לא! טורקיה אינה איראן חדשה. דעה

טורקיה החדשה של ארדואן – למרות נטיותיה הלא-ליברליות – יכולה לתרום לכינון שלום במזרח התיכון – כך טוען מוסטפא אקיול , עמית בכיר במרכז קאטו לחופש ושגשוג עולמי, שמחקרו מתמקד בצומת שבין מדיניות ציבורית, אסלאם ומודרניות. 

 

ב-9 באוקטובר 2023, יומיים בלבד לאחר התקפות חמאס על ישראל, בולנט ארינץ’, מקורב לנשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן, השמיע דברים בולטים שלא זכו לתשומת לב רבה מחוץ לטורקיה. “כולנו אוהבים את פלסטין”, אמר ארינץ’ לקהל הטורקי שלו, אך הוסיף כי הדרך היחידה להתקדם היא פתרון שתי מדינות, כאשר ישראל ופלסטין הן “שתי מדינות עצמאיות בגבולותיהן”. לאחר מכן הביע את תסכולו באומרו: “אנחנו לא יכולים לשכנע את עזה לקבל זאת… הם מתעקשים לסרב להכיר בישראל”.

ארינץ’ מתח ביקורת על חמאס, באומרו כי הוא ממשיך לירות רקטות לעבר ישראל רק כדי לקבל “גשם של פצצות” בתמורה. הוא שאל: “למה אתם עושים את זה?.

מה זה אכפת לנו? אמרנו להם: אל תעשו את זה, אתם מעמידים אותנו במצב קשה, אבל הם לא מקשיבים”.

דבריו של ארינץ’ חשפו בבירור את האופי המורכב של היחסים בין אנקרה לחמאס, אשר מעוררים כעס רב על ישראל ובעלות בריתה: טורקיה מקיימת קשרים הדוקים עם התנועה, אך במקביל מעודדת אותה לנקוט בדרך מתונה יותר.

מחשבה זו חלפה בראשי פעמים רבות במהלך החודשים האחרונים, כאשר התרבו ניתוחים המתארים את טורקיה כ”איום הבא ” על ישראל בעקבות התקפותיה ההרסניות על איראן, לבנון וסוריה. כמה פרשנים הרחיקו לכת אף יותר, והציגו את טורקיה כמרכז של ” התעוררות אסלאמית ” חדשה “המאיימת על יציבות המזרח התיכון, הים התיכון ואירופה”.

אזהרות מוגזמות אלה, שחלקן אף ניבאו מלחמה בין טורקיה לישראל , לא רק נראות דרמטיות מדי, אלא שהן גם מסתכנות בפגיעה בפוטנציאל של טורקיה למלא תפקיד של עשיית שלום במזרח התיכון, כפי שעשתה בשיתוף הפעולה שלה עם נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, תחילה כדי לייצב את סוריה שלאחר אסד , ולאחר מכן במאמציה להבטיח הפסקת אש בעזה 

קרדיט: סטפ ניוז

 

מַדוּעַ?

המציאות היא שסביר להניח שהשאיפות הלאומיות הפלסטיניות ותחושות הסולידריות עם הפלסטינים ברחבי העולם המוסלמי לא ייעלמו.

השאלה היא: כיצד ניתן לתעל רגשות אלה? מאז שנות ה-80, המשטר האיראני ו”ציר ההתנגדות” הקשור אליו ניסו לנצל רגשות אלה, וקראו להשמדת ישראל וטיפחו תרבות של אלימות באמצעות רשת של שליחים: המשטר הסורי, חיזבאללה, החות’ים וחמאס.

התוצאה הייתה אסונות חוזרים ונשנים עבור הפלסטינים עצמם. אך ישנה אפשרות נוספת – מתונה יותר – הגורסת כי שחרור פלסטין יושג רק באמצעות פתרון שתי מדינות. זוהי, במהותה, עמדתה הרשמית של טורקיה במשך עשרות שנים, וארדואן עצמו חזר עליה בנאומיו.

לכן, במזרח התיכון החדש, שבו סוריה כבר אינה כפופה לאיראן אלא בעלת ברית של טורקיה, ושבו חמאס אינו מביט בטהראן אלא באנקרה ודוחא, ייתכן שיש מקום רב יותר לדיפלומטיה והזדמנות גדולה יותר לשלום.

קרדיט: AI

 

עובדות טורקיות

אבל זה לא אומר שעלינו להתעלם מהדאגות בנוגע לנטיותיו האוטוריטריות של ארדואן . אני נמנה עם מבקריו החריפים ביותר של הנשיא מאז המעבר שלו לפופוליזם לא-ליברלי בעשור האחרון, המלווה בירידה בחופש הביטוי ובשלטון החוק. המעצרים המתמשכים של מנהיגי מפלגת האופוזיציה העיקרית , כולל ראש עיריית איסטנבול, מעלים שאלות רציניות לגבי שלמות הבחירות הקרובות. מנקודת מבט של ערכים ליברליים וסטנדרטים דמוקרטיים, מצבה הנוכחי של טורקיה הוא מייאש ואולי יש כאן גם אזהרה.

לרוע המזל, אם אנו שואפים לשלום במזרח התיכון, איננו יכולים לחכות שמדינות יהפכו לדמוקרטיות ליברליות, במיוחד כאשר דמוקרטיות ליברליות קיימות מתמודדות בעצמן עם משברים פנימיים. במקום זאת, אנו יכולים להעריך מנהיגים כאשר הם תורמים לחיזוק השלום הבינלאומי, ללא קשר לדעותינו על מדיניותם הפנימית. הבחנה עדינה זו עשויה להיות קשה לקבלה, אפילו בתוך ארצות הברית, אך היא חיונית.

הבחנה זו הכרחית גם כאשר דנים בחזונו של ארדואן לגבי “טורקיה חדשה”.

במערב, היא מתוארת לעתים קרובות כ”אסלאמיסטית”, תווית המעוררת פחד משום שהיא מזכירה ג’יהאדיסטים אלימים כמו אל-קאעידה ומשטרים תיאוקרטיים מדכאים כמו איראן. עם זאת, האסלאם הפוליטי – מונח רחב המתייחס בפשטות לפרקטיקה של פוליטיקה המבוססת על עקרונות אסלאמיים – מקיף ספקטרום רחב מאוד. בקצהו המתון נמצאות תנועות פרגמטיות כמו מפלגת א-נהדה בתוניסיה ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP) השלטת בטורקיה, שאינן שונות כל כך מ”הימין הדתי” במערב.

במשך 23 שנים תחת שלטונו של ארדואן, טורקיה נותרה חברה בנאט”ו ורפובליקה חילונית ללא זכר לחוקי השריעה. הכלכלה שלה קפיטליסטית, פתוחה לתיירים ומשקיעים, והחברה שלה מגוונת, הכוללת מסגדים ומועדוני לילה, שם אלכוהול ממוסה בכבדות אך אינו אסור. בעוד שקולות שמרנים ומשפחתיים מבקרים תכנים להט”בים בנטפליקס – בדומה לעמיתיהם הנוצרים בארצות הברית – אין “משטרה דתית” שמסיירת ברחובות. החילוניות הנוקשה של כמאל אטאטורק הוכיחה את עצמה כרדיקלית מדי לקיומה במדינה מוסלמית ברובה, אך היא בכל זאת הותירה השפעה עמוקה על כולם, כולל על מתנגדים דתיים עצמם.

קרדיט: סאות אלמג’לה

 

סדר היום של הסולטן ארדואן

אותה מידה של תבונה נדרשת גם כדי להבין את מה שמכונה ” ניאו-עות’מניזם ” בטורקיה, דבר שעשוי להיראות מפחיד באמת אם פירושו בניית אימפריה חדשה באמצעות כיבושים אלימים ושליטה פוליטית. אבל עבור ארדואן וקרוביו, “ניאו-עות’מניזם” נראה כמשמעותו, שימוש בכוח רך בשטחים העות’מאניים לשעבר בבלקן ובמזרח התיכון, בשילוב עם תחושת אחריות כלפיהם – דבר מקובל כל עוד הוא מוביל לשיתוף פעולה פוליטי, אינטגרציה כלכלית ושלום.

“ניאו-עות’מניזם” זה, הכולל גם קבלת פלורליזם דתי ואתני, כבר הוכח כמועיל למיעוטים היהודים והנוצרים בטורקיה ותרם גם לטיפול בבעיה ההיסטורית הכרונית של טורקיה: השאלה הכורדית . אין זה צירוף מקרים שארדואן, שתנועתו הייתה פתוחה יותר לכורדים מאשר ללאומנים טורקים חילוניים, מעורב כעת בתהליך שלום עם מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK ) – תהליך שאם יצליח, יהווה הישג היסטורי לשני הצדדים, טורקים וכורדים כאחד, ולטובת טורקיה עצמה, כמו גם עיראק וסוריה.

למרבה הצער, ממשלת ישראל הנוכחית, המתנגדת בתוקף לכל תפקיד טורקי בעזה שלאחר המלחמה, נראית אדישה לכל הניואנסים הללו. “טורקיה תומכת בחמאס”, אומר עמיחי שקלי, שר בממשלת נתניהו. “זוהי משוואה פשוטה מאוד”.

אבל המציאות הרבה פחות פשוטה. עד כה, ישראל הצליחה לחלץ את בני הערובה שלה בעיקר בזכות תיווך של קטאר – שלמרות מאמציה, הופצצה בעצמה על ידי ישראל – וגם של טורקיה, אשר, על פי דיווח מיוחד של ידיעות אחרונות עם ראש המודיעין הטורקי, איברהים קאלין, “הפעילה לחץ ניכר על הנהגת חמאס”. גורם אמריקאי אישר גם כי “הטורקים מילאו תפקיד משמעותי בהגעה להסכם עזה”, לפני שהוסיף, “ההתקפות המתמשכות של נתניהו על טורקיה היו בלתי צודקות לחלוטין”.

אכן, ייתכן שלא יהיה זה חכם מצד מנהיגים ישראלים לאתגר את כל הגורמים המוסלמים המאמצים עמדה פרו-פלסטינית אך גם מחויבים באמת לשלום – אלא אם כן, כפי שהציע שגריר ארה”ב בטורקיה, טום ברק, באופן חד משמעי , האסטרטגיה האמיתית של מנהיגים ישראלים היא לשאוף להגמוניה אזורית על ידי החלשת כל “המדינות החזקות” באזור. אך גישה כזו אינה יכולה להוות פתרון מכל סוג שהוא, שכן היא תוביל רק למלחמה מתמשכת ולהרס נוסף עבור כל הצדדים.

בינתיים, בוושינגטון, מטרתו המוצהרת של הנשיא דונלד טראמפ לסיים את “המלחמות האינסופיות” חייבת להפוך למדיניות קבועה. זה דורש ריסון של שאיפות ההתפשטות של ישראל, שתמיד היו חלק מרכזי בדילמה המודרנית בארץ הקודש.

זה, בתורו, מחייב שותפים מוסלמים לגיטימיים ברחבי האזור, שיש להם גם השפעה על הכוחות שיש להביא למתינות. בראש ובראשונה שבהם, בין אם תרצו ובין אם לא, נמצא הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן, שנכונותו לעבוד עם ” ידידי דונלד טראמפ ” למען השלום צריכה להתקבל בברכה. ( קרדיט: מוסא אקיוך – אלחורה)

קרדיט: רשתות חברתיות