אלגוריה אודות המריעים לארדואן האנטישמי תוך קריאות בוז לביבי בכיכר החטופים או איך התנפצה, בנסיבות דומות, השואה בפני היהודים באירופה!

אני אוהב ציטוטים הסטוריים, בעיקר אני אוהב לפתוח את אלו המוכרים, להבין את ההקשר בו נאמרו, לדעת למה נאמרו, מה באו להשיג, תוהה עד כמה הוצאו מהקשרם, כמה רחקו ממקורם.

פעם פתחתי את הסיפור בו מספר ניטשה על מות האלוהים, ציטוטים מחוסרי הקשר אותם קראתי בכל פעם פסקו מלספק אותי, קראתי וגיליתי כיצד כואב ניטשה את הריגת הקדוש בידי בני האדם, “כולנו רוצחיו” הוא מתאונן.

בפעם אחרת קראתי את בן גוריון שאמר “תדע כל אם עברייה” – והעזתי לקרוא את שלפניו ומצדדיו, את שטוען שאם, אולי, ייתכן, אפשר – שתדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים ראויים.
אני אוהב להכניס להקשר, ציטוטים שהוצאו מהקשרם.

רק ציטוט אחד שהכנסתי להקשרו לא השתנה:
השנה היא 1936, ימי המרד הערבי הגדול. ערביי ארץ ישראל טובחים ביהודי הארץ, פרעות פורצות “ספונטנית” כאן ושם, יהודים נשחטים ואין מציל, נפצעים ואין מושיע, הבריטים מעלימים את עיניהם במופגן, מסמנים למופתי ולאנשיו את הדרך בה ילכו ואת המעשים שיש לעשותם.

הישוב היהודי עמד כחומה בצורה מול הבריטים, הלח”י עוד לא התפרק מן האצ”ל, הצהרת בלפור היא עודנה המסמך המחייב – אף ספר לבן עוד לא מיסגר אותה. הדרישה מול הבריטים ליד קשה כנגד הפורעים הערבים היא אחת, למעט מפלגה יהודית אחת: פק”פ, המפלגה הקומוניסטית, אם המפלגות הקומוניסטיות – בהן חד”ש של ימינו.

שנה קודם לכן מחליטים מנהלי המפלגה מברית המועצות למנות לראשות המפלגה ערבי תושב עזה, בשם הגיוון וההכלה כמובן. פק”פ תומכת במרד הערבי הגדול, דורשת לשמור על המיעוט המספרי של היהודים בארץ ישראל ולהגביל עלייה. בת זוגתו של המזכ”ל הערבי – יהודיה כמובן – מנהיגה פעולות חבלה נגד מוסדות ציוניים.

ובאותה עת, באסיפת האחד במאי בגני התערוכה בתל אביב, נושא ברל כצנלסון נאום ארוך שמצוטט במלואו בעיתון דבר. בנאום עוסק כצנלסון במצב בארץ ישראל, באיומים ובטרור, נאום מצב האומה. ואז מתחיל כצנלסון לדבר על פק”פ: “…התמיכה הזאת מתחפשת במסוה של אידיאולוגיה רחמנית, החרדה לפלח המסכן ולחירותם הלאומית של בני ערב; והעיקר מפני שהיא ניתנת בצינורות יהודיים: אמנם יהודים פתלוגיים, חולי רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם … מחיאות־הכפיים לשפיכת הדמים הזאת, לדחיקת הפועל העברי, השמחה לכל איד יהודי באה עכשיו מאנשים שנולדו על ברכי עמנו, אנשים אשר מי יודע, אולי גם באו בשעתם לארץ מתוך אילו געגועים לאומיים! היודע עם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?”.

כצנלסון עובר לתיאור העמלק, מזנב הנחשלים, וקובע כי כיום העמלק הוא פק”פ, “אשר בשבילם דמנו אינו דם ויסורינו אינם יסורים. כל ברית של יהודי עם יהודי היא בשבילם פסולה, ריאקציונית. אבל הברית של פורע עם פורע, הברית של מופתי עם אפנדי … היא בשבילם מלחמת חירות”.

ואז אומר כצנלסון את המשפט הכל כך ידוע שלו: “היש בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגשי הערצה והתמכרות?”. וממשיך כצנלסון ומתאר את גדעון לוי של אז, את סבות-סבותיהם של עורכי “הארץ” של ימינו, את אויבי עם ישראל היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19 ובישראל בתחילת המאה ה-20, עד שהוא מדבר על חיבורם ל”נאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזאולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח”.

למה חפרתי לכם בעצם? כי עבודתי שמביאה אותי לחזות במקומות האפלים בניו יורק, הביאה אותי לקבוצות הטלגרם שלהם, של אויבינו בניו יורק, ואני יודע רק לענות לכצנלסון שיש עם בעמים; בכל חברה מערבית-נוצרית חולה, בכל עיוות מוסרי סוציאליסטי, מתמשך הגידול הסרטני הקומוניסטי. הם סוגדים להוגו צ’אבס, קוראים “Long live Maduro!”, דורשים מעצמם לאפשר לאנשים אחרים להרוג בבני עמם שלהם. זה האנשים שמתנגדים למלחמה בעזה. זה המצפון העולמי שמוציא משטים ומארגן מחאות.

באותו נאום המשיך כצנלסון, שלוש שנים לפני השואה, ואמר “עלינו להיכון. מה שעבר עלינו עכשיו איננו התפרצות ספונטנית, כי אם פרי בשל של קורס פוליטי … אל תבטחו בנציבים!”.

אל תסובבו את הטקסט הזה על יהודים, על ישראלים, גם לא על כאלו שצועקים בוז לנתניהו ומריעים את ארדואן האנטישמי, הם לא הפק”פ, אפילו לא קרוב.
פשוט תזכרו, שאת הנאום הזה נשא כצנלסון קצת יותר משנתיים לפני ליל הבדולח, רגעים לפני שהעם היהודי הושמד – בזמן שהוא ממשיך להילחם בינו לבין עצמו, פועלים ברוויזיוניסטים, קיבוצים בקבוצות, יהודים ביודנראט, איך הגדירה זאת היטב בזמנו חבורת ‘מצב האומה’: “בפצצה נמות כולנו יחד, אשכנזים עם מזרחים, דתיים עם חילונים, ימנים עם שמאלנים”.

קרדיט: שמואל מקבוצת נציב      קרדיט לתמונות: עיתון הארץ שנת 1943