סואץ מול הורמוז: למה על אחד משלמים ועל השני נלחמים?

האיומים האחרונים של איראן לגבות "אגרות" במצר הורמוז מעלים שוב את השאלה המתבקשת: אם למצרים משלמים הון על מעבר בתעלת סואץ, למה בהורמוז זה נחשב ל"סחיטה"?

התשובה טמונה בהבדל תהומי אחד – גיאוגרפי ומשפטי ולהלן ההסבר:

תעלת סואץ היא תעלה מלאכותית. מצרים חפרה אותה, מתחזקת אותה ומפעילה אותה בתוך שטחה הריבוני המוחלט. מבחינה משפטית, זהו "כביש אגרה" לכל דבר. הספינות משלמות על שימוש בתשתית שמדינה בנתה ומתחזקת. זה לגיטימי, מוסדר ומוסכם על פי אמנת קושטא (1888).

הורמוז הוא מצר טבעי. על פי אמנת הים של האו"ם, לכלי שיט יש זכות "מעבר טרנזיט" רציפה במיצרים בינלאומיים. זו זכות יסוד שגם המדינות הגובלות (איראן ועומאן) אינן רשאיות לחסום, להגביל או להתנות בתשלום. הן יכולות להסדיר בטיחות ואיכות סביבה אבל הן לא ה"בעלים" של המעבר.

לפיכך, כשאיראן מנסה לגבות אגרות או לאיים בסגירה, היא לא מממשת זכות ריבונית אלא מנסה לעשות מוניטיזציה של איום. היא הופכת זכות בינלאומית לשייט למנוף פוליטי וכלכלי. כלומר, כל דרישת תשלום היא לא פחות מפיראטיות בחסות המדינה.

קרדיט: ערוץ דורון פסקין – הכסף שמניע את המזרח התיכון    קרדיט לתמונות: AI