חוסר הסבלנות והסירבול הבירוקרטי בישראל גורם לפיגור אפשרי מול איראן במרוץ הטכנולוגי בתחום הכטב”מים. דעה

יגאל לוין בערוץ שלו בשפה הרוסית כותב את הדברים הבאים, שערוץ כרמל ניוז בטלגרם תרגם בשביל הקורא דובר העברית:

חוקרים ממרכז עלמה הישראלי פרסמו מסמך קטן (מצורף להודעה) עם סקירה כללית של האיומים מ-FPV, שבו, בין האמיתות השגרתיות והידועות, הם מציינים דבר אחד חשוב: גם ישראל וגם חיזבאללה (מדברים שם בהקשר של הסיכוי למלחמה גדולה בלבנון) מפתחים כטבמי”ם, רחפנים ומתקדמים בתחום זה. אבל יש “אבל” אחד גדול.

אם חיזבאללה יכול להסתפק ברכישת דגמים אזרחיים, להרכיב אותם במהירות, בלי שום בדיקות מיוחדות ובקרת איכות ברמה גבוהה, הרי שבישראל מדובר בצבא סדיר, שבו כל בורג חייב לעבור הסמכה, בדיקה, לעבור לוביסטים, בעלי עניין, אינטרסנטים, וביורוקרטיה אחרת לפני הוצאתו לייצור.

זה טוב ו”בוגר”, אבל טכנולוגיית המזל”טים ו-FPV בפרט מתפתחת במהירות כל כך גבוהה שפשוט אין זמן לכל הדברים הבירוקרטיים האלה.

הצבא הישראלי לא תמיד היה כזה. בשנות ה-50 וה-60, כשהיה ברור שאתה רק צריך לשרוד, הצבא היה גדול ופופולרי (כל החיילים היו חברים באיגוד מקצועי אחד או קיבוצניקים). יוזמות רבות הופיעו, והן הגיעו מלמטה – כל טילי “זאב” או “פצצות אבטיח”. לזרוק משהו על זחל”ם, לראות אם זה עובד או לא, ואז ליישם את זה ברמת הבסיס הייתה הנורמה באותה תקופה.

כיום, הצבא הישראלי הוא מבנה שבו יוזמות עממיות מופסקות לא פעם (אני וחברי היינו עדים לא פעם ל”קיצוץ” של יוזמות שונות בשל העובדה שזה מסוכן, לא חוקי, יקר, לא מובן). הטכנולוגיות, הפיתוח והיישום שלהן נמסרים לידי מפעלים גדולים של יצרני נשק.

מפעלים גדולים לייצור נשק הם טובים והכרחיים, אבל שוב, אנחנו חוזרים למהירות. במהלך מירוץ קדחתני עם האויבים שלך, אתה צריך לחדש ולייצר מיד, לא אחרי מיליוני בדיקות.

זה, למשל, הכוח הגדול של האוקראינים. המדינה ממש מסרה את נושא ה-FPV למאות משרדים ועשרות אלפי בתי מלאכה – כל זה נע בקדחתנות, מסתובב, ומייצר במהירות. האם יש בעיות הקשורות לחוסר בבדיקות בטיחות ואיכות? כמובן שיש. אני מכיר מקרה שבו מפעיל מזל”ט מת בזמן שהרכיב מזל”ט. אבל לאוקראינים אין ברירה – הם נלחמים מלחמה על קיומם.

גם בשנות ה-50, במהלך הניסויים וההפעלה של כמה טילי “זאב” וכלים אחרים, היו ללא ספק גם מקרי מוות. זה פשוט לא יכול היה שלא להיות אפילו סטטיסטית טהורה, בהתחשב בצבא כה מסיבי, באופיו הפופולרי והמאולתר אז של כלי נשק ותחמושת רבים.

אבל אז לקחו זאת בחשבון, שכן הייתה הבנה שגם ישראל נלחמת על קיומה. ואם היום במוסך יתפוצצו זוג חיילים תוך כדי הרכבת FPV תוצרת בית, אז היללות יהיו כאלה שזה מטורף. התקשורת והערוצים יחגגו על הנושא הזה, ובצבא יחתכו את הקריירה של מספר אנשים. לכן, מי יסתכן בדבר כזה?

יש יוזמות עממיות. אני עצמי עוסק בסיוע לחילופי ניסיון (ולא רק) בין מפעילי מזל”טים אוקראינים לשלנו, אבל כל אלה הם טיפות בים. כשאנחנו מדברים על הדברים האלה, המפתח כאן הוא קנה מידה.

חיזבאללה (ואיראן עצמה) לא סובלים מביורוקרטיה כזו. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, ואם מישהו יתפוצץ שם, אז לאף אחד לא אכפת – פשוט ירשם שעוד אחד מת “בדרך לירושלים”.

כלומר, חוסר הסובלנות שלנו לאבידות הוא כיום לא רק גורם המעכב את המנהיגות והחברה ממערכות צבאיות גדולות, אלא גם גורם לפיגור אפשרי במרוץ טכנולוגי ספציפי (מל”טים ו-FPV), שבו היום המהירות חשובה יותר, מאשר הסמכה ובירוקרטיה בירוקרטית, אם לא יינקטו כמה צעדים.

קרדיט לתמונות: ערוץ הטלגרם היוצרים AI