בין הסלמה צבאית לקריסה פנימית: המשמעות מאחורי אזהרת ה"לבנוניזציה" באיראן
האזהרה מפני "לבנוניזציה" של איראן, שפורסמה בעיתון הרפורמיסטי האיראני סאזנדגי (Sazandegi), משקפת חשש פנימי עמוק מפני אובדן הריבונות של מוסדות המדינה הרשמיים לטובת מילציות חמושות ומנגנונים מקבילים, בדומה למעמדו של חזבאללה בלבנון.
מאחורי הדיווח עומד מאמר חריג של בכירים במחנה הרפורמיסטי (ובהם גולאם חוסיין כרבאסצ'י, מייסד העיתון, ואמיר נאעי), המבקרים את הזרמים הקיצוניים באיראן הדוחפים להסלמה צבאית מתמדת ומנרמלים את מצב המלחמה על חשבון קריסת הכלכלה והחברה.
הרקע המיידי
-
- לחץ צבאי וכלכלי חסר תקדים: הדיווח מתפרסם על רקע עימות צבאי מתרחב הכולל תקיפות אמריקאיות, פגיעה בנכסים אסטרטגיים, וסגירת נתיבי סחר חיוניים (כמו מצר הורמוז) שחתכו את היקף המסחר של איראן והביאו את הכלכלה לנקודת שבר.
- ביקורת על "מחנה ההסלמה": בעוד הזרם השמרני והממסד הביטחוני באיראן מציגים מצג של חוסן וממשיכים לקרוא לעימות צבאי, האגף הרפורמיסטי מזהיר כי הפיכת המלחמה לחלק משגרת החיים משחקת לידי מוקדי כוח קיצוניים ומחלישה את הממשלה הנבחרת.
המשמעות ה"לבנוניזציה"
המונח מתאר תהליך שבו מדינה מתפוררת מבפנים והופכת ל"מדינה נכשלת" (Failed State) ללא צורך בפיצול טריטוריאלי:
-
- שחיקת מוסדות המדינה: הממשלה הרשמית והנשיא מאבדים את המונופול על הפעלת הכוח, על מדיניות החוץ ועל קבלת ההחלטות הלאומיות.
- צמיחת ישויות חמושות מקבילות: ארגונים חמושים שאינם כפופים לחוק (במקרה האיראני: פלגים קיצוניים במשמרות המהפכה או מילציות עצמאיות) צוברים כוח פוליטי, צבאי וכלכלי עצמאי, ומכתיבים את הטון.
- נרמול העוני והלחימה: הפיכת המלחמה והעוני הכרוני לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של האזרחים, תוך שחיקת "הטאבו" הציבורי על מצב חירום קבוע.
התגשמות האזהרה
חלקים משמעותיים מתרחיש הלבנוניזציה כבר ניכרים היטב במציאות האיראנית:
- מנגנון מקביל חזק מהמדינה: משמרות המהפכה (IRGC) מנהלים בפועל "מדינה בתוך מדינה". הם שולטים על נתחים עצומים מכלכלת איראן, מנהלים מדיניות חוץ עצמאית ומפעילים את "תמנון הפרוקסי" האזורי מבלי לתת דין וחשבון מלא לממשלה האזרחית או לפרלמנט.
- ריק אסטרטגי ופיצול בהנהגה: השחיקה התעצמה בעקבות זעזועים בצמרת השלטון (כמו חילופי המנהיג העליון עלי ח'אמנאי בבנו מוג'תבא ח'אמנאי בתחילת 2026). נוצר פער עמוק בין הדרג הממשלתי (כמו הנשיא פזשכיאן) שמנסה להוביל קו דיפלומטי מול ארה"ב, לבין מפקדי השטח הקיצוניים שמסלימים את המצב באופן עצמאי.
- קריסת החוסן החברתי והכלכלי: הציבור האיראני חווה שחיקה קשה ביכולת העמידה שלו ("טאבו חברתי"). הכלכלה קרובה לנקודת שבר, האזרחים מנותקים לחלוטין מהאידיאולוגיה הצבאית של המשטר, ונוצר נתק מוחלט בין מוסדות המדינה הרשמיים, שאינם מסוגלים לספק שירותים בסיסיים, לבין הציבור הרחב.
