כיצד זוהה וסומן מטוס הקרב האמריקאי F-35 Lightning II? ניתוח טכני של וידאו תרמי איראני

לאור הסרטון התרמי שפרסם משמרות המהפכה האיראניים, נחשפים נתונים טכניים מורכבים אודות אירוע הפגיעה במטוס הקרב האמריקאי F-35 Lightning II בשמי איראן, אירוע שעורר ויכוח נרחב על גבולות טכנולוגיית החמקנות ויכולתן של מערכות הגנה אווירית מודרניות לחדור אליה.

 

אחת השאלות הבולטות ביותר שעלו לאחר פרסום הסרטון הייתה: כיצד התגלה מטוס קרב מדור חמישי, שנועד בעיקר להתחמק מגילוי?

התשובה טמונה בהבחנה בין המושגים "חמקנות" ו"מצבי חישה". חמקנות ב-F-35 Lightning II קשורה בעיקר להפחתת חתימת המכ"ם שלו כנגד מכ"מים ארוכי טווח, אך היא אינה אומרת היעלמות מוחלטת למערכות פסיביות, במיוחד אלו המסתמכות על גילוי אלקטרו-אופטי ותרמי.

בהקשר זה, יש להבחין בין מיקוד אינפרא אדום (IR) מסורתי לבין מיקוד הדמיה תרמית (IIR). מערכות אינפרא אדום ישנות יותר מסתמכות אך ורק על חישת קרינה אינפרא אדום הנפלטת מחום; כלומר, הן "עוקבות אחר מקור החום" מבלי לראות את המטרה בפועל. מערכות IIR מודרניות, לעומת זאת, מייצרות תמונה תרמית מלאה של המטרה, מה שמאפשר לקבוע את צורתה, לזהות אותה ולעקוב אחר "התמונה" שלה, ולא רק אחר חתימת החום שלה. פיתוח איכותי זה הקשתה הרבה יותר על מטוסי חמקן להתחמק מגילוי, אפילו עם טכנולוגיות להפחתת חתימת חום.

מערכות מודרניות כמו ה-IRIS-T או ה-Verba מייצגות את הדור המתקדם הזה של טילים, המסתמכים על הדמיה תרמית ברזולוציה גבוהה, תכונה המצויה גם בכמה מערכות איראניות מודרניות. לעומת זאת, טילים ישנים יותר כמו ה-R-60 או ה-Igla מסתמכים על הנחיה תרמית מסורתית והם הרבה פחות יעילים כנגד מטרות בעלות חתימה נמוכה.

הסרטון שפורסם לא מציג רק "נקודת חום", אלא תמונה של הדמיה תרמית אופטית (IIR), כלומר המערכת שזיהתה את מטוס הקרב הצליחה לצלם אותו ולעקוב אחריו במדויק. סוג זה של גילוי משמש גם בפלטפורמות מתקדמות כמו רחפן ה-MQ-9 Reaper, המספק תמונות תרמיות ברזולוציה גבוהה של מטרות קרקעיות ואוויריות.

https://www.facebook.com/watch/?v=1928163751126280

 

בנוגע לטיל בו נעשה שימוש, טהרן ציינה שמדובר במערכת חדשה, דבר שסותר כמה דיווחים שייחסו את ההתקפה לטיל "358". ההבדל המשמעותי במהירות בין טיל זה (500-700 קמ"ש) לבין מטוס הקרב F-35 Lightning II (שעולה על 1200 קמ"ש בטיסה מבצעית) הופך אפשרות זו ללא סבירה מבחינה פיזית.

התרחיש הסביר ביותר הוא שמטוס הקרב נתקף במארב של מערכת הגנה אווירית פסיבית ניידת ביותר, שנפרסה לאחר מעקב חוזר ונשנה אחר נתיבי הטיסה של ארה"ב באזור. מארב מסוג זה מנצל את היעדר שידור מכ"ם, ומפחית את סיכויי הגילוי על ידי מערכות התרעה מוקדמת.

ניתוח רגע הפגיעה בסרטון מגלה אינדיקציה בולטת: הופעת שני פסי חום מקבילים מיד לאחר הפגיעה. בהתחשב בכך שמטוס ה-F-35 לייטנינג II הוא מטוס חד-מנועי, דפוס זה יוצא דופן ומרמז על קרע בחלקו האחורי שהביא לדליפת דלק בוער. למרות חומרת הנזק מסוג זה, נראה כי המטוס הצליח להימנע משריפה מלאה, ואפשר לו לחזור ולבצע נחיתת חירום.

עם זאת, אופיים של מבני מטוסי חמקן, המסתמכים על חומרים מרוכבים רגישים, הופך את נזקי הרסיסים לגורם מכריע בקביעת גורלם המבצעי. גם אם יתוקנו, שחזור תכונות החמקנות המלאות שלהם נותר בספק.

מה שמפתיע ביותר הוא היעדר מוחלט של כל תגובה הגנתית מצד המטוס – לא נפרסו נורים, לא תמרוני התחמקות – למרות שהמטוס היה מצויד במערכת AN/AAQ-37 DAS המתקדמת, המסוגלת לזהות שיגורי טילים ממרחקים ארוכים מאוד. עובדה זו מעלה את האפשרות שהמערכת לא הצליחה לזהות את האיום, אולי בשל אופי הטיל או שיטת השיגור.

קרדיט: דובר צה"ל

 

לעומת זאת, לא נרשמה אזעקת מכ"ם, דבר המצביע על כך שהתקיפה בוצעה ללא שימוש במכ"מים פעילים, ולכן מערכות הטעיה באמצעות מכ"ם כמו ה-AN/ALE-70 לא הופעלו.

תקרית זו חושפת כי חמקנות אינה מגן מוחלט, אלא יתרון יחסי בהתאם לסוג האיום. היא גם מדגישה כי פיתוח מערכות אופטיות/אינפרא אדום (EO/IIR) מציב כיום אתגר רציני אפילו למטוסים המתקדמים ביותר בעולם.

יחד עם זאת, התקרית מסמנת הישג טקטי עבור הצד האיראני, הן מבחינת התכנון והן מבחינת הביצוע, בניגוד לביצועיו המדהימים של הטייס האמריקאי שהצליח להשתלט על מטוסו למרות הנזק, במצב המשקף רמת אימון ומשמעת מבצעית גבוהה.

קרדיט: ערביכ דפנס      קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות