בלוף השלום עם מצרים
מאמר מאת העיתונאי שלמה רייזל – השבועון “כפר חב”ד”
בלוף השלום עם מצרים
מהטור הזה שאת רשמיו תקראו מיד, יצאתי בעיקר מוטרד, כי הרבי מליובאוויטש התריע פעמים רבות בכאב מפני הכתובת הניצבת על הקיר וטוענת כי אין לסמוך על המצרים, אבל “קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה”.
מוטרד כי גם היום, 40 שנים אחרי, יש מי שמעדיפים להינות ממצג השווא השקרי, במקום להתעורר ולהביט בסכנה, היל”ת.
סא”ל במיל’ אלי דקל-דליצקי, שירת בחטיבת המחקר של אמ”ן בין השנים 62′ ל-83′. הוא עזב את הצבא לא לפני שפיקד על ענף מחקר השטח והיעדים של חטיבת המחקר באמ”ן – הזרוע האחראית על קביעת בנק המטרות של הצבא. בשנים האחרונות, כל זמנו ומרצו הפנויים של דקל מופנים לסכנה המצרית הקורמת עור וגידים.
בסדרת מאמרים ארוכה, בהרצאות שהוא מעביר ובספרו “מודיעין תלוש מהקרקע” מוכיח דקל כי המצרים מפרים את הסכם השלום עם ישראל באופן שיטתי ושטפו את מרחבי סיני בכוחות צבא גדולים בהרבה ממה שהותר להם בהסכם. “מודיעין תלוש מהקרקע”הוא הספר שבו מעביר דקל את תפיסת העולם שלו מתוך היכרותו את הנושא בשירותו הארוך בצה”ל והוא כולל פרשיות מרתקות שלא ראו אור במקומות אחרים.
התירוץ להתחזקות הצבא המצרי בסיני נעוץ בלוחמה כנגד מחבלי “המדינה האיסלמית”– דאעש בצפון סיני, אבל ההיסטוריה מראה שעוד הרבה לפני כן המצרים עשו בסיני כבשלהם.
אגב דקל אומר כי לפי המזרחן ד”ר מרדכי קידר חלק מהפיגועים בסיני הם בכלל כסות שנועדה להכנסת צבא מצרי לסיני.
כך למשל, לפי הסכם השלום עם מצרים, הורשה למדינה הערבית להחזיק במקום דיוויזה ממוכנת בלבד הכוללת עד 47 גדודים. לפי ההסכם, לצבא המצרי היה אסור לבנות תשתיות ומבנים לכוחות צבא נוספים,אבל כבר בשנת 2010 נימנו בסיני תשתיות ומבנים המתאימים לקבלת 122 גדודים, מתוכם שלשה גדודים של מוצבי מכ”ם.
הנה למשל הנתון המדהים הבא הלקוח מ”מודיעין על הקרקע” : “זמן לא רב אחר חתימת ההסכם, עוד בטרם סיים צה”ל את פינוי כוחותיו מסיני, החלו המצרים לבנות תשתיות לצבאם. הבניה חרגה לעתים מהמוסכם, וחטיבת המחקר באמ”ן עקבה אחר הפעילות
המצרית, ומידי חודש הוציאה דו”ח, המפרט את ההפרות המצריות. בין הפרות אלה אותרה על ידי חוקרי השטח באמ”ן בניית מצבור לוגיסטי גדול הכולל למעלה מ-100 דיפונים (דיפון הוא מחסן שדה לאחסון אפסניה צבאית – בד”כ תחמושת, המשתרע של שטח של לפחות 4X4 מטר המוקף סוללת עפר). חוקרי השטח באמ”ן קבעו על סמך ניסיונם המצטבר בחקר מתקנים לוגיסטיים, כי מחסן בהיקף כזה נועד לשמש כמחסן קדמי של ארמיה, כלומר הפרה גסה של הסכם השלום. אמ”ן התלונן, האמריקאים שושביני ההסכם, צילמו את אתר האחסון והתברר שאכן נבנו הדיפונים האסורים. תקרית זו לא ריפתה את ידי המצרים והם המשיכו לכרסם ללא לאות בהסכם ככל יכולתם. אם לומר את האמת הם די הצליחו. בשלב מסוים הפסיקה מדינת ישראל, ככל הנראה, להתלונן על ההפרות בתחום התשתית הצבאית, ועד לשנת 2007 בנו המצרים בצפון סיני 21 אתרים לאחסון תחמושת, ובהם כ-400 מבני אחסון “.
כשאני שואל בן שיחה אחר ששירת גם הוא במשך שנים ביחידת המודיעין 8200 ובטנו מלאה על המתרחש בחזית המצרית, מדוע ישראל אינה דופקת על השולחן ומבקשת הבהרות, הוא עונה תשובה עצובה. “ישראל הרי לא תצא לעימות על הנושא הזה, אז היא מעדיפה לזרום עם המצרים, במקום ללכת עם ראש בקיר ולזעוק גיוועאלד מבלי שיצא מכך כלום. כך אולי הישראלים מרגישים שהם שולטים במצב, אבל ברור לכל כי שליטה כזו היא לעג לרש”. הוא גם טוען כי “המצרים יודעים היטב שמבחינת הסכם השלום היבש מדובר בקו אדום שנחצה, אבל הם יודעים מצוין שהקווים האדומים של צה”ל כה גמישים ונמתחים, שאף אחד לא יעשה דבר נגד העובדות המסוכנות שקבעו בשטח”.
כשאני שואל את דקל מדוע הוא לא מנסה להעביר את המידע הזה לגורמים בצה”ל שעוסקים כיום בנושא, הוא נאנח בכאב. “שמעתי שהיו דיבורים מאחרי גבי – כמו גם מאחרי גבם של קצינים בכירים אחרים שניסו לתת מניסיונם בחזית המצרית בנושאים שונים – שלנו הוותיקים יש טראומות ממלחמת יום הכיפורים ולכן אנו לא רלוונטיים”…
באומרו זאת הוא מתכוון לכך שעבור גורמים בצבא, מי שחושש מתמונות ההתעצמות המצרית בסיני, הוא לא אחר מאשר קצין וותיק שנושא בקרבו פוסט-טראומה ממלחמת יום הכיפורים ולכן רואה צל הרים כהרים.
הבעיה היא שההרים גבוהים מאוד והצל שהם יוצרים הוא חושך אמיתי. סימן למשהו לא טוב שמתרחש.
כעת הגיע זמן הנתונים לדבר, לפחות על קצה המלזג. מדובר בנתונים שהשיג דקל בעמל רב, ושחלקם מופיעים גם באתר NZIV.net:
למצרים אסור להכניס מטוסים צבאיים לסיני, מלבד לאזור B שבמרכז חצי האי שבו ניתן להחזיק רק ב-8 מטוסי תובלה לא חמושים. באזור זה נמצא שדה התעופה הצבאי אל-מליז (ביר-גפגפה) וצילומי לוויין שפוענחו מראים מעל לכל ספק כי במקום נעשו עבודות פיתוח נרחבות בעלות אופי צבאי מובהק. בשנים 2015-2017 נעשו במקום עבודות להשמשת כל מסלולי התעופה שנשחקו עם השנים, נבנים מסלולי הסעה ומסלולים חדשים וכן שמונה דירים ממוגנים וחמישה מחפורות צבאיות.
נוסף לאלו נבנים בסיני גם מאגרי דלק עצומים, חלקם מוסווים, שכל אחד מהם יכול להכיל מיליוני ליטרים של דלק. מגוחך לומר שמדובר במאגרים שנבנו לשם שימוש אזרחי, כיוון שמספר האוכלוסייה האזרחית באזור קטן בעשרות מונים לעומת מאגרי הדלק שהוקצבו לו.
וכאילו לא די בזאת, למרות שבסיני מתגוררת רק כחצי אחוז מאוכלוסיית מצרים כולה, המצרים עמלים כל העת על הקמת מערך גשרים ומנהרות אדיר המוביל מהגדה המערבית של תעלת סואץ אל הגדה המזרחית הנמצאת בסיני. הבהלה הזו מראה שהמצרים רוצים למעשה להכין תשתית להכנת כוחות עצומים של צבא אל סיני בעת הצורך. “מדובר בכל כך הרבה עורקי תחבורה שנועדו לחבר בין סיני למצרים עצמה, שניתן להעביר בהם את הצבא המצרי כולו, תוך כמה שעות” אומר הלשעבר מ-8200.
ואם הזכרנו לפני כן את מה שעשו המצרים בסיני מיד לאחר חתימת ההסכם, ובניגוד גמור לכתוב בו, לפי דקל, זה מה שהם עשו בשנים האחרונות בתחום של בניית מערכי האכסון: בין השנים 2007 ל-2010, 28 שנה אחרי חתימת הסכם השלום, הוחל תהליך מואץ מאוד להכפלת המערך הלוגיסטי בסיני, אשר כלל בין היתר את הגדלת מערך אחסון התחמושת ב-158%. בתקופה זו בנו המצרים בקדחתנות עוד 424 מבני אחסון תת קרקעיים לתחמושת המשתרעים על שטח של כ-40,000 מ”ר. בסה”כ עד שנת 2010 נבנו בצפון סיני למעלה מ-800 מבני אחסון לתחמושת, המשתרעים של שטח כולל של כ-66,000 מ”ר. כל הבניה התבצעה באתרי האחסון, שהוקמו בעבר. לשם המחשה של היקף הבניה, ניתן לומר, שלכל חייל של מצרים שמותר לו לשהות בסיני,נבנה מחסן תחמושת בשטח של 3 מ”ר. למי שלא מבין בדיחות, הכוונה היא שהוכנה תשתית צבאית לכוח העולה לאין ערוך על המותר
בהסכם, ובכך רוקן ההסכם מתוכנו”.
דוגמה לחומר המתפרסם בנושא:
Medinat Coccinelle