ניהול לא מושכל של משאבי המים במזרח התיכון יכול לעודד מלחמות

מרבית מדינות העולם סובלות מגידול בביקוש למים, וכן הדללות מקורות המים הנוכחיים, לכן רוב מדינות העולם הציבו אסטרטגיות ארוכות טווח לשמירה על עושר זה, שהחשובה ביניהן היא העלאת המודעות אצל האנשים, וקביעת תוכניות למניעת השקיה לא מוצדקת והחלפתה בהשקיה בטפטוף, במקום השקיה על ידי הוצאת מים בזרם חזק והזרמתם על פני האדמה, ומניעת גידולים הצורכים כמויות גדולות של מים וייבואם מחו”ל, בשונה מהכלכלה החקלאית הלא מפותחת המוציאה את מי התהום שלהם שאינם מתחדשים באותה מהירות באותה מהירות בה הם נצרכים.

טורקיה בנתה סכרים כדי להבטיח את צרכי המים של אוכלוסייתה, אתיופיה בנתה גם סכר בכדי להבטיח את צרכי המים שלה, איראן מסיטה גם את יובלי החידקל, אשר יחד עם סכר אליסו הטורקי תרמו לייבושו של נהר החידקל ההיסטורי, עתיד שמצפה גם לנהר הפרת. בירדן ובלבנון המצב מחמיר, שכן ישראל  שולטת על מי טבריה, נהר הירדן, האגמים והמעיינות בגולן ונהר הליטאני בלבנון.

באשר למדינות המפרץ, הם משתמשים במי התהום שלהם באופן שאינו מאפשר חידוש בארות אלה, ובתימן יתכן והמים לא יספיקו להם עד 2030.

בשנת 1990 8 מדינות ערב היו בין 13 המדינות העניות ביותר במים בעולם, והם: אלג’יריה, פלסטין, קטאר, ערב הסעודית, סומליה, תוניסיה, האמירויות ותימן, ובשנת 2025, צפוי שכל מדינות ערב יהיו מתחת ל-“קו עוני” בנושא המים, והסיבה היא שהממשלות מתפקדות באופן גרוע בניהול משאבי המים  ותרבות האנשים שאינם יודעים להעריך את ערך המים. חלקו של הפרט הערבי במים ירד לפחות ממאה קוב בשנה, בעוד שמדד שיעור העוני במים הוא 1,000 קוב מים לנפש.

רבים מאמינים שמדובר בבעיה קטנה, אך מדינות רבות מוכנות כעת לצאת למלחמות כדי לשמור על מימיהן, למעט מערכות פונקציונליות שמוכנות לוותר על מים ועל הכל על מנת להישרד.

בצפון המשוחרר בסוריה אין עד כה תוכניות לשמר את העושר הזה, ומאגרי המים התת-קרקעיים מנוצלים ללא חשבון , על ידי השקיה לא מושכלת, השקיית מים לקויה. לאנשים אין את המודעות לחשיבותו של עושר זה, ולא מפסיקים את הגידולים הצורכים כמויות גדולות של מים, ועל ידי התרת גידולים הצורכים כמויות גדולות מהעושר הזה, דבר המחייב להתחיל לחשוב על ניהול משאבי מים מושכל יותר לפני שיהיה מאוחר מדי.