בקצרה מול אויבינו – שנה ל”חרבות ברזל”. חלק א’

שנה ל”חרבות ברזל” (שם זמני) – המלחמה שהחלה ב07 אוקטובר לפי התאריך הלועזי, כאשר את התאריך העברי נציין בעוד כשבועיים, בחג שמיני עצרת – הוא יום שמחת תורה.
קשה מאוד לסכם שנה כה טעונה בארועים, ובמיוחד, כאשר אנחנו עדיין בעיצומו של העימות, וכמעט בכל רגע חלים שינויים בתמונת המצב. ועדיין, פטור ללא כלום אי אפשר: מכיון, שהסקירה הפעם אינה קצרה.

להלן העיקרים:
א. גם שנה לאחר מתקפת הטרור, ישראל טרם השמידה את כל יכולות החמאס, והעומד בראשו, ממשיך להחזיק בני ערובה ברצועת עזה, ואולי גם מחוץ לרצועה.
ב. עם זאת, מתקפת הטרור של החמאס כשלה, בנסיון להפוך את העימות לרב זירתי, וחמאס מתמודדת עם מציאות בה מוטלת עליה האחריות להפיכת הרצועה ל”עיי חורבות”, למוות ופציעה קשה של עשרות אלפים מתושבי האזור.
ג. ישראל בהסכמתה לכניסת מאות משאיות סיוע לרצועה, יוצרת את הבסיס למימון החמאס מבחינה כלכלית, לצד שימור יכולת הארגון לשלוט באזרחים.
ד. במקביל, ישראל ממשיכה להזרים מליארדי שקלים לרש”פ, שחלק ניכר מהם מופנה למימון משפחות אסירים ו”שהידים”.
ה. למרות קולות השבר של גורמי בטחון כאלה או אחרים, האוכלוסיה הן באיו”ש, והן ברצועה, אינה ניצבת בפני משבר הומניטארי. בחסות המצב ברצועה, מגייסים ארגונים אסלאמיים מאות מליונים, ואף מליארדים של דולרים לתושבי הרצועה, בנוסף לסכומי עתק שמעבירים בני משפחות של התושבים המתגוררים בחו”ל.
ו. המהלומות שספג ארגון החזבאללה מישראל לאחרונה, עולות בהרבה על עוצמת ההפתעה, שספגה ישראל מידי החמאס ב-07 אוקטובר. עם זאת, בחסות איראנית, חזבאללה פתח במהלך שיקום היכולות, בעוד ראשיו קוראים להפסקת אש, שתאפשר לקדם את שיקום האירגון עוד יותר.
ז. מלחמת “חרבות ברזל”- היוותה אמצעי מרכזי של המשטר האיראני, להסטת תשומת הלב של ישראל מ”תכנית הגרעין”. בימים אלו מתרבים הסימנים שתכנית זו מגיעה לנקודה בה היא הופכת ל”איום אסטרטגי” ראשון במעלה על קיום מדינתנו.

ובהרחבה:
מתקפת הטרור בה פתח החמאס לפני שנה כונתה ע”י הארגון: “מבול אלאקצא”, ובכך, הגדיר הארגון את מטרת הלחימה, לא רק הר הבית, אלא ירושלים כולה, כסמל קיומה של מדינת ישראל- “ארץ ציון וירושלים”. משך שנים הגדירו אנשי החמאס את יעדם הסופי שהוא שחרור מוחלט של מה שמכונה על ידם “פלסטין”. אין ספק שבחמאס האמינו, שלמתקפת הפתע שיזמו יצטרפו עוד אויבי ישראל, בעיקר מצפון, ובתוך זמן קצר ישתלבו במאבק גם גורמי הטרור ביהודה ושומרון והמונים מקרב ערביי ישראל, כאשר מדינת ישראל תירתע מלחימה נחושה ברצועה, החפורה לעייפה במנהרות טרור ממולכדות, ובתוכם מאות חטופים וחטופות.

הנתון הראשון שהפתיע את יחיא סנואר ומחמד דיף, ראשי החמאס, ויוזמי מתקפת הטרור, היה העובדה שהחמאס מצא עצמו כמעט לבד, עם מס שפתיים וסולידריות מינימלית. פה ושם תהלוכות עלובות ביהודה ושמרון, פיגועים ספורדיים ברחבי יהודה ושומרון או בתוך ישראל. קבוצות מחבלים חמושות לעייפה בנשק חם ומטענים, ביהודה ושומרון, שלא היססו להתעמת עם כוחות צה”ל בערים ובמחנות הפליטים, לא העזו למתוח את פעילותם מחוץ לערים והמחנות, אבל הנורא מכל מבחינת סנואר ודיף- חזבאללה ואיראן שעודדו ודחפו את החמאס לפעולה, מימנו את הארגון וחימשו אותו בנשק בכמויות מטורפות, נמנעו מהצטרפות ללחימה. חזבאללה הסתפק בירי נ”ט ספוראדי, בעיקר על כוחות צה”ל, כשאליו מצטרפים בהיקף מצומצם בהרבה, החותים בתימן, והמיליציות השיעיות בעראק, אבל לא לכך ייחלו סנואר ומחמד דיף.

סנואר ודיף, גם התקשו להעריך את עצמת התגובה הישראלית. הם צפו ללא ספק פגיעה קשה בחלק ממגדלי הדירות ברצועה, מאמץ לפגוע כבעבר ב”פירי מנהרות” מן האויר, לא חדירה והשמדה כה נרחבת של רשת המנהרות, לצד שכונות שלמות, מסגדים, בתי ספר ויתר המקומות בהם מצאו אנשי החמאס מחסה, ועד כה נהנו מחסינות מוחלטת מצד ישראל.

דבר אחד לא הפתיע את אנשי החמאס, והוא התמיכה והגיבוי הבינלאומי. אנשי החמאס ידעו שאפשר לסמוך על הקהיליה הבינ”ל וביוחד על הממשל בארה”ב, שלא יאפשר לישראל למנוע הכנסת מזון, ציוד רפואי, דלק, מים וכיו”ב בכמויות ענק לרצועה. הם ידעו שתוך זמן קצר, תמונות ילדים, נשים וזקנים פגועים מרצועת עזה יציפו את מסכי הטלביזיה בעולם, ולאחריהם תימצא עצמה ישראל בלחץ גובר והולך להפחית את הלחץ על החמאס ואנשיו. הם גם ידעו שהסיוע הבינ”ל יעבור בהכרח דרך אנשיהם, שינצלו אותו ללא בושה לגריפת הון כספי מחד, ושליטה פוליטית מלאה בשטח בזכות הסיוע הזה מאידך. כאשר, כמעט כל מי שירצה לזכות במזון, מים, או ציוד בסיסי אחר, יהיה חייב להפגין נאמנות לארגון.

ועדיין החמאס מצא עצמו לבד, כאחד הפיונים הפשוטים בלוח שחמט פרסי מתוחכם, בו המטרה העיקרית הינה לפגוע ב”מלך” של היריב, ולא לשמור על הכלים שלך. במשחק הזה, אנשי החמאס- הסונים והערבים הם הכלי הראשון שניתן להקריב כדי לשמור על המלך – המהפיכה האיראנית, והמלכה – תכנית הגרעין. לפי היגיון זה, המיליציות השיעיות בעולם הערבי, חזבאללה, החותים בתימן, והמיליציות בעראק, הינן בבחינת הרץ, הפרש והצריח. את אלה מקריבים רק להגנת המלך והמלכה, לא להגנת הפיונים הפשוטים. לא בכדי כאשר נפגשו בכירי החמאס עם ראש מועצת המהפיכה האסלאמית חמנאי בטהראן, הם אולצו לחלוץ את נעליהם, צעד שאין משפיל ממנו, המוכיח מה חושבים האיראנים על אנשי החמאס.

בחלוף שנה למתקפת הטרור, מחמד דיף, וכמוהו מרבית בכירי החמאס כבר בעולם שכולו רוע ושחור. חלק ניכר מתשתית המנהרות, והתעשיה הצבאית התת קרקעית של החמאס הושמדו, ורק יחיא סנואר ואחיו מחמד, ומספר בכירים נוספים, כמו הדובר רעול הפנים המכונה “אבו עבידה”, נותרו בחיים, ככל הנראה מוקפים בלא מעט חטופים. לגבי סנואר, למרות שאין לכך הוכחות, לא מן הנמנע שהוא ידע לנצל את תקופת הזמן הארוכה שהעניקה לו ישראל, בעודה מותירה את האוטוסטרדה התת קרקעית של ציר פילדלפי פתוחה, כדי לעזוב את הרצועה לסיני, ומשם למדינה בטוחה מבחינתו. אין ספק, שאם הדבר נעשה (וכמו שציינתי, אין ברשותי הוכחות לכך, אבל סביר להניח שסנואר הינו אדם הגיוני, שלא יסכן את עצמו שלא לצורך), סנואר דאג לקחת עימו גם חלק מהחטופים, והוא מקפיד מאוד שלא להציג את עצמו כמי שנמלט בעודו מותיר את אנשיו מופקרים לגורלם.

בין אם סנואר, נותר ברצועה, ובין אם הוא נמלט ממנה בעור שיניו, סנואר מבין שהוא היעד מספר אחד לחיסול של ישראל, אחרי שבכירים וחשובים ממנו, ובראשם חסן נצראללה שר”י, נעלמו מן העולם, וברור לכל שהכבלים שמדינת ישראל כבלה בהם את עצמה בכל הנוגע לחיסול ראשי ארגוני הטרור, הוסרו מזמן. סנואר, למרות כל הדיבורים על רצונו להיות “שהיד”, עדיין רוצה לחיות, ואין לו שום כוונה לחתור לעסקת חליפין, שלא תבטיח לו זאת. מבחינתו, עסקה שבה אין בידיו קלפים שיגנו על חייו בעתיד, היא הימור מסוכן מדי. לא מן הנמנע לפיכך, שגם אם תושג עסקה, בחמאס יוודאו שהם שומרים בידיהם חטופים בנימוק שנותק עימם הקשר וכיו”ב.

שנה טובה וגמר חתימה טובה, ובשורות טובות לכם, לבני ביתכם ולכל ישראל.

קרדיט: יעקב סבג – לשעבר יועץ לענייני ערבים ביחידות המנהל האזרחי בעזה ואיו”ש