שתו מיץ אומץ! איראן :הטיל הבליסטי הבין-יבשתי שלנו, שטווחו 10,000 קילומטרים, מתקרב לתפקוד מבצעי, ויכול להגיע לאירופה וארצות הברית

הודעת איראן כי הטיל הבליסטי הבין-יבשתי שלה, בעל טווח של כ-10,000 קילומטרים, מתקרבת להשלמה ומייצגת קפיצה היסטורית ביכולתה לשגר תקיפות ארוכות טווח, ומעצבת מחדש את חישובי ההגנה העולמיים מאירופה ועד ארצות הברית.

על פי מה ששודר בתקשורת האיראנית הרשמית, טיל זה “קרוב לשירות פעיל”, במהלך הנחשב לאחד ההתפתחויות האסטרטגיות החשובות ביותר בהיסטוריה של תוכניות חימוש מודרניות.

הודעה זו משקפת את כוונתה של טהרן לחרוג מהתפיסה המסורתית של ההרתעה האזורית ולהיכנס לתחום יכולת התקיפה הבין-יבשתית, תחום בו פועלות רק מדינות ספורות: ארצות הברית, רוסיה, סין וצפון קוריאה.

אם הטענות האיראניות יתבררו כנכונות, חלקים גדולים מאירופה וארצות הברית היבשתית ייפלו בטווח כוח הטילים הפוטנציאלי של איראן, מה שישנה באופן קיצוני את הערכות האיום מוושינגטון ועד ורשה, ומתל אביב ועד טוקיו.

עיתוי ההכרזה חופף להסלמה של המתיחות הגיאופוליטית, מה שמחזק את המסר שטהרן רוצה להעביר לעולם: שסנקציות בינלאומיות, פעולות חבלה חשאיות ובידוד דיפלומטי לא הצליחו לרסן את שאיפותיה ארוכות הטווח.

פיתוח מערכת עם טווח של עד 10,000 קילומטרים מצביע על שינוי אידיאולוגי ברור בחשיבה הצבאית האיראנית, החורג מתחום אזורי הסכסוך המסורתיים במזרח התיכון, לכיוון תפיסת ההרתעה האסטרטגית הגלובלית.

קרדיט: אירנ”א

 

תוכנית הטילים של איראן התקדמה

תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן לא החלה כתוכנית ארוכת טווח, אלא צצה מרחם מלחמת איראן-עיראק, כאשר מתקפות טילי “סקאד” עיראקיות חשפו את שבריריות הגנותיה של איראן.

במה שנודע כ”מלחמת הערים”, טהרן הבינה כי טילים יהיו עמוד השדרה של הישרדותה האסטרטגית, ולכן העבירה את תלותה הראשונית בספקים זרים כמו לוב, צפון קוריאה וסין לייצור מקומי באמצעות הנדסה הפוכה ופיתוח יכולות טכניות.

עד שנות ה-90, איראן נכנסה לשלב חדש עם ייצור טילי שהאב-1 ושאהאב-2 לטווח קצר (300 עד 500 ק”מ), שהעניקו לה את יכולת התגובה האמינה הראשונה שלה.

אז הגיע טיל שהאב-3 המונע בדלק נוזלי בסוף שנות ה-90, והכניס את איראן לקטגוריית הטילים לטווח בינוני עם טווח של עד 1,300 ק”מ, והציב את ישראל ודרום מזרח אירופה בטווח הירי שלה.

במהלך העשור הראשון של המילניום החדש, איראן פיתחה את הטיל סג’יל הדו-שלבי, המונע בדלק מוצק, שסיפק טווח, ניידות ויכולת שרידות גדולים יותר ממתקפות מנע.

מאוחר יותר, מערכות כמו ה”קאדר-110″ וה”אמד” הוסיפו שיפורים בדיוק ההנחיה וביכולת התמרון במהלך החזרה לאטמוספירה, דבר המשקף את המעבר של הארסנל האיראני מגרסאות פרימיטיביות של ה”סקאד” למערכות תקיפה מדויקות אזוריות מתקדמות.

באשר לסדרת “חורמשהר”, שנחשפה בשנת 2017, היא גילמה את הביטחון הטכנולוגי האיראני, עם טווח של עד 2000 ק”מ ויכולת לשאת מספר ראשי נפץ.

גם הטיל ההיפרסוני “פתח-1”, שלטענת טהרן מסוגל להגיע למהירות של “13 מאך ” ולטווח של 1,400 ק”מ, צץ, ואישר את ניסיונה של איראן להתגבר על מערכות הגנה מפני טילים עוינות באמצעות מהירות היפרסונית.

בניית מתקני שיגור תת-קרקעיים, יחד עם השימוש בכלי שיגור ניידים, אפשרו את היווצרותה של רשת פריסה רב-שכבתית המאפשרת למשמרות המהפכה לשרוד כל מתקפה מקדימה פוטנציאלית.

תוכניות שיגור לחלל של איראן הן גורם מפתח בשאיפותיה ארוכות הטווח, שכן הן מסתמכות על טכנולוגיות דומות לאלו המשמשות בטילים בליסטיים בין-יבשתיים, כגון הנעה רב-שלבית, הנחיה מדויקת והכנסה למסלול.

איראן השתמשה בטילים כמו הסימורג וקאסד כדי לשגר לוויינים, ניסויים שהמודיעין האמריקאי והמערבי ראו כ”מעבדות מוסוות” לפיתוח טכנולוגיות המוכנות לטילים בליסטיים בין-יבשתיים.

למרות שאיראן הכריזה בעבר על מחויבותה הפוליטית להגביל את טווח הטילים שלה לכ-2,000 ק”מ, הודעתה האחרונה מצביעה בבירור כי דוקטרינה זו התפתחה לרמה חדשה החורגת מגבולות ההרתעה האזורית.   ( קרדיט: ערביכ דפנס)

קרדיט: תסנים