באתר האינטרנט (בהקמה) של סא”ל בדימוס אלי דקל, “דקל-מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע” החלה להתפרסם סדרת כתבות העוקבת אחר פיתוח התשתית כלכלית במצרים. המאמר הראשון בסדרה הוא בנושא “פיתוח החקלאות בסיני”.

להלן עיקרי המאמר:

המאמר סוקר את נושא פיתוח החקלאות בסיני החל מראשית שנות הששים של המאה הקודמת ומתמקד בפיתוח החקלאות בסיני מאז שעבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים. המסקנה העולה מן המאמר הוא שבשנים האחרונות חלה נסיגה משמעותית בכל הקשור לנושא החקלאות בסיני וחלק מהמיזמים של הנשיא מובארכ מתפקדים כיום בצורה חלקית. המאמר נכתב בדצמבר 2018 עודכן במאי 2019 אך רק עתה פורסם במרשתת.

 

להלן המאמר במלואו

 

מבוא

בשנת 2015, לאחר שעבד אל פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים, הוא יצא ב”מגה תוכניות לפיתוח מצרים”. זוהי תוכנית גרנדיוזית המקיפה תחומים רבים, כגון פיתוח מרחב תעלת סואץ וכריית נתיב שיט נוסף לתעלה באורך 35 קילומטר (“מעקף איסמעליה”), כריית שבע מנהרות מתחת לתעלת סואץ, בניית עיר בירה חדשה שתחליף את קהיר, פיתוח סיני ועבודות פיתוח רבות נוספות. עתה, שלוש שנים מפרסום התוכנית, אני מתכנן “לצאת לשטח”[1] ולבדוק מה מתבצע ובאיזה קצב, ומהם המיזמים שטרם הוחל בביצועם. בסוף סדרת המאמרים אנסה להעריך האם תוכניות הפיתוח יוציאו את מצרים מהמצוקה הכלכלית שממנה היא סובלת זה כמה דורות. הבסיס לעבודתי הם צילומי הלוויין של Google Earth ושיטוט באינטרנט. יש לזכור כי לא כל החומר הגולמי העומד לרשותי הוא עדכני, ולכן יש להניח כי בהמשך תעודכנה הערכותיי ואולי אף תשתנינה מן היסוד. בעבודה מקיפה זו אזדקק לסיוע של מומחים בתחומים שונים החל מכלכלה, השקיה וחקלאות, ותחומי תעשייה שונים. אשמח לקבל עזרה מכל מי שיכול לתרום.

הפרק הראשון שלהלן יעסוק בפיתוח החקלאות בסיני.

הקדמה

מצרים ביסודה הייתה מדינה חקלאית וגם כיום החקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי של תושבי מצרים (40% מתושבי מצרים עוסקים בחקלאות, והיא מהווה 32% מהתמ”ג).[2] כידוע, הנילוס הוא מקור המים הכמעט בלעדי של מצרים. על פי ההסכמים הבין־לאומיים לחלוקת מימי הנילוס, מצרים זכאית לנצל 55 מיליארד מ”ק מים. בפועל, היא מנצלת 60 מיליארד מ”ק. כלומר, חורגת מהמכסה שהוקצבה לה. הגידול הקבוע באוכלוסיית מצרים ובעיות חמורות בתחום איכות המים (שיפורטו בפרק שיוקדש לנושא), גורמים למחסור במים וכבר יש סימנים שמצרים הולכת ומתייבשת. אחד הסימנים המובהקים הוא פרויקט “תעלת השלום” (ראו להלן) לפיתוח החקלאות לאורך החוף הצפוני של סיני. מפליא מאוד שלמרות המחסור במים, מצרים מתכננת תוספת נכבדה של 6,300,000 דונם[3] של שטחי עיבוד חדשים. בראייה כוללת, לשטחי העיבוד בסיני אין ערך משמעותי לכלכלת מצרים.

לכל האמור במאמר זה יש בעיקר השפעה על הבעיות הכלכליות של הבדואים תושבי סיני, שאינם מרוצים מהשלטון, וחלקם אף אוחז בנשק להילחם נגדו. למלחמה של מצרים בתושבי סיני המתמרדים נגדה, ישנה השפעה רבה מאוד על כלכלת מצרים, בעיקר בתחום התיירות המהווה נדבך מרכזי בכלכלת מצרים. הפיגועים של תושבי סיני יכולים להיות הרסניים אם המפגעים יצליחו לפגע בשיט בתעלת סואץ. המצרים מודעים לכך ונערכים למנוע זאת.

רקע היסטורי

לפני מלחמת ששת הימים

מאז ומתמיד הזניחה מצרים את סיני, וראתה אותו כאזור חיץ צבאי בינה לבין ישראל, וכאזור שבו ניתן להפיק מחצבים, כגון מנגן (אבו זנימה), פחם (ג’בל מערה) ונפט (ראס סודר ואבו רודיס). תושבי סיני הבדואים נאלצו להתפרנס בפרנסות האופייניות לבני המדבר – חקלאות בעל פרימיטיבית וגידול צאן. גידול אופיום והברחות סמים היוו מרכיב חשוב בפרנסתם של תושבי סיני. בראשית שנות ה־60 החליט הנשיא ג’מאל עבד אל־נאצר לשנות במעט את המצב על ידי שני מיזמים: הנחת קו למי שתייה מאיסמעיליה לעבר אל־עריש, קו ששירת גם את צבא מצרים ואת תוכניותיו לכבוש בבוא העת את ישראל, והנחת גִּשְׁתָּה (“סיפון”) של שישה צינורות בעלי קוטר גדול על קרקעית תעלת סואץ באזור סרפאום (בין אגם תמסח והאגם המר הגדול). העברת כמות המים הרבה נועדה לאפשר פיתוח חקלאי לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. מיזם זה מוכר בישראל בשם ה”חווה הסינית”.

השלטון הישראלי בסיני

מלחמת ששת הימים קטעה את המיזם המצרי להפרחת הגדה המזרחית עוד בטרם החל לפעול. לעומת חוסר המעש של המצרים בכל הקשור בטיפול בתושבי סיני, היטיב מאוד הכיבוש הישראלי של סיני עם תושבי חצי האי בתחומים האלה: ישראל אפשרה להם לעבוד בשטחה לעומת המצרים שלא אפשרו לתושבי סיני ועזה לעבוד בתחומה. ישראל הייתה גם הראשונה שהחלה בפיתוח נמרץ של התיירות, הן תיירות החופים (בניית העיר אופירה וכפרי הנופש לאורך מפרץ אילת ובית המלון המפואר בטאבה), והן תיירות המדבר לעבר הר סיני. גם הפיתוח המואץ של שדות הנפט במפרץ סואץ תרם רבות לכלכת תושבי סיני.

השלטון המצרי לאחר הסכם השלום בשנת 1979 – כללי

הסכם השלום עם מצרים גדע את צינור השפע של תושבי סיני, והחזיר אותם לימים של טרום מלחמת ששת הימים. לשלטון המצרי לקח שנים עד שהחל גם הוא לטפל בפיתוח האזרחי של סיני. בתחום החקלאות עסקה ממשלת הנשיא מובראכ בשני מיזמים. תחילה, שיקום המיזם של תעלת סרפאום (“החווה הסינית”). בהמשך יצאה מצרים גם במיזם חדש בשם “תעלת השלום” שמטרתו הפרחת המדבר בצפון סיני לאורך ציר החוף. היעד הסופי של מיזם זה הוא להגיע בבוא היום עד אל־עריש. מיזם זה יפורט בהמשך.

מצב המיזמים לפיתוח החקלאי בסיני עד שא־סיסי תפס את השלטון

כאמור לעיל, למצרים שני מיזמים לפיתוח חקלאי בסיני:

• מיזם תעלת סרפאום להפרחת הגדה המזרחית של תעלת סואץ. המיזם ניזון מתעלת המים המתוקים איסמעליה-סואץ (שראשיתה בצפון קהיר). תעלת המים המתוקים סרפאום חוצה את תעלת סואץ בקילומטר ה־92.8 באמצעות גשתה (סיפון). לאחר כשלושה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ, התעלה הראשית מתפצלת לתעלות משנה, צפונה לכיוון קנטרה המזרחית ודרומה לכיוון א-שט (מול סואץ). השטח המעובד מגיע לרוחב של כשישה קילומטרים במרכז מפעל הפיתוח ולרוחב משתנה של 2–3 קילומטרים בקצוות. סמוך למקום הסתעפות תעלות המשנה יש בית משאבות מרכזי. המיזם כולל גם שבע תחנות שאיבה משניות. במערכת הצפונית יש ארבע תחנות שאיבה קטנות נוספות הדוחפות את המים בתעלות והשקית השדות נעשית בכוח הכבידה. במערכת הדרומית יש שלוש תחנות שאיבה הדוחפות את המים לעבר צינורות וחלק מהשדות מושקים בהמטרה.

המפעל התפתח עד לשנת 2010, ומאז הוא “דורך במקום”, ולא נוספו חלקות חדשות לעיבוד חקלאי. הסיבה אינה ידועה, אך כנראה מפני שהמשאבות בבית המשאבות הראשי אינן פועלות. השאיבה נעשית באמצעות בית משאבות מאולתר המעלה את המים בתעלת ההזנה הראשית באמצעות 12 צינורות בעלי קוטר קטן, העוקפים את בית המשאבות הראשי ומעלים את המים לתעלה הראשית העליונה (ראו צילום). תופעה דומה של שאיבה באמצעות משאבות מאולתרות, התרחשה בשנים 2012–2015 גם בשלושה מתוך ארבעת בתי השאיבה המשניים של מערכת ההשקיה הצפונית.

אין לי הסבר מניח את הדעת מדוע לא שוקמה מערכת בתי השאיבה במשך כשמונה שנים. בתי שאיבה מסוג זה נפוצים מאוד במצרים, ואיני רואה סיבה מדוע דווקא שם לא נמצא פתרון לבעיה. ייתכן שהבעיה אינה קשורה כלל לתפקוד מערכת השאיבה אלא למחסור במים בתעלת המים המתוקים של איסמעליה, המספקת כיום שטחי עיבוד חדשים בגדה המערבית של תעלת סואץ (צורכי חקלאי מצרים גברו על צורכי תושבי סיני).

• מיזם תעלת השלום להפרחת רצועת החוף בין פורט פואד למצפק. המיזם שהחל כנראה עוד בתקופתו של הנשיא אנואר א־סאדאת, ניזון מהזרוע המזרחית של הנילוס – זרוע הדמייטה. ראשיתה של תעלת השלום היא מדרום לעיר דמיאט כ־65 קילומטר ממערב לתעלת סואץ. משם נכרתה תעלה רחבה (כ־75 מטר בכניסתה לסיני) החוצה את תעלת סואץ בקילומטר ה־29 בגשתה (סיפון). התעלה נועדה לאפשר:
  1. הכשרת המלחה הגדולה של אגם מנזלה לעיבודים חקלאיים. המלחה משתרעת בין פורט פואד בצפון מערב לבין קנטרה בדרום מערב לבין העיירה בלוזה במזרח. המים בחלק זה של המיזם מגיעים לשדות בכוח הכבידה.
  2. הכשרת רצועת החוף בין בלוזה לעיירה מצפק. בקרבת העיירה בלוזה, כ־29 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ, נבנתה תחנת שאיבה גדולה הדוחפת את המים בתעלה לכיוון נווה המדבר קטיה, כ־41 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ ששם נבנתה תחנת שאיבה נוספת ה”דוחפת” את המים בתעלה לכיוון העיירה מצפק כ־78 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ. במצפק מסתיים השלב הראשון של מיזם תעלת השלום.
  3. קיימת תוכנית להמשיך מיזם זה בעתיד לעבר העיר אל־עריש כ־145 קילומטר ממזרח לתעלת סואץ.

בצילום לוויין משנת 2002 נראה כי החלק הראשון – קרי הכשרת המלחה לעיבודים חקלאיים בכוח הכבידה של המים – הסתיים והשדות פורחים. כמו כן נכרתה התעלה בלוזה-קטיה-מצפק ובתי המשאבות נבנו אף הם, ומים זורמים בתעלה. לאורך התעלה נבנו אף 16 הסתעפויות להזרים מים בתעלות משנה. בצילומים מהשנים 2002–2010 ממשיכה זרימת המים עד למצפק ואף נצפו כמה שדות חדשים וכרייה של תעלות משנה. בצילומים מהשנים 2013–2018 נראה כי השדות שהוכשרו במקום המלחה של אגם מנזלה מעובדים, אך  הקטע של כ־50 קילומטר בין בית המשאבות בבלוזה למצפק, יבש, והשדות שהוכשרו לפני כן אינם מעובדים.

לא ברור מדוע זה לפחות חמש שנים יבשה תעלת השלום. האם זה עקב התייבשות מצרים? האם זה תקלה בבית המשאבות בבלוזה? או בגלל סיבה אחרת שאינה ידועה לי.

התוכנית לפיתוח החקלאות בסיני[4]

בהודעת הממשלה בפני בית הנבחרים ב־3 במרס 2016 בנושא “מגה תכניות לפיתוח מצרים” נמסרו גם התכניות לפיתוח החקלאות בסיני.

להלן עיקרי הדברים:

• זמן לא רב לאחר שעבד אל־פתח א־סיסי תפס את השלטון במצרים, הוא יצא בתכנית לכרות תעלת סואץ חדשה ממערב לתעלה הקיימת, כדי לאפשר תנועת אוניות דו־סטרית לאורך של 72 קילומטר. תעלת סואץ היא באורך של 157 קילומטר כך שמיזם זה אינו כולל את כל התעלה, וברוב התעלה נותרה התנועה רק בנתיב ההיסטורי. המיזם של “תעלת סואץ החדשה” שאני מכנה “מעקף איסמעליה”, אינו פוגע במיזם החקלאי של “תעלת השלום”, אך מנתק את מקור המים של מיזם סרפאום. מתכנני “מעקף איסמעליה” היו מודעים לבעיה, וכאשר החלו בכריית התעלה החדשה, ביוני 2014, הם הניחו בקרקעית התעלה החדשה גשתה נוספת, המאפשרת זרימה של שניים ורבע מיליון מ”ק מים ביום ממצרים לכיוון סיני. ככל הנראה, הספקה של הגשתה החדשה עולה על זה של הגשתה הישנה שהונחה בזמנו בקרקעית הזרוע הישנה של תעלת סואץ.
• היעד הכללי של ממשלת מצרים לטווח הרחוק, כפי שפורסם ב”מגה תוכניות הפיתוח של מצרים”, הוא להגדיל את השטחים המעובדים בסיני מ־294,000 דונם ל־840,000 דונם. כלומר, לשלש את שטחי העיבוד החקלאי. כל זאת במסגרת התכנית הכללית להוסיף 6,300,000 דונם לכלל השטחים החקלאיים במצרים.
• השלב הראשון של התכנית לפיתוח החקלאי מצטמצם בשיקום השטחים המעובדים כיום עם תוספת של 126,000 דונם למיזם “תעלת השלום” בלבד. במילים אחרות, היעד בשלב הראשון הוא להגיע ל־400,200 דונם. מחצית מהיעד הסופי. בתכנית הפיתוח נכלל גם מפעל שיקום כ־17,000 דונם של “כפר עמל” שמיקומו אינו ידוע לי.
• כדי לאפשר את מימוש תכנית הפיתוח החקלאי, המצרים מתכננים לבנות בסיני:
  1. שני מתקנים לטיהור שפכים, כנראה לצורך מים מושבים לחקלאות. מתקן טיהור אחד בתחומי מיזם סרפאום והאחר בתחום “תעלת השלום”.
  2. הרחבת הגשתה (סיפון) הישנה בסרפאום. הגשתה נבנתה לפני כ־40 שנה, בעת שנשיא מצרים אנואר א־סאדאת הרחיב את תעלת סואץ “הישנה” (המערבית).
  3. בניית מפעל לטיהור מי שתייה, גם הוא באזור סרפאום.

ומה קורה היום – כשלוש שנים לאחר פרסום התכניות לפיתוח חקלאי בסיני?

ככלל, לא קרה כמעט דבר. מכל התכניות שפורטו לעיל, מה שהתרחש בפועל הוא שבאפריל 2016 החלה באזור סרפאום בניית מכון טיהור מי שופכין. כיום (03.2018) יש במקום מכון קטן, שספק אם במצבו זה הוא יכול לתרום תרומה משמעותית למיזם החקלאי של סרפאום. נוסף על כך החלו עבודות לשיקום יישוב כ־18 קילומטר מדרום לקנטרה. יישוב זה נבנה עוד לפני שנת 2004 ומעולם לא אויש. ביוני 2015 החלו עבודות לחידוש רשת הכבישים ביישוב. בצילום מאוקטובר 2017 נראים בקרבת היישוב חממות חדשות ואף ראשית פיתוח שטחי עיבוד חקלאי בהשקיה באמצעות בריכות השקיה. ייתכן שהעבודות בשטח הן למעשה מיזם “כפר עמל”  לשיקום של 17,000 דונם, שהוזכר לעיל.

סיכום

מכל הדיבורים של נשיאי מצרים לדורותיהם על הצורך הכללי בפיתוח סיני ובמיוחד בפיתוח החקלאות, יצא מעט מאוד. גם המעט שהתבצע דורך במקום, כמו מיזם סרפאום, או נסוג לאחור כמו במיזם של “תעלת השלום”.

החקלאות בסיני היא מרכיב זעום ביותר מכלל התכניות לפיתוח חקלאי במצרים (126,000  דונם לעומת 6,300,000 דונם) ולכן יש לראותה בעיקר בצד הפוליטי של יחסי הגומלין בין תושבי סיני הבדואים לבין הפטרונית מצרים. מאז ומתמיד היה סיני הבן החורג בכל הקשור להקצאת המשאבים לפיתוחו והמעט שהושקע הופנה בעיקר לצרכים צבאיים או לצרכים התורמים בעקיפין לצבא, כגון כבישים, וקווי מים וקשר. ייתכן שיחסי האיבה של תושבי המקום לשלטון הצבאי בסיני, גורמים לחוסר הרצון המצרי לתחזק מיזמים שנבנו בתקופת הנשיאים סאדאת ומובארכ.

אפשר לומר שהתייבשות “תעלת השלום” היא בבואה נאמנה לנסיגת כל החלומות של תהליך השלום. החולמים ציפו שסיני המפורז מצבא יהפוך למרכז לפיתוח תושבי המקום הנחשלים, וקיבלו חצי אי שעיקר הפעילות בו בשנים האחרונות היא פיתוח תשתיות צבאיות ומלחמה בלתי פוסקת של תושבי סיני עם השלטון המצרי.

הערות

[1] ה”יציאה לשטח” מבוצעת באמצעות סריקת צילומי לוויין. זוהי ,לדעתי, הדרך האמינה והזולה ביותר לבדיקה מסוג זה

[2] וויקיפדיה 11.12.2018

[3] התכנית המצרית מונה את השטחים המעובדים ביחידת המידה “פדאן” הנפוצה במצרים. לנוחות הקוראים בישראל תרגמתי את המידה המצרית לדונם (1,000 מ”ר). הנוסחה היא: 1 פדאן = 4.2 דונם.

[4]  מבוסס בעיקר על המאמר “מגה פרויקטים לפיתוח מצרים” מאת ד”ר אחמד אבו אחסן זראד מיום 03.04.2016

http://www.sis.gov.eg/section/337/4683?lang=en-us

קרדיט: סא”ל (בדימוס) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב