האמן היהודי הלבנוני יוסף טראב: היהודי האחרון שחי ומת בביירות. חלק א’

אני לא מכיר אותו טוב ישירות. פגשתי אותו רק פעם אחת, במקרה, בשנות ה-90, בתערוכת אמנות, בתערוכת האמן “הריר” או בתערוכתו של האמן המנוח מוחמד שמס אלדין, אם הזיכרון אינו מטעה אותי.

לפני קצת יותר מחודשיים הלכו לעולמו יוסף טראב, מבקר האמנות, הקולנוען ושחקן התיאטרון המודרני, והאיש שתואר כ”היהודי האחרון” בלבנון.

באותה פגישה חד פעמית עם טראב פניתי אליו במטרה להכירו, בשל השפעתו והתהודה התרבותית שלו בתחום האמנות החזותית וביקורת האמנות המוזהבת, כפי שאמר המבקר נז’ חאטר ז”ל, כאשר שאלתי אותו על טראב, הוא אמר לי שהוא גאון בחזון וקשוב בנפשו לכל פרט ופרט.

 

היהודי מביירות

טאראב נולד בביירות, אשר “הפגישה את כל האנשים ללא אפליה או הבחנה דתית”. הוא השיג תארים במספר התמחויות בצרפת, וכתב את המאמר הראשון שלו עבור “L’Orient” על תערוכת אמנות  ש”אף אחד לא ביקר בה בגלל מהפכת מאי 1968″.

הוא התגורר רוב חייו במחוז חמרה במהלך מלחמת האזרחים ב-1975 ולאחריה, ולאחר מכן עבר לג’וניה בשנים האחרונות. כוכבו זרח בדפי “L’Orient-Le Jour” כאחד המבקרים הבולטים של התנועה האמנותית מזה עשרות שנים.

הוא הפסיק לכתוב ב-2004, אך המשיך בפעילותו היצירתית, תרם לפתיחת גלריות, פיקח על הוצאת ספרי אמנות וכתיבת ההקדמה להם.

 טראב הלך לעולמו והותיר אחריו מורשת גדולה של ספרים ומאמרים שכתב בעיתונים בשפה הצרפתית, במיוחד L’Orient-Le Jour.

 אגודת האמנים הלבנונים לציור ופיסול ספדה אותו: “יוסף טראב היה עד לשלבים משמעותיים בתולדות האמנות בלבנון ותרם נאמנה להשגת יצירתיות מודרנית שתישאר חזון נוצץ למדינה שאהב באמת”.

יוסף טראב, האיש שהקים ובנה פירמידה תרבותית, שהשפעתה על התרבות הלבנונית במחצית השנייה של המאה העשרים תישאר חרוטה בזיכרון הלאומי. טראב עשה היסטוריה תרבותית בלבנון, תרם להופעתה של המודרניות האמנותית והאינטלקטואלית, והעניק למדינה חזון ברור הניכר במרחב התרבותי הלבנוני ותנופה יצירתית שתימשך עוד זמן רב.

השקפתו התובנתית על החברה התגלמה בביקורת הבונה שלו ובמחויבותו לחופש הביטוי, שהזינו עידן עשיר בטרנספורמציה, בצומת הדרכים של מסורת וחדשנות.

 אפשר לומר בלי היסוס שהכרתי את הזמר הביירותי הזה עד היסוד ועד העצם בשנות ה-80, כמו שדורות רצופים למדו להכיר אותו והושפעו מתרבותו.

 

גאה להיות לבנוני

הוא היה גאה בזהותו הלבנונית ובהשתייכותו הערבית הלבנטינית. הוא היה נכדו של אחד מהרבנים הבולטים של הקהילה היהודית בביירות, יוסף אל-טראב, שסירב לעזוב את לבנון במהלך המלחמה ונשאר מחויב להגן על המטרה הפלסטינית.

 ביירות הייתה עבורו “נקודת מפגש לאנשים מרקע פוליטי שונה” לפני השסעים החברתיים והמלחמתיים ועליית המיליציות. אז הוא נשאר בין אנשיה עד אמצע שנות השמונים אז נהרגו מספר יהודים לבנונים. הוא נאלץ לעזוב את ביתו באזור ורדן ולגור באזור ג’וניה. כשנשאל על סיבת יציאתו מלבנון, השיב כי נסע לצרפת אך חזר בגלל השמש, הטבע והמרחב העצום של לבנון. בנוסף, העיתונאי ז’ורז’ נקאצ’ה ביקש ממנו לנהל מוסף תרבותי וכלכלי עבור העיתון “L’Orient-Le Jour”.

 הוא ידע מספר שפות והוא בעל תרבות רחבה וקורא היטב. לפני שעסק בכתיבה ביקורתית, טראב למד פילוסופיה, סוציולוגיה וכלכלה.

הוא תיעד את סצנת האמנות והחזות הלבנונית מדי יום בשנות ה-70, 1980 ו-1990. הוא היה מודרניסט ועד לתקופות חשובות בתולדות האמנות הלבנונית. יחד עם נאסי חאטר, סזאר נאמור, סמיר סייג, סילביה אג’מיאן, פייסל סולטן ומהא סולטן, הוא תרם להקמת האגודה למבקרי אמנויות יפות בלבנון (ALCA).

הוא התמיד ביצירתיות שלו והמשיך לכתוב, לעבוד קשה ולהשתדל בעבודתו במכון גתה ובעיתונות עד שהפסיק לעבוד שם ב-2004.

 כמו כן, פיקח על הוצאת ספרי אמנות, כתב עבורם הקדמות ותרם לפתיחת גלריות, שהאחרונה שבהן הייתה גלריית מקאם עם סאלח ברקת ב-2009, שניסתה להחזיר את היוקרה לשוק האמנות הפלסטית.

יתכן כי ניסיונו התיאטרוני נעדר בשל מסירותו לאמנויות החזותיות, שהעיבה על ניסיונו התיאטרוני.

קרדיט: איסמעיל פאקיח – אלג’נובייה       קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות