קצרצרים לפרשת “לך לך” ו”וירא”: עַם “מוכוון פְּנים” בעקבות אברם אבינו
קצרצר לפרשת לך לך – אמר ר’ יונתן [זקס] – עַם “מוכוון פְּנים” בעקבות אברם אבינו
שלושה סוציולוגים יהודים אמריקנים דגולים (Reisman, Glazer and Denney) טענו, שנסיבות היסטוריות שונות משפיעות על עיצוב בני חברה מסוימת, וכך נוצרו שלושה טיפוסים של אנשים (בסדר היסטורי זה): א) מוכווני מסורת – מקפידים לעשות את מה שתמיד היה נהוג; ב) מוכווני פְּנים – מסתגלים לאתגרים חדשים, אך תוך שמירת אמונים לעבר, ומתנהלים לאור הערכים שהפנימו; ג) מוכווני האחֵר – מושפעים מבני גילם ומאמצעי התקשורת, ושאיפתם היא להיות נאהבים. ניתן להבחין ביניהם על-פי הזמנים שאליהם הם מתייחסים: א) עבר; ב) שילוב שלושת הזמנים; ג) הווה.
אברהם אבינו הצטווה בראשית דרכו לעזוב את מוכוונות המסורת (“בית אביך”) ואת מוכוונות האחֵר (“ארצך”, “מולדתך”) ולהיות אביו של עם מוכוון פנים. ואכן, כל מה שעושה אברהם הוא לא מפני שכך נהג אביו תרח וגם לא מפני שאלה הדברים המקובלים על בני דורו, אלא מפני שאלה הערכים שהוא מקבל על עצמו. ה’ בחר בו, ככתוב בפרשת השבוע הבאה, “לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”.• ברור לפי זה שגם עם ישראל, צאצאי אברהם, אינו אמור להיות מוכוון האחר, משום שעליו לדבוק בערכיו, גם כשהוא מיעוט בתוך עולם הדוגל בערכים מנוגדים.
(ראו: הרב י’ זקס, רעיונות משני-חיים: קריאות חדשות בפרשת השבוע, עמ’ 13–15.)
• פנינה לזכרו של מורנו ורבנו, רבה של גבעת שמואל במשך 44 שנים, הרב יעקב יוסף זינגר זצ”ל, שהיום, ח’ במרחשוון, מלאו עשר שנים לפטירתו: חינוך הבנים הוא משימה קריטית להורים, והרב זקס הזכיר את הפסוק “למען אשר יצוה את בניו” וגו’. בהגדה של פסח אנו מוצאים הנחיה לאביו של הילד שאינו יודע לשאול: “את פתח לו”. מדוע “את”, לשון נקבה? ומשיב הרב בהביאו רעיון של אביו, הרב יהודה דב זצ”ל: רומזים לאב שעליו לנהוג כדרכה של האם – בסבלנות רבה כלפי כל ילדיה. רק בדרך זו יצליח האב להעביר את המורשת העשירה לבנו (ויחי יעקב, עמ’ 11). ונאים הדברים למי שאמרם, שהיה מסביר בטוב טעם ובסבלנות רבה גם סוגיות קשות עד שכל שומעיו יבינו.
קרדיט: רשתות חברתיות
*- קצרצר לפרשת וירא – אמר ר’ יונתן – אברהם טוען למען אנשי סדום – מדוע ולמה?
בפרשתנו אנו נפגשים באירוע מדהים – ויכוח של אברהם אבינו עם ה’ על גזר דינו לסדום, ואברהם נשמע מערער על גזר הדין. איך ניתן להבין את טיעוני אברהם, הייתכן שיש לו מידע ייחודי שאינו ידוע לרבש”ע?! תשובת הרב זקס היא, כמובן, שאין לאברהם מידע כזה, אלא הוא מבקש צדק, ומכוחו ראוי שיישמעו גם דברי סניגוריה על הנאשמים. אברהם מביא עצמו להיות סניגורם של הרשעים, וזה מתוך “סולידריות אנושית”. הרב זקס מפרש שהפסוקים האמורים לפני הוויכוח, “וה’ אמר: המכסה אני מאברהם” וגו’ (י”ח, יז-יט), הם דיבור ישיר של ה’ אל אברהם, לא סתם עדכונו מראש במה שה’ שיעשה, אלא הזמנתו להיות שותף להליך המשפטי השלם, כולל רמז על הכיוון לטיעוניו – “לעשות צדקה ומשפט”. ואכן, זה הכיוון שאברהם נוקט בטיעוניו, עד כדי האמירה הנועזת: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!” (פס’ כה).
הרב זקס מוצא כאן שני מסרים: א) כשה’ מקיים הליך משפטי שלם, שיש בו סניגור (ואף סדום הרשעה זכאית לסניגור), הוא מציג דוגמה מחייבת לאנושות. ב) בזימונו של אברהם להציג את טיעוני הנגד, ה’ מנחיל משהו לעם היהודי, זרעו של אברהם – האומץ לעמוד מול מלכים אנושיים ולערער. היהדות, לדברי הרב, היא “דת המחאה הראשונה”, היא אינה משלימה עם העולם כפי שהוא אלא רוצה בתיקונו.
(ראו: הרב י’ זקס, בלשון עתיד: חזון ליהודים וליהדות בתרבות הגלובלית, עמ’ 183-181; שיעורים במנהיגות, עמ’ 15–18.)
קרדיט: רשתות חברתיות
בברכת שבת שלום ובשורות טובות, פרופסור (אמריטוס) עמוס פריש , לשעבר ראש המחלקה לתנ”ך באוניברסיטת בר אילן