פרסום ראשון:”אנחנו מוכרחים לעשות שלום” אמר ויצמן לאסד

אריה שוּמר, מי שהיה ראש לשכתו של עזר ויצמן בתקופת כהונתו כנשיא המדינה, חושף פרטים רבים מאחרי הקלעים על שנותיו הארוכות במחיצתו של עזר, ובראשם המפגש שלא פורסם עד כה, בינו לבין נשיא סוריה הקודם, בהלווייתו של המלך חוסיין. עכשיו מותר לספר.

קרדיט: מנחם רהט, חגי הוברמן – מצב הרוח

המעמד המדהים, הבלתי יאומן הזה, שנחשף כאן לראשונה, התרחש בדיוק לפני 20 שנה, בכ”ב בשבט תשנ”ט, 8 בפברואר 1999: נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן והנשיא הסורי חאפז אסד, אביו של הנשיא הנוכחי, ניצבים זה מול זה,  כל אחד משניהם  מתבונן בעיניו של נשיא המדינה היריבה. לחיצות ידיים לא היו שם, אבל היתה שם אווירה מפוייסת של מיפגש אנושי בין שני בני אדם. ויצמן, האיש שמעולם לא סבל מעודף מעצורים,  פתח ספונטנית: “אדוני הנשיא, אנחנו מוכרחים לעשות שלום”.

אסד הגיב בשתיקה ובחיוך מתנצל.

חאפז אסד. צילומים: ויקיפדיה

זה היה בהלווייתו של חוסיין מלך ירדן, אליה הגיעו גם מנהיגי מדינות ערב וגם מנהיגי ישראל, המדינה שחתמה על הסכם שלום עם ירדן. אילו היה המשך לאירוע המקרי, אפשר שהיה בכוחו לשנות את מהלך ההיסטוריה. אבל הנשיא הסורי לא נתן לו צ’אנס: הוא מילמל כמה מילות נימוס מאולצות, זרק חצי-חיוך מתנצל והמשיך הלאה. מי שירצה ללמוד מכך עד כמה צודקים וצדקו המתנגדים לכל ירידה מרמת הגולן אפילו במסגרת הסכם שלום, יכול למצוא צידוק לעמדתו במיפגש החפוז עם חאפז אסד.

לפיסגת הנשיאים ויצמן-אסד לא היה המשך, וגם לא נשאר ממנה שום תיעוד מצולם (בניגוד ללחיצת היד מעוררת המחלוקת והזעם של ויצמן עם מנהיג אירגון הטרור ‘החזית העממית’ נאיף חוואתמה). צלמים זריזים לא היו בסביבה. המעמד הבלתי צפוי הזה רק נצרב בזיכרונו של מי שהיה יד ימינו של נשיא המדינה השביעי של עזר ויצמן, מנכ”ל בית הנשיא דאז אריה שוּמר, האיש הקרוב ביותר לנשיא ויצמן. כל כך קרוב אליו, עד שציניקנים כינו אותו בתואר ‘אדוני סגן הנשיא’, והיו שהרחיקו לכת וכינו אותו בהומור: נשיא המדינה, ואת ויצמן ‘המשנה לנשיא האמיתי’. ובקיצור, האיש החזק במדינה, שמסוגל לסדר הכל. מין ‘מאכר’ ממלכתי שכזה.

30 שנה אחרי פיסגת ויצמן-אסד, שיחזר בפנינו עד הראיה היחיד למפגש הנשיאים האקראי את זכר הפגישה ההיא. היה זה כאמור בחלקת הקבורה המלכותית בעמאן. מלך ירדן, חוסיין בן טלאל, הלך אז לעולמו. מלכים, נשיאים ראשי ממשלות ושועי עולם מכל רחבי תבל הגיעו לעמאן לחלוק לו את הכבוד האחרון. ביניהם היה, כמובן, הנשיא אסד, וגם נשיא מדינת ישראל, עזר ויצמן, שרקם קשרי ידידות אישיים עם עמיתו הירדני.

שוּמר: “ההלוויה התנהלה על פי כל כללי הטקס, והמארגנים דאגו כמובן להפריד בין ויצמן לבין נציגיהן הבכירים של מדינות ערב. אבל לאחר הקבורה נפרצו החומות הפורמליות. ויצמן הסתובב חופשי בשטח הסטרילי, בין המלווים למיניהם, ולחץ ידיים. כך נקלע מולו חאפז אסד, נשיא סוריה. האמת, שקשה היה לזהותו. כשחלף על פניו של עזר הוא חבש לראשו קסקט, שטישטש את זהותו הידועה. ברגע האחרון קלט ויצמן שזהו הנשיא הסורי. וכדרכו הדוגרית, הוא ניגש אליו, ואמר החלטית: ‘אדוני הנשיא, אנחנו מוכרחים לעשות שלום’. הנשיא הסורי חייך בנימוס, נענע ראשו בהבנה, הרים זרועו לאות פרידה והסתלק”.

ויצמן נפרד מהמלך עבדאללה, אחרי הלוויית אביו המלך חוסיין. אריה שומר במרכז. צילם: יעקב סער, לע”מ

כיום מגלה שוּמר, כי עזר ויצמן העריך שהוא עשוי לפגוש בהלוויה את אסד, ותיכנן להעלות בפניו עניין בלתי שיגרתי: החזרת עצמותיו של איש המוסד אלי כהן לישראל. אסד לא המתין להקשיב לבקשת ויצמן בנושא.

ויצמן, אומר שוּמר, כאב את כאבה של משפחת כהן, ששיתפה אותו במאווייה להביא את המרגל האגדי לקבר ישראל. נדיה כהן ביקרה בלשכת הנשיא בירושלים מספר פעמים, וביקשה שיפנה לאסד וישמיע את כאבה ובקשתה. ויצמן נענה והזמין ללשכתו את המדינאי הספרדי מיגל מורטינוס , שהיה בשנים 1996-2003 שליחו הבכיר של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזה”ת. ויצמן הפקיד בידיו מכתב אישי מנומס ונוגע ללב הממוען ל”הוד מעלתו הנשיא אסד”, בסוגיית הבאת עצמותיו של אלי כהן לקבר ישראל. מורטינוס שהתרוצץ אז בין בירות המזה”ת הבטיח להעבירו ליעדו. אלא שגם להתכתבות זו לא היה המשך. ידוע לשוּמר כי אסד קיבל לידיו את המכתב, אך נמנע מלהגיב.

ויצמן הצביע לנתניהו

עזר ויצמן. צילומים: ויקיפדיה

ויצמן, שהחל את דרכו בפוליטיקה כנץ תקיף, והיה מאדריכלי ניצחון הליכוד בבחירות המהפך של 1977, הפך במרוצת השנים ליונה צחורה, שחתר לשלום כמעט בכל מחיר עם הפלשתינים וניצל את תפקידו הנשיאותי לניהול מדיניות עצמאית משלו. כך למשל כמעט כפה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה חסר ניסיון מדיני לאחר שנבחר לראשונה ב-1996, לבצע את הסכם חברון להעברת מרבית שטחה של חברון לשליטת ערפאת.

בבחירות ההן, שהתנהלו על רקע רצח רבין, כבר היה הנץ לשעבר ויצמן יונה מדינית. אך לדברי שוּמר, כשנתניהו התמודד בבחירה ישירה מול שמעון פרס, מאדריכלי אוסלו, הוא הצביע בעד נתניהו, מפני שהיה בטוח שיש בכוחו לתעל את נתניהו

לכיוונים שהוא, הנשיא, היה מעוניין בהם. “אנחנו נחנוך את ביבי”, הבטיח ויצמן לשוּמר, איש סודו שבעבר היה  מרַכז סניף בני עקיבא בתל אביב, אשר הלך והשמאיל, מתוך הזדהות עד כלות עם הבוס הנערץ ‘עייזר’.

באותם ימים עמדה על הפרק שאלת השלמת מימוש הסכם חברון כחלק מהסכם אוסלו ב’, שעסק בפריסה ישראלית חדשה בחברון. עיר האבות היתה אז העיר הערבית היחידה שנשארה בשליטה מלאה של ישראל. ההסכם הלא חתום עדיין בִּיתֵר את עיר האבות לשני חלקים בלתי שווים: 80% לערבים והשאר לישראלים. ויצמן הבין ששני הצדדים מתקשים לעכל את הסכם, כל אחד ונימוקיו עימו. ויצמן העריך שפגישה ישירה של נתניהו וערפאת תקדם את ההסכם: “צריך להטיח את ראשיהם של נתניהו וערפאת זה בזה”, הכריז אז בלשונו העוקצנית.

דווקא אחרי קרבות ‘מנהרת הכותל’ בין כוחות צה”ל לכוחות הפלשתינים בחודש תשרי תשנ”ז, באחת מארוחות הבוקר שניהלו השניים בבית הנשיא אחת לשבוע, הודיע המארח ויצמן לאורחו נתניהו, כי החליט להזמין את ערפאת לבית הנשיא בירושלים. נתניהו שמע והתחלחל.

ויצמן מארח את ערפאת בביתו בקיסריה. אריה שומר ראשון מימין. צילם: יעקב סער, לע”מ

אריה שוּמר, שלא נהג להצטרף לארוחות הבוקר הללו, היה האיש השני ביקום ששמע על יוזמתו החדשה של ויצמן. הנשיא סיפר לו העלה אפשרות זו, כנושא תאורטי בלבד, בשיחות עם ראשי השב”כ והמוסד ועם פרס ושמע מכולם המלצות חיוביות, אבל זו הפעם הראשונה שגמלה בליבו ההחלטה להשיג פריצת דרך בנושא חברון ע”י הזמנת ערפאת לבית הנשיא. “השתגעת?!” הזדעק לעברו שוּמר, שגם ראה עצמו כממונה על ניווט הנשיא במקרה של סטייה חזקה מדי מן המקובלות. “השתגעת להזמין אותו לכאן?! זה לא יעבור, לא בממשלה ולא בציבור. יש גבול”, התריע שוּמר. לבסוף תיעל אותו לעבר הפתרון היותר סביר והפחות פורמליסטי –

להזמין את ערפאת לביתו הפרטי בקיסריה. “אמרתי לו שזה באמת רעיון מצויין”, נזכר שוּמר.

משהסכימו הנשיא וסגנו (תחליטו אתם מי הוא מי) על הטקטיקה הנכונה, הורה ויצמן לשוּמר להסדיר עם צה”ל את הסידורים הטכניים להטסת ערפאת במסוק צבאי מעזה לקיסריה. “יצאתי במסוק לעזה, ושם אספנו את ערפאת יחד עם מוחמד דחלאן וג’יבריל רג’וב”, אומר שוּמר. “ראיתי שערפאת נרגש מעצם הטיסה במסוק צה”לי, לראשונה בחייו. כשהגענו לקיסריה, ירדתי עם ערפאת ומלוויו וליוויתי אותם לפתח ביתו של ויצמן. הנשיא המתין לו, לחץ ידיו בחום, אך הסתייג מהאקדח שבחגורתו. ‘מיסטר ערפאת’, אמר ויצמן לאורחו, ‘כאן אינך יכול לחגור אקדח’. ערפאת שלף את האקדח והעבירו בהבנה לאחד מעוזריו. ואז נכנסו השניים לאחד החדרים, לשיחה ארוכה בארבע עיניים. לא קיבלתי פרוטוקול של השיחה, מפני שלא היה כזה, אבל הבנתי מפי עייזר שערפאת השתכנע ליישם את הסכם חברון באופן שיאפשר למתיישבים להישאר בשכונותיהם ויותיר את מערת המכפלה בשליטתנו, וכך לאלץ גם את נתניהו לחתום”.

ספר התורה של מוצב המזח?

ויצמן, נזכר שוּמר, היה חביבם של מנהיגים ערביים, ובכוח אישיותו ה’דוגרית’ הצליח לקדם עניינים מדיניים שנתקעו בשל חוסר אמון בין הצדדים. הוא ייצג בעיניהם את הישראלי האולטימטיבי, הצבר, שלא הגיע מאחת ממדינות מזרח אירופה ולא נמנה על דור ה’וורהפטיגים’ (זה הכינוי, שהמציא ויצמן לשרי הממשלה, ב-1967, על שמו של השר זרח ורהפטיג מהמפד”ל, בתגובה להססנותם לאשר לצה”ל לפתוח את מלחמת ששת הימים).

כך למשל זכורה לטוב ידידותו עם הנשיאים המצריים סאדאת ויורשו מובארכ. סאדאת חיבבו אישית והעניק לו שם חיבה

משלו: ‘עזרא’. מובארכ שמח לארח את ויצמן ומלוויו, ובהם מנהל לשכת הנשיא אריה שוּמר, בארמון הנשיאות בקהיר, ובכל מיפגש כזה העמיקה הידידות. באחד המקרים ביקש ויצמן ממארחו, הפעם כבר הנשיא מובארכ, להתגייס לשיחרורו של הישראלי עזאם עזאם מן הכלא המצרי. ויצמן נתקל בסירוב שהוסבר בכך שהדברים הם מעבר לשליטתו של מובארכ. יחד עם זאת, חש מובארכ שעליו לפצות את ויצמן: “יש לי הפתעה בשבילך”, אמר לוויצמן וביקש שישאיר ליממה נוספת בקהיר את שוּמר.

למחרת הגיעה למלונו לימוזינה נשיאותית שהסיעה אותו למוזיאון המלחמה המצרי. קצין מצרי קיבל את פניו בהצדעה והכניסו למשרדו, שם העניק לו בטקס צנוע אבל מכובד את ספר התורה שנשבה יחד עם שבויי מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים. “למעשה היה זה רק חצי ספר, ואין לי מושג מה קרה עם החצי השני”, אומר שוּמר. “הבאתי את הספר לבית הנשיא, ושם נמסר לרמטכ”ל שאול מופז”. עד היום לא בטוח שאכן זהו ספר התורה המקורי שנלקח ממוצב המזח.

הנשיאים ויצמן ומובארכ בקהיר. שומר ראשון מימין. צילם: יעקב סער, לע”מ

ציווה על בן-גוריון

שוּמר, כיום בן 75, יליד ת”א ובנו של חבר ‘אגד’ דתי (וחבר הפועל המזרחי, שגם זה היה בזמנו מאוד נדיר ב’אגד’ האדומה), סיים לימודיו בביה”ס הממ”ד ביל”ו בתל אביב, המשיך בישיבות תל אביב וכפר הרוא”ה, והיה גם חניך ומרַכז סניף עקיבא בתל אביב. במשך שנה אחת למד בישיבת הנגב (עזתה) החרדית, שבראשה עמד הרב יששכר מאיר זצ”ל, לשם נשלח ע”י מורו ורבו הרב משה צבי נריה זצ”ל. “היה מדהים להיווכח עד כמה הרב נריה, הציוני האולטימטיבי, והרב מאיר, שהיה תלמיד חכם חרדי מובהק, כיבדו איש את רעהו והיו מיודדים מאוד. ידידות דומה, אגב, התקיימה בין הרב הראשי לצה”ל הרב גורן, הציוני, לידידו הרב בצלאל ז’ולטי זצ”ל

החרדי, לימים רבה של ירושלים, שראשיתה בהיותם חברותא בישיבת חברון בירושלים. הרב נריה זצ”ל שלח קבוצה של עשרה תלמידים לישיבת הנגב החרדית, כדי שנמלא כרסנו בתורה וגם שנשמש בתפקיד חלוצי של קליטת העולים שהגיעו אז ממרוקו למושבי הנגב”.

שוּמר החל את שירותו הצבאי ב-1961 ברבנות הצבאית והיה ראש לשכתו ושלישו של הרב הראשי לצה”ל הרב שלמה גורן זצ”ל. קירבתו אל הרב גורן וקרבתו של הרב גורן לבן גוריון, הובילה להיכרות בין שוּמר לבן גוריון – ומכוח היכרות זו נשלח שוּמר לערוך את סעודת הסדר בצריף של ‘הזקן’ בשדה בוקר. “מצאתי עצמי יושב לשמאלו של בן גוריון, פולה מצידו האחד ואני מצידו השני, ואני עורך את הסדר ומצווה על בן גוריון מפעם לפעם לקרוא את הקטע שלו בקול רם. כל הסיטואציה נראתה לי דמיונית. לא האמנתי שזה קורה לי. ‘חייל צעיר’, הוא נהג לקרוא לי במהלך הסדר. “הוא שאל לשמי וכשהשבתי, הוא תהה: ‘אתה ממוצא ערבי?'”. שוּמר הסביר לו שהוריו הגיעו ארצה מפולין בשנות השלושים והינם יהודים כשרים. ב”ג נרגע והסביר לי ששאל לשורשיו, מפני שכבר בתנ”ך נזכרת שוּמר כממלכה עתיקה, לצידה של בבל וארד.

בן גוריון. צילומים: ויקיפדיה

כשחזר לתפקידו בלשכת הרב גורן, הוא מילא תפקידים רבים בשליחותו, כולל טיפול בגיורים מיוחדים של אנשים שתרמו תרומה מיוחדת לביטחון ישראל. כך למשל ניהל את גיור הבזק של אשתו הגרמניה של המרגל הישראלי במצרים וולפגנג לוץ, שפעל בקהיר  במסווה  של חובב סוסים גרמני, נשוי לאשה גרמניה. במלחמת ששת הימים היה בין הראשונים שהגיעו לכותל המערבי, יחד עם הרב גורן, אך דמותו אינה מופיעה בצילומים ההיסטוריים. “תמיד נתתי את מקומי לרב מנחם הכהן”, הוא מצטנע.

ב-1968 עזב את הרבנות הצבאית ונשלח לשלישות של חיל האוויר, שבראשו עמד האלוף מוטי הוד, ושימש ראש ענף יח”צ ונספחים, בדרגת סא”ל. בימים ההם, מספר שוּמר, היתה

דלילה מאוד נוכחותם של חובשי כיפות סרוגות בחיל האוויר. שם לראשונה למד להוקיר את דמותו הייחודית של ‘הטייס הדתי הראשון’ יאיר נוימן, לימים מדריך טיסה מוכשר בביה”ס לטייס, שנפל ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, במהלך גיחת הפצצה מעל לדלתא המצרית, ושמו הפך לאגדה ומופת.

התופעה הבלתי מקובלת אז של קצין במדי חיל האוויר שכיפה סרוגה לראשו, צדה את עיניו של עזר ויצמן, בהיותו סגן הרמטכ”ל. ויצמן הוא זה שהמליץ בפני הוד על שוּמר, וזה מינה אותו לשמש ראש ענף נספחים בחיל האוויר. שנים רבות שירת בחיל האוויר, לרבות מפקד טייסת מנהלה בשדה דב בתל אביב ומפקד טייסת מנהלה ברמת דוד. תפקידו האחרון, בדרגת סגן אלוף, היה מפקד בסיס שדה התעופה הסמוך לשארם א שייח’. שוּמר היה הראשון בתולדות חיל האוויר שאינו טייס ואף על פי כן קיבל פיקוד על טייסת ולאחר מכן על בסיס חיל האוויר.

העולים מאתיופיה הגיעו בנחתות

ויקיפדיה

סיפורים רבים שמורים בציקלונו מימי היותו בכיר ב’כחולים’, ואחד מהם קשור לעליית יהודים מאתיופיה. מבסיס חיל האוויר אופיר שבדרום סיני, כשהיה בפיקודו, יצאו מטוסי חיל האוויר למדבריות סודן, קלטו שיירות של עולים יהודים שהגיעו ברגל מאתיופיה לסודאן, והטיסו אותם לשדה אופיר. במקצת מהטיסות השתתף גם שוּמר, עם כמה סוכנים של המוסד. בבסיס חיל האוויר אופיר כבר המתינו לעולים בואינגים אזרחיים, שהטיסו אותם לנתב”ג. היו גם מקרים, שבהם עולים הגיעו בנחתות של חיל הים לשארם א שייח’ ומשם הטיס אותם שוּמר לנתב”ג במטוסים אזרחיים. שוּמר התמיד בתפקיד עד לפירוק הבסיס, לרגל הנסיגה מסיני, כך שהיה מפקדו האחרון של הבסיס.

בימי פעילותו בחיל האוויר נרצח למרבה הצער הנספח האווירי של חיל האוויר בארה”ב, הטייס ג’ו אלון. כראש ענף נספחים בחיל האוויר, שהיה חוליית הקשר בין נספחי חיל האוויר בעולם לבין מפקדת חיל האוויר, ביקשנו לשמוע את דעתו של שוּמר באשר לפרשה המסתורית: מי רצח את ג’ו אלון? שוּמר מאזין בקשב לשאלה, מהרהר שתי שניות, ומשיב: “אני באמת לא יודע. לא יודע. הייתי רוצה לדעת”.

תזכורת: אל”מ יוסף ג’ו אלון, ממקימי חיל האוויר הישראלי, נשלח ב-1970, לאחר שנות טייס רבות, ובכללן משימת בנייתו של בסיס חיל האוויר בחצרים, לשמש נציג חיל האוויר בשגרירות ישראל בוושינגטון. בנסיבות שלא הובהרו עד היום הוא נרצח ב-1 ביולי 1973, ביריות שנורו לעברו בשעה שניצב בפתח ביתו במרילנד. שמועות שונות הילכו באשר לסיפור הירצחו, כולל סיפור קונספירציה שטען כי אלון, שהיה כנראה דברן לא קטן, נחשף לקנוניה ישראלית-אמריקאית, שנועדה לאפשר למצרים לפתוח במלחמה נגד צה”ל בסיני על מנת שישקמו את כבודם האבוד. האמריקאים חששו שמא לא ינצור לשונו, ועל כן, לפי אותה תיאוריה, חיסלו אותו. אולם אין סימוכין לתיאוריה זו, שהוגדרה בידי מומחים ‘חייזרית’. תיאוריות יותר מציאותיות אמרו שאלון נרצח בידי מחבלים פלשתינים, כחלק ממלחמת הסיכולים שהתנהלה בין המוסד לארגוני הטרור. בינואר 2017, 44 שנים לאחר הרצח, עדיין לא פתרו האמריקאים את התעלומה וה-FBI החליט לפתוח מחדש את תיק הרצח המסתורי.

אריה שוּמר, כראש אגף נספחים, טיפל בסידורי הבאת ארונו של ג’ו אלון ארצה. שר הביטחון משה דיין הגיע יחד עם שוּמר לנתב”ג כדי לקבל את הארון ולחלוק לו כבוד אחרון. האם ייתכן שעם סתימת הגולל על קברו של אלון, נסתם הגולל על נסיבות האירוע הטראגי? שוּמר: “אני באמת לא יודע מי רצח את ג’ו אלון”, מסכם שוּמר ומיד מוסיף: “אני רק יודע שאישיות בכירה אמרה, שאם תיחשף האמת בפרשה זו, תתחולל פה רעידת אדמה”.

ויקיפדיה

קרדיט: מנחם רהט, חגי הוברמן – מצב הרוח