סיומה של התרבות הערבית
כתבה באלחורה המתארת את החיים בצל השלום, לעומת חיים בצל המלחמה, נכתבה על ידי היסטוריון ערבי מוסלמי
והמסקנה היא, סיומה של התרבות הערבית התרבותית, ותחילתה של התרבות הברברית
ההיסטוריה לא מזכירה שמלחמות הובילו לחיים משגשגים, אך ההיסטוריה מצביעה על כך שחיים הגונים תמיד היו קשורים לשלום, דו קיום וסחר, מהפיניקים, למלכים היהודיים של דוד ושלמה, לפלמירה ונבט.
בשבוע שעבר פתחו מטוסים ישראלים במתקפה נגד “חטיבת הפטמיון” האפגנית, שלוחה של המשמר המהפכני האיראני, באזור טלילה, בפלמירה, במזרח סוריה. מאתרי האופוזיציה הסורית, נמסר כי “מחנה היעד קשור לבסיס האיראני שנמצא בשדה התעופה הצבאי פלמירה, שגם הוא הותקף”.
לפני שמשטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, השתלט מחדש על העיר פלמירה, העיר ההיסטורית הייתה בשליטת הברברים של דאעש, שהרסו חלקים מהעיר העתיקה, עוד מתקופת הולדתו של ישו המשיח. הברברים של “דאעש” שרובם הם סונים עיראקיים, מאמינים כי האתרים הארכיאולוגיים ומקדשי הקדושים, והאדונים הקודמים הם כפירה, שכל חידוש של ההיסטוריה הוא אשליה, וכי כל סטייה תענה באש, בידיעה שקבר האימאם הגדול אבו חניפה אל-נומאן נמצא בסמוך לבגדד, ומוסלמים סונים מבקרים בו. והוא מהאלף שחלף בעבר, וההתעוררות האסלאמית נגד האשליה כביכול היא רק טיפשות מודרנית, שלמרבה המזל מרסקת את מרבית הממשלות הערביות.
אומללה היא פלמירה, ואומללה היא התרבות של הערבים והפרסים ששקעה בברבריות. פלמירה לא חיה בצל ההתפתחויות השליליות שהיא סובלת מהן היום, אלא העיר הזו, ביחד עם חומס ובעל-בק במערב, שמדרום לה היו חוראן, בוסרה ורבת-עמון, פטרה, אל-חג’אר, אל-עולא, וטימה, צפון לחיג’אז – כל הערים הללו היוו את ערש התרבות הערבי של תקופת הגאהיליה (“הבערות”)
בדרום סוריה מצאו ארכיאולוגים צרפתים את קברו של אימרו אל-קייס, שיש המתארים אותו כמלך הערבים, והוא נכתב בשפה הנבטית המאוחרת, לפני שהתפתחה לערבית. הערבים לא דיברו ערבית בהתחלה, אלא הם נתנו את שמם לשפה שהתפרסמה בערבית, או לערבית הקוראן, לאחר שהחלו לדבר לפני האיסלאם. הארכיאולוגים הצרפתים מצאו תיעוד של התרבות הזו, למרבה המזל, והצרפתים לקחו אותו. ועקב כך הוא ניצל מהטירוף של “דאעש” וממלחמות “הפידאיון”, והוא עדיין מוצג במוזיאון הלובר בבירת צרפת.
פלמיירה לא הייתה תאטרון של ברבריות בתולדותיה, אלא הייתה זירת הדמוקרטיה הערבית שהפיחה חיים טובים באנשיה. ההיסטוריון העיראקי המנוח ג’וואד עלי כתב, באנציקלופדיה שלו ,שם מפורטים תולדות הערבים לפני האיסלאם, כי פלמיירה הושפעה מ-“מקורותיה של יוון והרומאים ושיטות הממשל שלהם, ולכן היה לעיר סנאט שהיה בכוחו לחוקק חוקים , והיה בה נשיא, ופיקחו על מערכת השופטת שני שייחים ודיוואן המורכבים מעשרה שליטים.
עלי מוסיף כי פלמיירה הייתה בירת המסחר בין האימפריות, ולפלמירה היו תחנות מסחריות באזורים איתם סחרו על גדות הפרת, כמו על גדות הנילוס, ואפילו ברומא עצמה נמכרו סחורות של פלמירה , מה שהכניס לעיר ולאנשיה הון רב. הארכיאולוגים הצליחו לאשר את עושרה מבדים שמצאו העשויים ממשי מפואר שיובא מסין, וזה היה לפני כאלפיים שנה.
בלב השגשוג של פלמירה והתפתחות התרבות שלה הייתה סובלנות. לתושביה לא הייתה אלוהות מרכזית ולא דת שנכפתה על אנשים, אלא אלוהויות מרובות ודתות מרובות, כולל דתות מונותאיסטיות, שחיו והטיפו בפלמירה, כמו היהדות. יש דיווחים שאף מייחסים את בניין העיר לנביא שלמה, מלך היהודים, אך מדובר בסיפורים ולא בראיות היסטוריות. היהודים אכלסו את פלמירה, יחד עם הערבים, ואכלסו אתרים מסחריים אחרים, כמו דורה אירופוס על גדת הפרת (ליד דיר אזור), בהם מצאו הארכאולוגים בית כנסת יהודי.
תנו לערבים לחזור לשלום ולסחר, במקום להריע למלחמות מזויפות, לשבחים על הלאומניות, שירי מלחמות וירי טילי סקאד על תל אביב.
ההיסטוריה לא מזכירה שמלחמות הובילו לחיים משגשגים, אלא ההיסטוריה מצביעה על כך שחיים הגונים היו קשורים תמיד לשלום, דו קיום וסחר, החל מהפיניקים ועד המלכים היהודיים של דוד ושלמה, לפלמירה(תדמור) ונבט. קוריאש אפילו עסק בסחר, ושליח המוסלמים עצמו (מוחמד) היה סוחר שניהל את המסחר של אשתו.
כיצד הסתיימה התרבות הערבית? איך ערבים פנו מסוחרים שיודעים כי האינטרס שלהם לחיות בשלום עם כל סביבתם, וכי הם גרים במדינה עם ממשלה נבחרת ומסכימים להעברת הכוח לידי המיליציות וההמון? כיצד הפכו הערבים מאנשים שנמצאים בראש ההיסטוריה, יחד עם הרומאים ותרבויות אחרות, לאנשים שגרים במחנות אימונים, או במחנות פליטים?
זו מציאות ערבית מרה ועצובה, ואין דרך לצאת ממנה אם ימשיכו באותם דרכים. משבר איראן לא ייפתר על ידי משמרות המהפכה, ומשבר לבנון לא ייפתר על ידי המיליציות שנשלחו על ידי משמרות המהפכה, כלומר חיזבאללה, ובעיית סוריה לא תיפתר על ידי גיוס עוד מיליציות נוספות כמו “חטיבת הפטימיון” או “חטיבת בקר” או מיליציות של שיעים עיראקים.
תרגם: עמרם אלמליח מקבוצת נציב