישה, בבריטניה המעמדית והמעט אנטישמית. יש לה חולשה אחת – כמו שרלוק הולמס שאמר שאסור לפתח שום תיאוריה עד שיש בידיך את כל העובדות היא מחפשת עוד ועוד עובדות. היא לא מזנקת לאינטואיציה. כך הוכשרה, זה אופיה.
היא מצלמת את הצילום הידוע בתולדות המדע, צילום 51, המראה מולקולת ד.נ.א. בתחילת התחלקותה.

קרדיט:ויקיפדיה

אבל מכיון שיש חלוקה במעבדה על אילו חומרי ד.נ.א. היא תעבוד, ואילו וילקינס, היא שמה אותו בצד. בינתיים וילקינס המתוסכל שופך את ליבו בפני ידידו ,מזמן המלחמה, קריק – שהוא וווטסון פיזיקאים, ולכאורה אינם עוסקים כלל בד.נ.א.. הוא מעדכן אותם בבלי דעת על כל המתרחש בקינגס. יתרה מזו – מקס פרוץ עושה ביקורת מטעם הממשלה בקיגנס לראות את מצב המחקר – ומעביר לווטסון וקריק את כל המידע שלו. כל הרישומים של פרנקלין. ולבסוף וילקינס מעביר גם את צילום 51 ליריבים, שוב, שאסור להם לגעת בנושא.

ייאמר לזכותם שברגע שראו את הצילום הבינו מייד שמבנה מולקולת הד.נ.א. הוא סליל כפול – למרות שנעזרו באחרים להבין בדיוק איך זה קורה. הם כותבים מאמר, וילקינס עומד על כך שייכתב מאמר שיראה את תרומת קינגס. אבל יוצא שכביכול פרנקלין מאשרת את הגאונות של ווטסון וקריק – ולא, כמו שהיתה המציאות, שהם הסתמכו על המידע שלה. כל, מדגיש שוב, כל עבודת המחקר על פיענוח מבנה הד.נ.א. נעשתה בקינגס, דבר לא בקיימברדיג’.

קרדיט:ויקיפדיה

פרנקלין מעולם לא ידעה על העוול שנעשה לה. היא היתה ביחסים טובים עם ווטסון וקריק עד יום מותה, בגיל 37 בלבד, מסרטן – כל הניסויים בקרני רנטגן בלי להיזהר.
ואז הגיע הפרס הגדול – כולם – פרוץ, קנדריק, וילקינס וכמובן ווטסון וקריק קיבלו נובל. פרנקלין לא, כמובן שלא היתה בחיים אבל גם אם היתה בחיים לא היתה מקבלת.

היא אף לא הוזכרה בנאומים.ובכך העניין היה אמור להסתיים.

וכאן ווטסון יורה לעצמו ברגל: הוא מפרסם ספר על תולדות התגלית, ספר מרתק הנקרא “הסליל הכפול”. ובו הוא משמיץ בטירוף את פרנקלין, החל בהופעתה וכלה באישיותה, שכך התקבעה – רוזי הזועמת, מעין פקידת מדע מעולה המסרבת לחלוק במידע. כולם זעמו על הספר: קריק אמר שהוא אינו הוגן כלפי שום אדם למעט ווטסון עצמו. ומתחילים לתהות מדוע חתן פרס נובל, מדען נערץ – בצדק – מתחשבן עם מדענית לא מוכרת שוכנת עפר? הסיבה כמובן היא רגשי אשמה. ווטסון ידע בדיוק כיצד התגלית נולדה, ובאילו דרכים קיבל את המידע הקריטי שאיפשר את פריצת הדרך. ולאט, בהדרגה, החל הצדק המאוחר להיעשות.
כיום פרנקלין מונצחת בשלל מקומות -סדרת טלוויזיה, ספרים, הבית בקנסינגטון, קיימברידג’. ובמקום שבו היתה אומללה לחלוטין, שבו רדפו אותה ושנאו אותה, בקינגס קולג’ יש היום בניין. בניין פרנקלין – וילקינס. בחנוכת הבניין קריק וווטסון היללו אותה, אמרו כמה תגליתה היתה קריטית לתגליתם.

וכך מהשלושה שגזלו את בכורתה שניים שניים היללו אותה לאחר מותה -ועם השלישי היא תחלוק שלט הנצחה במקום שבו עשתה את פריצת הדרך שבלעדיה ווסטון, קריק ווילקינס לא היו מגיעים לפריצת הדרך ולתהילת העולם. מעט צדק מאוחר ל-“גבירה האפלה של הד.נ.א.” – כינויה בפי וילקינס.

קרדיט: אורן נהרי – עיתונאי, פרשן, מחבר ספרי עיון וכותב