ישראל: מדיניות הבטחון לאן?
חזרה למדיניות הבטחון של מדינת ישראל וצה”ל במלחמת ההתשה (1968-1971)
תיאור כללי
1, מלחמה
בתקופה הנ”ל שהחלה מייד אחרי מלחמת ששת הימים 1967 ונסתיימה כשנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים 1973, לחמו מדינת ישראל וצה”ל’, חלק מהזמן וגם במקביל, ב 4 זירות עקריות ובזירות נוספות.
*- החזית המצרית היא החזית העיקרית של המלחמה שהתרחשה על גדות תעלת סואץ ובעומק מצריים.
*- החזית הסורית ברמת הגולן
*- החזית הירדנית כנגד צבא ירדן וארגוני הטרור מלחמה שהתרחשה בעיקר בבקעת הירדן.
*- ארגוני הטרור בעזה.
התוצאות: השגת שקט מוחלט בגבולות עם מצריים, סוריה וירדן וחיסול הטרור הפלסטיני בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון ובעיקר ברצועת עזה.
הרמטכ”ל במרבית התקופה הזו היה רב אלוף חיים ברלב, שר הביטחון היה משה דיין וראשת הממשלה היתה גולדה מאיר.
2, התעצמות אדירה.
במקביל למלחמה הממושכת, מלחמה יום יומית שהתרחשה בזירה נרחבת ביותר, צה”ל יותר מהכפיל את כוחו במס’ הטנקים, התותחים המתנייעים מטוסי הקרב וספינות הקרב.
הוקמו חטיבות חדשות רבות ונוצרו אוגדות קרב.
3, דרך המלחמה.
העקרונות: אפס הכלה לתוקפנות האויב.
1, הגנה התקפית כנגד כוחות וישובי האויב הסמוכים לגבול.
2, הפצצות ופעולות בעומק השטח בעיקר במצריים.
3, פעולות תגמול שגרמו לאוייב נזקים רבים ואבדות כבדות.
להערכתי במדיניות הבטחון הנוכחית מדינת ישראל וצה”ל חוזרים בהדרגה לעקרונות הבטחוניים המצויינים שגרמו להשגת רגיעה ממושכת רגיעה שנמשכה עד למלחמת יום הכיפורים (1973).
להלן העקרונות:
1, אפס הכלה: תגובות מוחצות כנגד כל תוקפנות.
2, סיכול איומים מתהווים: חיסול מחסני אמל”ח, מפקדות, אמל”ח כבד (טק”ק, סוללות טילי נ”מ, מטוסי קרב, ספינות קרב וכד’).
3, הפצצות עומק בשטח האויב.
4, פעולות תגמול (נמלי החות’ים בתימן, מערך הנ”מ של איראן, מפעלי ייצור הטילים של אירן ועוד ועוד)
מה צריך לשפר ובכל העוצמה?
התעצמות כמותית ואיכותית של צה”ל, משטרת ישראל והמשמר האזרחי – התחום הזה חייב להיות בראש סדר התיעדוף.
המלחמות באזור הזה ימשכו ורק צבא גדול מאוד מאומן היטב ואיכותי מבחינת האמל”ח יוכל למנוע מלחמה נוספת.
קרדיט: האנליסט אלי בר און – מתמחה בכלכלה, טכנולוגיה של אמל”ח כטילים מדויקים ולייזרים רבי עוצמה, ראש צוות הגנה אקטיבית ואש מנגד של המכון לטרור של אוניברסיטת רייכמן ובחקר ביצועים. קרדיט לתמונות: ערוץ הטלגרם היוצרים AI