דעה: מצרים בקו האש: האם “השלום הקר” עם ישראל הסתיים לתמיד? – חלק א’

שינוי מהותי ביחסי ישראל-מצרים: משלום קר לעימות גלוי

היחסים בין קהיר לתל אביב אינם עוד כפי שהיו בארבעת העשורים האחרונים. ההצהרות והעמדות המתגברות מצביעות על שינוי מהותי שמתעלה על המשברים החולפים שחוו שתי המדינות בעבר, כאשר הסכסוך הסמוי צץ ועולה לקדמת הבמה.

הצהרת ה”אויב” והקפאת הגבולות הדיפלומטיים: בהתפתחות משמעותית ביותר, מצרים השתמשה, על פי הדיווחים, במונח “אויב” כדי להתייחס לישראל במהלך פסגת החירום הערבית-אסלאמית בדוחא, בעקבות הפצצה ישראלית על משלחת חמאס.

הצהרה זו, אף על פי שהיא זקוקה לאישור רשמי, משקפת את עוצמת האקלים הפוליטי הנוכחי.

היעדרם של שגרירים בין שתי המדינות במשך שנים, וחוסר רצונה של קהיר להסמיך את השגריר הישראלי החדש, הם אינדיקציה מעשית לקרירות היחסים ולצרות ערוצי התקשורת הישירים, מה שמחליש את מנגנוני פתרון המשברים המסורתיים.

 

ניהול המשבר הנוכחי: מלחמה פוליטית וביטחונית על סף התהום

העימות בין קהיר לתל אביב הוא רב פנים. הסכסוך אינו מוגבל עוד להיבט הצבאי המסורתי, אלא הפך לקרב פוליטי, תקשורתי וביטחוני מורכב, השזור בהאשמות והכנות.

למרות הרטוריקה הקשה, משקיפים מאמינים ששני הצדדים פועלים במסגרת מה שמכונה “ניהול משברים”, במטרה להשיג הישגים מבלי להיכנס לעימות כולל, למרות שהמתחים הנוכחיים הם הגבוהים ביותר מזה עשרות שנים.

 

האשמות בהברחה: התירוץ הביטחוני החדש:

בנוסף להאשמות הקשורות להתעצמות הצבאית, ישראל מרחיבה את היקף ההאשמות שלה נגד מצרים.

לאחרונה צצו טענות ישראליות על הברחת נשק מעבר לגבול לישראל, ובמיוחד כאלה שלכאורה נועדו לאזרחים ישראלים ממדינות ערב בשנת 1948.

דיווחים ישראליים, למשל, מצביעים על כך שיותר מ-100 רחפנים חצו את הגבול המצרי בחודש אחד בלבד, חלקם יכולים לשאת משקלים של עד 80 קילוגרמים.

ישראל מתארת ​​תופעה זו כ”איום קיומי” על ביטחונה של מדינה שאת אוכלוסייתה הפלסטינית היא רואה כ”איום ביטחוני”.

משקיפים מנתחים כי האשמות אלה משמשות כ”תירוץ שווא” למספר מטרות:

*- ראשית, ליצור הצדקה ציבורית לחיזוק הנוכחות הצבאית הישראלית לאורך הגבול עם מצרים כהכנה לכל תרחיש אפשרי.

*- שנית, להפעיל לחץ על מצרים ברמות הביטחוניות והדיפלומטיות על ידי הצגתה כגורם שאינו מסוגל או שאינו מוכן לשלוט בגבולותיה, מה שמקל על ישראל לדרוש התערבות אמריקאית בשמה.

 

אסטרטגיה מצרית:

הקפדה על לגיטימציה ודחיית סחיטה:

לנוכח קמפיין זה, מצרים מאמצת אסטרטגיה המבוססת על שני עמודי תווך עיקריים:

— לגיטימציה בינלאומית ותקיפות בהגנה על הביטחון הלאומי. שירות ההסברה הממלכתי המצרי אישר חד משמעית כי כל התנועות הצבאיות בסיני מתקיימות במסגרת “תיאום מוקדם עם הצדדים להסכם השלום” וכי מצרים מעולם לא הפרה שום הסכם לאורך ההיסטוריה שלה.

— תגובה זו שואפת לפגוע בלגיטימציה של הנרטיב הישראלי בזירה הבינלאומית.

במקביל, דחייתה המוחלטת של מצרים את התוכנית לעקור פלסטינים לסיני נותרה בליבת אסטרטגיית ההגנה שלה, שכן היא רואה בכך “קו אדום” השקול להכרזת מלחמה על הריבונות המצרית.

לכן, תגבורת הביטחון נקראת בהקשר זה כהכנה להגנה על הגבולות מפני כל השלכות שעלולות לנבוע מהמשך המלחמה בעזה, ולאו דווקא כהכנה למתקפה ראשונית.

 

התפקיד האמריקאי וחישובי המעצמות הגדולות:

המשבר חושף את אופיין המשולש של היחסים בין מצרים, ישראל וארצות הברית. על פי הדיווחים, ישראל ביקשה התערבות אמריקאית כדי להפעיל לחץ על קהיר.

זה מציב את וושינגטון בעמדת בורר המנסה לאזן בין שתי בעלות ברית אסטרטגיות.

דינמיקה זו עשויה לדחוף את מצרים לחזק את בריתותיה האזוריות והבינלאומיות האחרות כדי להשיג איזון אסטרטגי ולמנוע ממנה נסיגה לציר ארה”ב-ישראל.

 

סיכום שתי האסטרטגיות: משחק חתול ועכבר על סף התהום

לסיכום, ניתן לראות את האסטרטגיה הישראלית כמבקשת “להפוך את המשבר לצבאי” על ידי הגזמת איומי הביטחון כדי ליצור מציאות חדשה בשטח, בעוד שמצרים נוקטת באסטרטגיה של “פוליטיזציה של ההגנה” על ידי דבקות בהסכמים בינלאומיים ובלגיטימיות של עמדתה הדוחה עקירה בעזה.

הסצנה הנוכחית היא “מלחמה על הנייר ועל הקרקע”, שבה האשמות ופעולות צבאיות מוגבלות משמשות כשחקן בקרב רחב יותר של רצונות.

הצלחתה של כל אחת מהאסטרטגיות תהיה תלויה ביכולתו של כל צד לגייס תמיכה בינלאומית ולנהל את המתחים מבלי להידרדר לתהום, שאף צד לא חפץ בה לחלוטין, אך האזור עומד על סף התהום יותר מתמיד.

קרדיט: כימית אלעט’מי – בלוג “כימית הגדול”