מאחורי המבצע הישראלי המדהים להשמדה כוללת של כל מערכי הנשק האסטרטגי הכבד בסוריה
בהמשך לכיבוש החרמון הסורי ונקודות נוספות – שר הביטחון ישראל כ”ץ הנחה אמש את צה”ל לפעול בטווח המיידי:
1. להשלים את ההשתלטות על מרחב החיץ בסוריה והנקודות השולטות – הלילה נמשכה פעילות צה”ל לתפיסת נקודות נוספות.
2. לפעול ליצירת מרחב ביטחון נקי מנשק אסטרטגי כבד ומתשתיות טרור באזור הדרום – מעבר למרחב החיץ – שיכולים לאיים על מדינת ישראל – תוך יצירת קשר עם האוכלוסייה הדרוזית באזור ואוכלוסיות נוספות.
3. לפעול מיידית כדי למנוע ולסכל את חידוש ציר הברחות הנשק מאיראן ללבנון דרך סוריה, במרחב הסורי ובנקודות מעברי הגבול.
4. להמשיך לפעול להשמדת נשק אסטרטגי כבד ברחבי סוריה, בין היתר טילי קרקע אוויר, מערכות הגנה אוויריות, טילי קרקע קרקע, טילי שיוט, רקטות לטווח ארוך וטילי חוף ים. (קרדיט: תקשורת שר הביטחון)
אנליסט צבאי המכיר את הנושא התמקד ב-2 סעיפים מהנחיות שר הביטחון (שהודגשו) והתייחס, בצורה מקורית, במסגרת הניתן לכתוב, לאופן בו צה”ל הוציא לפועל את הנחיות שר הביטחון כדלקמן:
“הסורים על הגדרות”, זה המשפט שהיה הפתיח לדורות רבים של תרגילים בקורסי יסוד באגף המודיעין. מבוא לתרגילים רבים כל כך בשטח. הסורים על הגדרות, איום הייחוס של מדינת ישראל עד סביבות 2014-2015.
אם היינו מדרגים בחורף 2023 את האיומים הצבאיים על מדינת ישראל, בהיבטיי יכולת צבאית טהורה, כנראה שהאחרון ברשימה היה ארגון טרור שנתפס כבסיסי למדיי ביכולותיו, ארגון החמאס העזתי. מעליו כנראה שהיינו מדרגים את סוריה, ובראש את חזבאללה. בינתיים מרחפים הצבא המצרי עם הסכם השלום המוזר שלננו איתם – שכבר שנים לא מכובד בכל כך הרבה אופנים, והצבא הירדני שבכל רגע חשבנו (ואולי עדיין חושבים) שעשוי לקרוס עם הממלכה ההאשמית כולה, ולחשוף את האגף המזרחי שלנו למדינת אוייב פלסטינית מאיימת.
אם היינו. אבל אנחנו כבר לא הילדים של חורף 23′.
המציאות, ההזויה, בה צה”ל משמיד את איום הייחוס שלו בתוך 24-48 שעות ברצף תקיפות מטורף וחסר מעצורים, מערכת הגנ”א אחת אחרי השניה, מטוס אחר מטוס, מסוק אחר מסוק, ספינה אחר ספינה. חתיכות מתכת דוממות שפעם הטיסו לוחמי קומנדו מהמיומנים בעולם הערבי לכבוש את החרמון, לחלל את גופותיהם של לוחמינו – ועכשיו במוזיאון מעוות של מורדים עם יוטיוב ופצצות ישראליות, הופכות ממתכת דוממת לגרוטאות.
מי היה מאמין שהאיום הקטן ביותר, יהיה הגדול ביותר. מי היה מאמין.
סיפור יהודי עממי על מושקה אחד שירד מנכסיו, ושקע בחובות רבים לפריץ. אימו הזקנה התפללה לריבונו של עולם וייעצה לו עצות רבות כיצד להציל את בנה. כעבור תקופה נגמר היי”ש בחביות, ומושקה מילא את החביות במים וקיווה שהפועלים לא ישימו לב; הללו לא רק שאהבו את המשקה אלא אף דרשו עוד ועוד ממנו – עד ששילמו מספיק כדי לכסות את חובותיו של מושקה ולהעמידו על רגליו. נשאה האם את עיניה לשמים ואמרה: “ריבונו של עולם, על השיטה הזאת אפילו אני לא חשבתי”.
פגיעתו הרעה של קטן-האויבים, כמעט אלפיים הרוגים ועוד 100 חטופים – באה להזכיר לנו את גאוותינו, להכותנו על פנינו.
קריסתו העמומה של גדול-האויבים משכבר, ללא פצוע או הרוג לכוחותינו – באה להזכיר שיש מי שמנהל את העניינים; אין לו כומתה אדומה על הכתף, הוא לא לובש יוניקלו שחור, הוא שותק שם בשמיים שלו – אחרי עוד אח אחד שירד אל הקבר, שותק ומזכיר לנו שכמו שמוש בן ארי אמר פעם: “אלוהים הוא מעל ואנחנו כאן הורסים את הסדר”.
לא אגיד שאני מבין אותו, מה הוא עושה ולמה. אבל היי, מי שלא רואה אותו מרחף עכשיו בערפילים שמעל המוצבים בהם עומדים עכשיו כוחותינו בחרמון הסורי – הוא עיוור, חרש, שוטה וקטן.
קרדיט: שמול מקבוצת נציב קרדיט לתמונות: דובר צה”ל