למה הפסקת האש תקרוס? דעה

בימים האחרונים שמרתי על שקט. כשיש סטרואידים, השיח מאבד משקל. סיסמאות תופסות את המקום של ניתוח קר. לא כולם כאלה, אבל זו האווירה.

להערכתי ההסכם יקרוס, מסיבות של מדידת משקל. הסכמים לא קורסים בגלל פיגוע אחד או סערה תקשורתית. הם קורסים כשמאזן הכוחות שעליו הם נשענים חלש.

בהסכם הזה יש שלושה צירים שמגדירים את עמידותו:

1. הציר המעשי – מיידי
2. הציר הפוליטי
3. הציר הגלובלי

א) ציר ראשון: היציבות הפנימית של ההסכם

בשלב הראשון והמיידי כל צד מקבל משהו:
ישראל – חזרת חטופים, שקט מדיני וחלון זמן של נשימה ביטחונית. יש לישראל אתגרים מול לבנון, סוריה, איראן וזירות פעילות.
חמאס – נסיגה, הפסקת אש, חמצן פוליטי וחברתי.
ארצות הברית – הישג תיווך שהיא מוכרת כלפי פנים וכלפי העולם.

אלו הערכים שמאפשרים נכון לעכשיו את קיומו של ההסכם. כל צד מקבל רווח מיידי.

אבל הסכם שמבוסס על איזון בין אינטרסים סותרים מחזיק רק כל עוד כולם מרוויחים. ברגע שהמאזן נוטה, הוא קורס.

 

ב) ציר שני: הלחץ הפוליטי הפנימי

בישראל המערכת חצויה. אחרי שיבת החטופים, השיח על ה־7 באוקטובר לא ייעלם. כל חריגה של חמאס תדליק לחץ מיידי לחידוש לחימה. משפחות החטופים תומכות כרגע, אבל זו תמיכה זמנית. הזיכרון הקולקטיבי של 7.10 הוא טראומטי יותר מיום כיפור וילווה את הפוליטיקה הישראלית לאורך זמן ברמה הפקידותית, החברתית והלאומית.

בעזה וחמאס פיצול עמוק בין הזרוע המדינית לזרוע הצבאית. פלגים שירצו להוכיח שלא נכנעו. משפחות פשע, אסלאמיסטים וכנופיות רואים חולשה. חמאס בעצמו זוכר איך כשאנשי אש”ף היו חלשים, הם עפו מהגגות. לגיטימציה פנימית תישחק. קשה להחזיק כוח פוליטי על סיוע הומניטרי בלבד. עזה תזדקק לעשור לפחות כדי להשתקם, וגם זה בתרחיש אופטימי.

 

ג) ציר שלישי: המטרייה הבינלאומית

ההסכם נשען על וושינגטון. לא על קואליציה אזורית, לא על נאט”ו, לא על העולם הערבי, לא על מנגנון פיקוח אמיתי. על נשיא אחד. על טראמפ.

טראמפ השקיע הון פוליטי בהסכם הזה, אבל מיד אחריו פתח חזית סחר מול סין: מכסים, סנקציות, הכרזות כלכליות תקיפות. ראיתי המון כותרות ושאלות על המניעים של טראמפ.

יכול להיות שהוא רוצה שקט בגזרה המזרח תיכונית, לקראת עימותים מול סין ובמידה מסוימת אירופה.

עבור ארה”ב, המזרח התיכון הוא בעיה 4-5 או אפילו 10 עבור הנשיא. הבעיה מספר 1 של אמריקה היא מלחמת הסחר, החובות והעימותים מול אירופה וסין.

המערכת הבינלאומית כולה נכנסת לעידן של עימות מעצמתי גלוי. בעידן כזה האמינות של הסכמים בינלאומיים נחלשת.

בעולם שבו וושינגטון ובייג’ינג מתקוטטות בגלוי ובורסות נופלות במלחמת הסחר, אירופה חלשה ובעימות מול רוסיה, יש מלחמות סחר ודיפלומטיה מתפרקת, אף צד לא מרגיש מחויב להסכם ארוך טווח. כשמעצמה עסוקה בעצמה, היא לא שומרת על הסכמים של אחרים.

אין שום מערך פיקוח בינלאומי עם שיניים. העולם הערבי איננו נאט”ו ולא ישלח חיילים לעזה. ומצד שני, כל עוד חמאס קיים הוא גם לא ישתקם.

 

מסקנה אסטרטגית לטווח הבינוני: ישראל, חמאס וארצות הברית נמצאות באיזון זמני בין שלושה צירים רעועים: אינטרס קצר טווח משותף, לגיטימציה פוליטית מתוחה, ומטרייה בינלאומית על רקע עימות מעצמתי גלובלי.

זו לא אידיאולוגיה. זו פיזיקה של כוח. ההסכם הזה לא יתפוצץ באירוע אחד – הוא פשוט יישחק מבפנים. כמו אפגניסטן. כמו עיראק. כמו לבנון. כמו אוסלו. כמו ההתנתקות.

כל צד גוזר רווח מיידי, אבל העתיד מעורפל. זו לא הפסקת מלחמה. זו הפסקת אש עם יחסי ציבור ואינטרסים.

אני מציע לכולם לא להוריד ראש ולא לפתוח שמפניות. שיבת החטופים זה אירוע משמח לאומית אך לא עם ערך אסטרטגי. והפסקת אש מול חמאס לא סוף העולם, כי זה תמיד קרס.

השאלה היא לא “האם ההסכם טוב או לא”. אלא אם ישראל תהיה פסיבית או יוזמת.

מכאן הדיון צריך להתמקד ביוזמה ומינוף רווח של שקט זמני כפי שהיה בהפסקות האש לאורך המלחמה.

כל נבחר ציבור, כל איש תקשורת, כל בכיר וכל אקדמיה צריכים לשאול: “איך הופכים עכשיו את ישראל למדינה חזקה יותר ביחס למצב”.

המלחמה, לא הסתיימה.
לא במזרח התיכון ולא בעולם
ישראל תבחן לפי היכולת הכוללת לייצר שליטה.

המערכת האריסטוקרטית שלנו מכל הכיוונים, צריכה להפסיק לחשוב במונחי “עכשיו”. כי יש אתגרים רבים, לצד הזדמנויות.

קרדיט: ערוץ הטלגרם טופז רם    קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות