מכתב פרידה לפנתאון: המשקיע האגדי וורן באפט נפרד מאלו שנתנו בו אמון שנים ארוכות והוא מעולם לא בגד באמונם!

קרדיט: ויקיפדיה

 

אל בעלי המניות היקרים שלי

אני לא אכתוב יותר את הדוח השנתי של ברקשייר ולא אדבר בלי סוף באספה השנתית. כמו שהבריטים אומרים, אני “שקט”.
בערך.

גרגייבל יהפוך למנהל בסוף השנה. הוא מנהל נהדר, עובד ללא לאות ותקשורתי כנה. איחלו לו כהונה ארוכה.

אני אמשיך לדבר איתכם ועם ילדיי על ברקשייר דרך מסר חג ההודיה השנתי שלי. בעלי המניות הפרטיים של ברקשייר הם קבוצה מיוחדת מאוד, נדיבה באופן יוצא דופן בחלוקת רווחיהם עם פחות ברי מזל. אני נהנה מההזדמנות להישאר אתכם בקשר. איפשרו לי השנה קודם להיזכר מעט. אחרי זה, אדון בתוכניותי לחלוקת מניותיי בברקשייר. לבסוף, אציע כמה הערות עסקיות ואישיות.

⸻

עם התקרב חג ההודיה, אני אסיר תודה ומופתע מהמזל שלי להיות חי בגיל 95. כשהייתי צעיר, זה לא נראה כמו הימור טוב. בתחילת חיי כמעט מתתי.

זה היה ב־1938 ובתי החולים באומהה סווגו אז בעיני התושבים כקתוליים או פרוטסטנטיים, חלוקה שנראתה טבעית אז.

רופא המשפחה שלנו, ד”ר הארלי הוטז, היה קתולי ידידותי שעשה ביקורי בית עם תיק שחור. הוא קרא לי סקיפר ולעולם לא גבה הרבה. כשהיה לי כאב בטן ב־1938, ד”ר הוטז בא, בדק קצת, ואמר שאהיה בסדר בבוקר.

הוא הלך הביתה, אכל ארוחת ערב ושיחק מעט ברידג’. אבל התסמינים המוזרים שלי לא נתנו לו מנוחה והוא שלח אותי מאוחר יותר לניתוח חירום להסרת התוספתן בבית החולים סנט קת’רין. בשלושת השבועות הבאים הרגשתי שאני במנזר, ונהניתי מה“במה” החדשה שלי. אהבתי לדבר, כן, אפילו אז, והנזירות אימצו אותי.

הדובדבן שבקצפת היה כשמיס מדסן, המורה שלי בכיתה ג’, ביקשה מ־30 תלמידי הכיתה לכתוב לי מכתב. כנראה זרקתי את המכתבים של הבנים, אבל קראתי שוב ושוב את אלה של הבנות; לאשפוז היו גם יתרונות.

שיא ההחלמה שלי, שהייתה מסוכנת ברוב השבוע הראשון, היה מתנה מדודה אידי האהובה שלי: ערכת טביעות אצבע מקצועית. מיד טביעתי את כל הנזירות שטיפלו בי. (כנראה הייתי הילד הפרוטסטנטי הראשון שראו בסנט קת’רין, והן לא ידעו למה לצפות.)

התיאוריה שלי, משוגעת לגמרי כמובן, הייתה שיום אחד נזירה “תשתגע” וה־FBI יגלה שהם מעולם לא טרחו לקחת טביעות אצבע של נזירות. ה־FBI ומנהלו, ג’יי אדגר הובר, היו נערצים בשנות ה־30, ודמיינתי אותו מגיע לאומהה לבדוק את האוסף היקר שלי. דמיינתי שנאתר יחד את “הנזירה הסוררת” ונעצור אותה. תהילה לאומית נראתה מובטחת.

ברור שהפנטזיה הזו לא קרתה. אבל אירונית, שנים אחר כך הסתבר שהיה כדאי לי לקחת טביעות אצבע דווקא לג’יי אדגר בעצמו, לאחר שהתברר שהוא ניצל לרעה את תפקידו.

 

ככה הייתה אומהה בשנות ה־30, כשמזחלת, אופניים, כפפת בייסבול ורכבת חשמלית היו פסגת החלומות של כל ילד.

נעבור לילדים אחרים מאותה תקופה, שחיו קרוב אלי והשפיעו על חיי עמוקות, למרות שלא הכרתי אותם אז.

נתחיל עם צ’רלי מונגר, החבר הכי טוב שלי 64 שנה. בשנות ה־30, צ’רלי גר במרחק רחוב מביתי הנוכחי.

כמעט פגשתי אותו אז. בקיץ 1940 צ’רלי, שהיה מבוגר ממני ב־6 שנים ושמונה חודשים, עבד במכולת של סבי תמורת 2 דולר ליום של 10 שעות. שנה אחר כך עבדתי שם גם, אבל לא נפגשנו עד 1959, כשהוא היה בן 35 ואני בן 28.

אחרי מלחמת העולם השנייה, צ’רלי סיים משפטים בהרווארד ועבר לקליפורניה. אבל תמיד אמר שהשנים הראשונות שלו באומהה עיצבו אותו. במשך יותר מ־60 שנה הייתה לו השפעה עצומה עלי. יכולתי לשאול אותו כל דבר. היו לנו חילוקי דעות, אבל לא היה בינינו אף ויכוח אחד.

ב־1958 קניתי את הבית הראשון והיחיד שלי, כמובן באומהה, כשני ק”מ מהמקום שבו גדלתי, שתי דקות מהמשפחה של אשתי, שש דקות מהמכולת של המשפחה ושבע דקות מהמשרד שבו עבדתי 64 שנה.

 

נעבור לסטן ליפסי. ב־1968 סטן מכר את עיתוני Omaha Sun לברקשייר. עשור לאחר מכן עבר לבאפלו לבקשתי כדי להציל את ה־Buffalo Evening News מהתחרות המיליטנטית של העיתון המתחרה. לבסוף, העסק הפך לרווחי מאוד והניב לנו מעל 100 אחוז בשנה על השקעה של 33 מיליון דולר.

סטן גדל כחמישה רחובות מהבית שלי. אחד משכניו היה וולטר סקוט הבן, שסיפק לברקשייר את MidAmerican ב־1999, היה דירקטור חשוב וחבר קרוב עד מותו ב־2021.

תאמינו או לא, הייתי אמור ללמוד באותו תיכון שבו למד וולטר, אבל אבא שלי הפתיע וזכה בבחירות לקונגרס ב־1942. החיים מלאים הפתעות.

ואז יש את דון קיוה, שגר מול הבית שלי ב־1959, ולימים הפך לנשיא קוקה קולה וכיהן כדירקטור נאמן של ברקשייר. כשהכרתי אותו הוא הרוויח 12,000 דולר בשנה וגידל חמישה ילדים בבתי ספר קתוליים.

אחר כך הוא לקח חלק במהפכה של “New Coke”, וכשזה קרס, הוא עשה את אחד מנאומי ההתנצלות הכי מפורסמים בתולדות התאגידים: “המוצר שייך לציבור”. המכירות זינקו.

לבסוף, אג’יט ג’יין, שנולד בהודו, וגרגייבל, שנולד בקנדה, חיו גם הם באומהה בשנות ה־90. אפילו גרג גר כמה רחובות ממני, ולא נפגשנו אז.

יש משהו במים של אומהה?

⸻

היו לי כמה שנים כמתבגר בוושינגטון די.סי., וכשחשבתי שאתקע שורש בניו יורק (ב־1954), חזרתי לאומהה אחרי שנה וחצי בלבד. מאז אני כאן. גידלתי כאן את ילדיי ואת כמה מנכדיי. כולם למדו בבתי ספר ציבוריים. אומהה הייתה פשוט בית.

מבט לאחור אומר שהייתי עושה הרבה פחות אילו גרתי במקום אחר. מרכז ארצות הברית היה מקום נהדר להיוולד בו, לגדל משפחה ולבנות עסק.

⸻

 

ועכשיו לגילי. הגנים שלי לא עוזרים במיוחד; עד שאני הגעתי לשיא, שיא המשפחה היה 92. אבל רופאים טובים מאומהה שמרו אותי חי. לפחות שלוש פעמים הם הצילו את חיי.

מי שמגיע לגיל זקנה צריך הרבה מזל. קליפות בננה, נהגים שיכורים, ברקים. המזל לא הוגן, והוא לא מחולק שווה. רבים נולדים לעושר, אחרים נולדים לתהום.

אני נולדתי ב־1930, בריא, אינטליגנטי יחסית, לבן, זכר, באמריקה. וואו. תודה ליידי לאק.

היא ביקרה אצלי הרבה, אבל בגיל 90 פלוס היא עסוקה מדי. לעומת זאת, אב הזמן מתעניין בי יותר מדי. והוא בלתי מנוצח. הראייה יורדת, השמיעה יורדת, הזיכרון יורד. אתה יודע מתי הוא מתקרב.

הזדקנתי מאוחר יחסית, אבל כשהגיל מגיע הוא לא מתפשר.

למרבה ההפתעה, אני מרגיש טוב. הולך לאט, קורא לאט, אבל במשרד חמש פעמים בשבוע. לפעמים יש רעיון טוב. אבל רעיונות נדירים, לא אפס.

⸻

 

האריכות שלי יוצרת בעיות למטרות הפילנתרופיות שלי ולמשפחה. הילדים שלי כבר בגיל פרישה. כדי להבטיח שהם יוכלו לחלק את ההון שלי לפני שהאפוטרופוסים המחליפים ייכנסו, אני צריך להאיץ את קצב התרומות. זה קל יחסית.

אבל יש עוד נקודה: אני רוצה לשמור חלק ניכר ממניות A עד שבעלי המניות ירגישו בנוח עם גרג כמו שצ’רלי ואני הרגשנו. זה לא אמור לקחת זמן רב.

כל שלושת ילדיי חכמים, מנוסים, בעלי אנרגיה ואינסטינקט טוב. הם יקבלו החלטות בעולם שמשתנה מהר. לא הגיוני לנסות לשלוט “מהקבר”.

הם לא צריכים להיות מושלמים. כל מה שעליהם לעשות זה להיות קצת יותר טובים מהממשלה ומהפילנתרופיה הלא יעילה שראיתי. היו לי פעם “תוכניות פילנתרופיות גדולות”, אבל הן לא היו מעשיות.

הם עובדים קשה, כבר שנים, גם כשהסכומים היו קטנים, וכעת הסכומים מעל 500 מיליון דולר בשנה.

⸻

 

האצת התרומות שלי אינה משקפת ירידה בהערכתי לברקשייר. גרג עבר כל ציפייה שהייתה לי. הוא מבין את העסקים שלנו טוב ממני כיום. אני לא יכול לחשוב על מנכ”ל אחד שאבחר לפניו לנהל את החסכונות שלי ושלכם.

הוא מבין את הסיכונים וההזדמנויות בביטוח טוב יותר מרוב המנהלים הוותיקים. אני מקווה שבריאותו תישאר טובה לעשורים רבים.

יש מציאות לא נעימה: לפעמים מנכ”ל מעולה מדרדר לדמנציה או מחלה קשה. צ’רלי ואני התמודדנו עם זה ולא פעלנו בזמן. זו טעות גדולה. הדירקטוריון חייב להיות מודע לאפשרות, וגם המנכ”ל כלפי מנהלי החברות הבנות.

כשביקשו לחשוף שכר מנכ”לים ביחס לעובדים, זה רק גרם לקנאה ושכר מנהלים התפוצץ. מנכ”ל “א” ראה את מנכ”ל “ב” ורמז לדירקטוריון שמגיע לו יותר. כולנו בני אדם. קנאה היא כוח חזק.

⸻

 

ברקשייר צפויה לתשואה מעט מעל הממוצע, בזכות כמה “יהלומים”. אבל בגלל גודלה, יהיו הרבה חברות שיעשו טוב יותר בעשורים הבאים.

הסיכוי שברקשייר תקרוס נמוך יותר מכל חברה אחרת שאני מכיר. היא מנוהלת עבור בעלי המניות, לא עבור אגו. וכמו תמיד, היא תימנע מהתנהגות שתהפוך אותה לתלויה בממשלה. המנהלים יתעשרו, בצדק, אבל בלי אובססיה לעושר ראוותני.

המניה תיפול לפעמים 50 אחוז, כמו שנפל שלוש פעמים ב־60 שנה. אל תיבהלו. אמריקה חוזרת. גם ברקשייר.

⸻

 

כמה מחשבות אחרונות:

אני מרגיש טוב יותר על החצי השני של חיי מאשר על הראשון. אל תצליפו בעצמכם על טעויות. תבחרו גיבורים טובים ותחקו אותם. תתחילו עם טום מרפי.

אלפרד נובל קרא בטעות את ההספד שלו. הוא נבהל ושינה את דרכו. אל תחכו לטעות כזאת. החליטו מה אתם רוצים שיהיה כתוב עליכם, וחיו בהתאם.

גדולה לא מגיעה מעושר, פרסום או כוח. היא מגיעה מעזרה לאנשים. נדיבות לא עולה כסף, אבל שווה הכל. בין אם אתם דתיים ובין אם לא, קשה לנצח את “כלל הזהב”.

אני כותב את זה כאדם שטעה אינספור פעמים, אך למד מחברים טובים.

זכרו: העוזרת היא בדיוק באותו שיעור אנושיות כמו היושב ראש.

⸻

 

אני מאחל חג הודיה שמח לכל מי שקורא את זה. כן, אפילו ל“מעצבנים”. אף פעם לא מאוחר להשתנות.
תודה לאמריקה על ההזדמנויות.
בחרו את הגיבורים שלכם בזהירות, וחיו כמוהם. לא תהיו מושלמים, אבל תמיד תוכלו להיות טובים יותר.

הביא לפרסום: ערוץ סמארט וויו