רקע היסטורי

מצרים כערש התרבות של העולם העתיק, התברכה בשפע של אתרים היסטוריים ומונומנטים ייחודיים מהתקופה הפרעונית. אתרים היסטוריים אלה שימשו אבן שואבת לתיירים, שזרמו למצרים כדי לחזות באתרים, כגון הפירמידות, עמק המלכים בלוקסור והמקדשים באבו סימבל. שליטי מצרים לדורותיהם הכירו בערך הכלכלי של התיירות וניסו לפתחה. הפיתוח כוון בעיקר כדי לספק שירותי תיירות לעשירי תבל. במסגרת זו נבנו בתי מלון יוקרתיים וספינות לשיט תענוגות בנילוס לעבר אוצרותיה של מצרים במעלה הנילוס.

בשנת 1967, כשישראל כבשה את סיני, היא מצאה חבל ארץ שומם שרק גיאולוגים גילו בו עניין, בחיפושיהם אחר אוצרות טבע, כגון נפט, פחם ומנגן. ישראל היא זו שגילתה את החופים הקסומים של סיני והחלה לפתח בהם את נושא “תיירות השמש” והעולם שמתחת לפני המים במפרץ אילת. בעקבות הסכם השלום, מצרים חזרה לסיני ומצאה בה את ראשיתה של עיר תיירות בשארם א־שיח’ (העיר אופירה), תיירות תרמילאים בנואייבה, בית מלון מפואר בטאבה, והתחלה של פיתוח הר סיני כאתר תיירות.

המצרים הבינו את הפוטנציאל התיירותי של סיני והמשיכו לפתחו. ההצלחה המסחרית הביאה את המצרים להכרה כי את תיירות השמש והחופים אפשר לפתח גם באזורים אחרים של מצרים, ועד מהרה כל חופי מצרים, הן במפרץ סואץ והן לאורך הים התיכון, התמלאו מאות רבות של בתי מלון וכפרי נופש. בבניית מערך התיירות במצרים נטלו חלק חברות בין־לאומיות לתיירות, כגון הילטון.

בד בבד עם פתיחתה של מצרים לעולם המערבי, החלה במצרים תופעה של התחזקות הערכים השמרניים של העולם המוסלמי. האוכלוסייה המצרית השמרנית מעולם לא ראתה בעין יפה את ההתערטלות האירופית, השתייה לשוכרה ואורח החיים המתירני של עמי אירופה. פלגים אסלאמיים קיצונים החלו בשרשרת של פיגועים שנועדו להבריח את התיירות המתירנית ממצרים. כך, למשל, בשנת 1997 היה בלוקסור פיגוע גדול בתיירים ונהרגו בו 62 איש, ובשנת 2004 היה פיגוע במלון טאבה בסיני ובו נהרגו 34 איש, חלקם ישראלים. פיגועים אלה ואחרים, קטנים יותר, לא פגעו בצורה משמעותית בתיירות, וענף התיירות במצרים שגשג והפך לענף היצוא הגדול במצרים. שיא התיירות היה בשנת 2010 עת ההכנסות מענף זה הגיעו לכ־12.5 מיליארד דולר בשנה, והן היוו, בעת ההיא, כ־10% מהתל”ג של מצרים.

 

השפעת הטלטלה בארצות ערב על התיירות במצרים

בינואר 2011 החלה ה”טלטלה האזורית” במצרים (האופטימיסטים מכנים תופעה זו בשם “האביב הערבי”) שבה יצא ההמון בארצות ערב לרחובות במטרה להפיל את השלטון. המהלך במצרים צלח ובפברואר 2011 הופל שלטונו הממושך של הנשיא חוסני מובראכ. מאז ועד יולי 2013 עת תפס הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי את השלטון, ידעה מצרים תהפוכות פוליטיות. בתקופה זו של חוסר יציבות הצטמצמה מאוד התיירות למצרים וירדה כמעט לכדי מחצית (מהכנסה של 12.5 מיליארד דולר לכ־6 מיליארד דולר לשנה).

עלייתו של הנשיא סיסי לשלטון ופעילותו הרבה מאוד, והמוגזמת לעיתים, [1] לפיתוחה של מצרים, עצרו את תהליך בריחת התיירים ממצרים ואף החלה התאוששות בענף. אני משער שהיחסים המתהדקים בין מצרים לרוסיה שיזם הנשיא סיסי [2] היו תרומה לפיתוח התיירות והמוני רוסים החלו לנהור למצרים כדי ליהנות מהשמש המצרית במחירים השווים לכל נפש.

שנות הטובה לא ארכו, ובאוקטובר 2015 הצליחו ארגוני החבלה האיסלמיסטיים להפיל מטוס תיירים שהיה בטיסה משדה התעופה בשארם א־שיח’ לעבר סנט פטרבורג. פיגוע זה שגרם למותם של 224 נפש, גדע באחת את התיירות למצרים. רוסיה ובעקבותיה אייר פרנס (צרפת), לופטהנזה (גרמניה) ובריטניה השעו את כל הטיסות למצרים. התיירות במצרים ירדה לשפל הכנסות של 3.8 מיליארד דולר (כשליש בלבד לעומת שנת השיא, 2010).

האמור לעיל הוא בתחשיב כולל לתעשיית התיירות במצרים. להערכתי, המבוססת על מעקב בצילומי לוויין אחר מגרשי החניה בשדות התעופה ובמלונות, הפגיעה בסיני ובחופי הים האדום, הייתה אנושה עוד יותר. הדבר בא לידי ביטוי בהפסקת הבנייה של בתי מלון שבנייתם החלה לפני הפיגוע וסגירתם של בתי מלון ואתרי נופש. חשוב להדגיש כי התיירות היא מקור הפרנסה הכמעט יחיד של תושבי סיני. על מכה זו שנחתה על תושבי סיני, הנחיתה ישראל, כבר בשנת 2010, מכה נוספת בדמות החומה שבנתה לכל אורך הגבול בינה לבין מצרים. בניית החומה פגעה בנושא ההברחות (סמים, זונות ומבקשי עבודה). סעיף ההברחות היה ככל הנראה מקור ההכנסה השני בחשיבותו של תושבי סיני. אם לא די בזאת, מצרים, בהנהגתו של סיסי, החלה להילחם ברצינות נגד הברחות הנשק לרצועת עזה והברחת הסחורות במנהרות, ואלפי אנשים נוספים איבדו את מקור פרנסתם. מכל סיבות אלה אין תמה על ההתנגדות העזה של תושבי סיני למשטרו של סיסי. התנגדות זו מזינה ללא הפסקה את שרשרת הפיגועים נגד צבא מצרים. פיגועים אלה גולשים לעיתים גם לתוך מצרים ופוגעים קשה ברצון של תיירים לבלות חופשה בארץ זו.

המצב כיום

בינואר 2018 חידשה רוסיה את הטיסות למצרים וייתכן שגם מדינות אחרות הלכו בעקבותיה. על פי הפרסום הרשמי של משרד התיירות המצרי מיולי 2018 בשנת המס 2018/2017 (01.07.2017–30.07.2018) נכנסו למצרים כ־9 מיליון תיירים, וההכנסות מתיירות קפצו מ־3.8 מיליארד דולר ל־7.6 מיליארד דולר.

אני נוטה לפקפק [3] במידת הדיוק של נתונים אלה, וסבור שהנתונים המוצגים על ידי מצרים מוגזמים, בכוונה להציג מצג שווא של “עסקים כרגיל”. הספקנות שלי מבוססת על מעקב אחר צילומי לוויין של מגרשי החניה בכמה שדות תעופה במלונות. להלן כמה דוגמאות:

• שדה התעופה החדש Giza Sphinx International. השדה נבנה בשנת 2015 במיוחד לקידום התיירות לאתר המורשת העולמי “פירמידות גיזה”. מאז תום עבודות הבנייה באוגוסט 2016, לא נראה אף מטוס על מסלוליו, ומגרשי החניה העצומים שלו שוממים כמעט לחלוטין (נכון לנובמבר 2018).
• בית המלון “טוליפ אלפירוז”. בראשית שנת 2015 [4] החלו המצרים לבנות בסיני בית מלון גדול על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ייחודו של מלון זה הוא התאמתו לנכים ולאנשים בעלי צרכים מיוחדים. במתחם הגדול (ראו צילומים להלן) נבנו ארבעה מגרשי חניה בתפוסה כוללת של 500 כלי רכב. עד נובמבר 2018 היו כל מגרשי החניה שוממים (למעט חמישה כלי רכב קטנים שנראו בצילום האחרון!).

מעבר לדוגמאות שלעיל, בדקתי גם אתרים אחרים והתמונה המצטיירת לעיניי היא שאכן יש התעוררות בנושא התיירות, אבל אני מסופק מאוד אם התיירות כיום הגיעה אכן לכ־60% מתקופת השיא של שנת 2010. כך או כך, העיסוק בענף התיירות הוא עיסוק בענף לא יציב, הנתון להשפעה של גורמים רבים, והוא יכול לקרוס שוב כתוצאה מפיגוע של הגורמים האיסלמיסטיים במצרים. הצבא המצרי ושירותי הביטחון במצרים משקיעים כוחות רבים מאוד להילחם בתופעה, אך נראה לי שכל עוד מצרים לא תכניס את ידה עמוק לכיס, ותטפל טיפול שורש בבעיית האבטלה בסיני, לא תיפתר בעיית החמושים בסיני המפגעים שוב ושוב בצבא המצרי והמאיימים על התיירות בסיני.

הערות שוליים

[1].  בלהיטותו למיזמים ראוותניים, החל הנשיא א־סיסי לכרות בחופזה תעלה מקבילה לתעלת סואץ, ובד בבד כך חיסל את קו מסילת הברזל לסיני ולנמל הגדול בפורט פואד.[2].  יחסים אלה באים לידי ביטוי ברכש אמצעי לחימה רוסיים, והסכמות לבניית כור גרעיני.

[3].  מדינה הטוענת בטיעוניה הרשמיים שההוצאה על צבאה הענק (מקום 10–12 בצבאות תבל) היא 4.4 מיליארד דולר בלבד, היא מדינה לא אמינה בעליל.

[4].  ההחלטה לבנות מלון בשנה זו תמוהה ומעידה ככל הנראה על אופטימיזם מופלג.

קרדיט: סא”ל (בדימוס) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב