שינוי אסטרטגי של הרגע האחרון בהיערכות האיראנית לקראת עימות ישיר מול ארה"ב. מה מאחורי?
הצבת משגרי הטילים הבליסטיים בגבול עיראק ובחוף המפרץ הפרסי, לצד המעקב אחר בסיסים אמריקאיים, היא חלק משינוי אסטרטגי בהיערכות האיראנית לעימות ישיר מול ארה"ב (פברואר 2026).
להלן הניתוח של המהלכים הללו ותכנוני התקיפה הנגזרים מהם:
מה עומד מאחורי הפעילות?
- מענה לעליונות האווירית של ארה"ב: איראן מבינה שחיל האוויר שלה אינו יכול להתמודד עם מטוסי ה-F-35 וה-F-22 שהוצבו באזור. לכן, היא הופכת את המערך הבליסטי ל"זרוע האסטרטגית" העיקרית שלה להרתעה ותגובה.
- יצירת "מאזן אימה" מיידי: הצבת משגרים בטווחים קצרים (גבול עיראק והחוף) מאפשרת פגיעה מהירה ומדויקת בבסיסים כמו אל-אסד בעיראק ואל-עודייד בקטאר תוך דקות ספורות מרגע הפקודה.
- שימוש במידע מודיעיני סיני/רוסי: השימוש במכ"מים מתקדמים (כמו ה-Liaowang-1) והמעקב הישיר נועדו לאתר נקודות תורפה בבסיסי ארה"ב ולזהות פריסות של מערכות הגנה כמו "פטריוט", כדי לתכנן מטחי טילים שיעקפו אותן.
מה זה מעיד על תכנוני התקיפה האיראניים?
- אסטרטגיית "רוויה" (Saturation Attack): התכנון האיראני מתמקד בשיגור בו-זמני של מאות טילים וכטב"מים לעבר מטרה אחת כדי להעמיס על מערכות ההגנה האמריקאיות ולגרום להן לקרוס.
- פגיעה בתשתיות קריטיות: המטרות המסומנות אינן רק בסיסים צבאיים, אלא גם נמלים, בתי זיקוק ומתקני התפלה לאורך חוף המפרץ, במטרה לשתק את הכלכלה האזורית ולהפעיל לחץ בינלאומי על ארה"ב.
- שימוש במשגרים ניידים: איראן נסמכת על כ-100 משגרים ניידים שנותרו לה (אחרי המלחמה ביוני 2025), המועברים ממקום למקום כדי למנוע מארה"ב לבצע "מכת מנע" שתשמיד את המערך לפני השיגור.
- איום על כלי שיט: הצבת טילים בחוף המפרץ מיועדת גם נגד נושאות המטוסים האמריקאיות (כמו ה-USS Abraham Lincoln), תוך איום לסגור את מצר הורמוז במקרה של התקפה.
לסיכום: איראן אינה מתכננת "מלחמה קלאסית" אלא מלחמת התשה בליסטית שנועדה לגבות מחיר כבד מכל בסיס או נכס אמריקאי בטווח של עד 2,000 ק"מ, תוך שימוש במיקום הגאוגרפי של הגבולות כדי לקצר את זמן התגובה של האויב.
קרדיט: טיימס אוף אינדיה – AI